פסחים סא.

פרק ה׳ · תמיד נשחט

Pesachim 61a · Chapter 5: Tamid Nishchat

וְיֶשְׁנוֹ לְאַחַר מִיתָה, וְיֶשְׁנוֹ בְּצִבּוּר כְּבַיָּחִיד. תֹּאמַר בְּשִׁינּוּי בְּעָלִים — דְּאֵין פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, וְאֵינוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת, וְאֵינוֹ לְאַחַר מִיתָה, וְאֵינוֹ בְּצִבּוּר כְּבַיָּחִיד. וְאַף עַל גַּב דְּתַרְתֵּי לָאו דַּוְקָא, תַּרְתֵּי מִיהָא דַּוְקָא. דְּמַאי שְׁנָא שִׁינּוּי בְּעָלִים דְּלָא הָוֵי פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ — דִּפְסוּלוֹ מַחְשָׁבָה בְּעָלְמָא הִיא. שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ נָמֵי — פְּסוּלוֹ מַחְשָׁבָה בְּעָלְמָא הִיא. וְתוּ, הָא דְּאָמַר שִׁינּוּי בְּעָלִים אֵינוֹ לְאַחַר מִיתָה, וּלְרַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי דְּאָמַר יֵשׁ שִׁינּוּי בְּעָלִים לְאַחַר מִיתָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תַּרְתֵּי מִיהַת דַּוְקָא נִינְהוּ. אֶלָּא, אָמַר רָבָא: פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בְּשִׁינּוּי בְּעָלִים — נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים בִּזְמַנּוֹ, וּפְסוּל. מַתְנִי׳ שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָו, לַעֲרֵלִים וְלִטְמֵאִים — פָּסוּל. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו לִמְנוּיָו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָו, לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים, לִטְמֵאִים וְלִטְהוֹרִים — כָּשֵׁר. שְׁחָטוֹ קוֹדֶם חֲצוֹת — פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״בֵּין הָעַרְבַּיִם״. שְׁחָטוֹ קוֹדֶם לַתָּמִיד — כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אַחֵר מְמָרֵס בְּדָמוֹ עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַתָּמִיד. וְאִם נִזְרַק — כָּשֵׁר. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו? לְשׁוּם חוֹלֶה אוֹ לְשׁוּם זָקֵן. כֵּיצַד שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו? נִמְנוּ עָלָיו חֲבוּרָה זוֹ, וּשְׁחָטוֹ לְשֵׁם חֲבוּרָה אַחֶרֶת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בְּמִכְסַת״ — מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַפֶּסַח נִשְׁחָט אֶלָּא לִמְנוּיָו, יָכוֹל שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו יְהֵא כְּעוֹבֵר עַל הַמִּצְוָה וְכָשֵׁר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּמִכְסַת ... תָּכֹסּוּ״, הַכָּתוּב שָׁנָה עָלָיו לְעַכֵּב. רַבִּי אוֹמֵר: לָשׁוֹן סוּרְסִי הוּא, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״כּוֹס לִי טָלֶה זֶה״. אַשְׁכְּחַן שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו, שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו מְנָא לַן? אָמַר קְרָא ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ תָּכוֹסּוּ״, אִיתַּקַּשׁ אוֹכְלִין לִמְנוּיִין.

וישנו לאחר מיתה - מת בנו מביא קרבן אביו ואם שחטו שלא לשמו לא עלה לשם חובה ואחריות הקרבן מוטל על נכסי המת וצריך להביא אחר וישנו בקרבן צבור כקרבן יחיד: אבל בשינוי בעלים - מחשב בדבר אחר הוא ואינו בארבע עבודות בשאר זבחים דלאו פסח דלאו עיקרן לאכילה אתי אלא לכפרה לא שייך שינוי בעלים אלא בזריקה שאין לו בקרבן אלא כפרתו וכפרה ליתא אלא בזריקה וכי מרבינן שאר עבודות לפוסלה בשינוי בעלים בפ"ק דזבחים לא מרבינן אלא שוחט להתכפר אחר בזריקת דמו או מוליך או מקבל לזרוק לשם אחר או זרק ממנו לשם אחר אבל שוחט לשם אחר שתהא השחיטה לבדה לשם אחרים אבל בשעת שחיטה אין דעתו על הזריקה אלא לבעליו כשר והכי אמרי' התם אמר רב אשי ק"ו ומה אם במקום שאמר הריני שוחט לשם פלוני דכשר שחטו לזרוק לשם פלוני פסול מקום שאם אמר כו' ש"מ מיהא דאין מחשבת שינוי בעלים בשאר עבודות אא"כ מחשבין באחת מהן על מנת לזרוק אבל בשינוי קודש שחט שלא לשמו פסול דכתיב זבח שלמים זביחה לשם שלמים וכן בחטאת ושחט אותה לחטאת וכן פסח זבח פסח הוא ומיהו ודאי פסח שעיקרו לבעליו ליאכל בא שחטו שלא לשם בעליו להאכילו למנויין אחרים פסול כדקתני מתני' שחטו שלא למנויו פסול וע"כ בחישב על השחיטה לחודא קאמר לא על מנת לזרוק מדאיפלגו בה אמוראי בגמרא שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים מכלל דשחטו לערלים דמתניתין במחשב על השחיטה קאמר ושלא למנויו דומיא דלערלים דהא גבי הדדי קתני להו: ואינו לאחר מיתה - דאין שם בעליו עליו מאחר שמת ואם שינה שמו כשר: ואינו בצבור - דלשם מי ישנה אותו שלא יהא בעליו אם לשם נכרים לא מיפסיל כדאמרי' התם ולקמן בשמעתין דאין שנוי בעלים פוסל אא"כ שינהו למחויב כפרה כמותו דיליף מלכפר עליו עליו ולא על חבירו אלמא שינוי בעלים פסול בחבירו דומיא דידיה ומחויב כפרה כמותו ואי לא לא פסיל: ואע"ג דתרתי - מהנך פירכי: לאו דווקא - כלומר לאו פירכי נינהו תרתי מיהא דווקא ומפרש ואזיל הי תרתי לאו דווקא: פסול מחשבה לא מיקרי פסול הגוף: ולרב פנחס - בפ"ק דזבחים אמרה: יש בעלים לאחר מיתה - ואם שחטו לשם בעלים אחרים צריך היורש להביא אחר: כמי שאין לו בעלים - כמי ששחטו בזמנו שלא לשם בעלים ואני שמעתי שינוי בעלים אינו בזריקה כדאמרי' אין מחשבת אוכלים בזריקה ואי אפשר לומר כן דמחשבת שלא לאוכליו מנויין עליו הן ובשחיטה הוא דגלי רחמנא ולא בשאר עבודות אבל מחשבת שלא למנויו דהיינו שינוי בעלים עיקרה בזריקה הוא כדיליף לקמן בשמעתין בזריקה וכפר עליו ולא על חבירו: מתני' לאוכליו ושלא לאוכליו כשר - דמקצת אוכלין לא פסלי ולקמן מפרש טעמא: ממרס בדמו - שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה: ואם נזרק - קודם לתמיד כשר דאע"ג דאמרן (לעיל פסחים ד' נט.) יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים וגו' לא מיפסיל בהכי: גמ' מכסת - לשון מנויין כמו את מכסת הערכך (ויקרא כ״ז:כ״ג): סורסי - ארמי חכמי האומות קורין לו לינג"א שוריי"א (שפה סורית) : כוס - שחוט למימרא דבשעת שחיטה צריך להתכוין למנויו: לפי אכלו - הראוי לאכול פרט לחולה ולזקן ולערל ואפילו הן מנויין:

וישנו לאחר מיתה - ושינוי בעלים אינו לאחר מיתה שמא משום דכתיב לכפר עליו ולא על חבירו ומת לאו בר כפרה גמורה הוא אלא שנתחייב להביאו והך דשמעתין אתיא להדיא כמ"ד שיעבודא דאוריי' וכרב אסי אמר רב בפ"ק דקדושין (ד' יג:) דמוקי הא דתנן האשה שמתה יביאו יורשין עולתה אע"פ שלא הפרישתה מחיים אבל לרב יהוד' אמר שמואל דאמר והוא שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה לא משום דשיעבודא לאו דאורייתא לכאורה אינו נפקותא בין שינוי קודש לשינוי בעלים דלאחר מיתה כיון דבשינוי קודש [נמי] אין היורש חייב להפריש אחר תחתיו ומיהו י"ל דנ"מ אם הפרישו בעלים שתי עולות לאחריות שאם תפסל האחת יביא השניה ואם לאו תהא השניה חולין אי נמי שינוי קודש אסור לשנות אחר מיתה דאמר בריש זבחים (ד' ב:) ונדבה מי שרי לשנויי בה אבל שינוי בעלים ליכא אפי' איסור כיון דאינו לאחר מיתה: נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול - תימה לר"י ל"ל למימר נעשה כיון דתרתי דוקא לימא דפסול משום דאין כאן עקירה ואי לא חייש להני פירכי וסבר דדמי לשינוי קודש הואיל ופוסלו בזמנו וחשיב עקיר' א"כ אמאי הוי כמי שאין לו בעלים בזמנו הלא בשינוי קודש לא חשבי' משנה כבזמנו לפסול ואור"י דהכי פי' אפי' ליתנהו להנהו פירכי מ"מ לא הוי עקירה דנעשה כפסח בזמנו שמתו בעליו דאמר בסוף אלו דברים (פסחים ד' עג:) דבעי עקירה וכששחטו סתם פסול אע"פ שהוא כמפרש שלא לשם בעליו שהרי מתו ה"נ שלא בזמנו שינוי בעלי' לא חשיב עקירה וכן מוכיח הלשון דקאמר שאין לו בעלים ולא קאמר כמי ששחטו בשינוי בעלים: רבי אומר לשון סורסי הוא זה - אור"י דרבי לא פליג את"ק ומודה דאיכא עיכובא באוכליו ומנויו ואינו אלא מפרש דבריו דלא פסלי אוכליו ומנויו אלא בשחיטה וכן משמע בכיצד צולין (ד עח:) דמסיק רב דאמר אכילה לא מעכבי כרבי נתן ולא קאמר כר' והיינו משום דלפרושי אתא כדפי': לאוכליו מנא לן - אור"י דערלים וטמאים כולהו נפקי מהאי קרא דאיש לפי אכלו דכיון דלא מצו אכלי ליה חשיבי כולהו שלא לאוכליו וכן משמע בפ"ב דזבחים (ד' כב:) דקאמר קסברי זקני דרום טמא משלח קרבנותיו פי' פסח והתניא במכסת נפשות מכאן שאין הפסח נשחט אלא למנויו ואיתקש אוכליו למנויו משמע בהדיא דטמא נפקא לן מאיש לפי אכלו: ואיתקש אוכליו למנויו - תימה לר"י א"כ מה מנויו פסלי בד' עבודות דהיינו שינוי בעלים אף אוכליו יפסלו בד' עבודות ובשאר קרבנות נמי יפסלו במנויו וי"ל דשלא למנויו אין זה שינוי בעלים דשינוי בעלים לא פסיל אלא בזריקה כגון שוחט או מקבל ומוליך על מנת לזרוק לשם אחרים או זורק לשם אחרים אבל שוחט ומקבל ומוליך לשם אחרים כשר דמוכפר עליו נפקא לן ושלא למנויו היינו שוחט שלא למנויו ולא פסיל אלא בשחיטה דווקא כדכתיב תכוסו ודווקא בפסח ולא בשאר קרבנות וא"ת ונימא הואיל וגלי שלא לאוכליו בשחיטה ה"ה בשאר עבודות כדאי' בפ"ק דזבחים (ד' ז:) פסח שלא לשמו מזבח פסח שאר עבודות מנא לן הואיל וגלי גלי ואור"י דלא דמי כיון דגלי בכל הקרבנות דלא עלו לבעלים לשם חובה וגבי פסח אשכחן פסול בחד מינייהו אין לנו לחלק: