פסחיםצב.
טוען את הדף…
וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת — טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעׇרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? קָא סָבַר אֲנִינוּת דְּלַיְלָה דְּרַבָּנַן, וְגַבֵּי פֶּסַח לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת, גַּבֵּי קָדָשִׁים הַעֲמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם עֲשֵׂה. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ וְכוּ׳. מְלַקֵּט עֲצָמוֹת? הָא בָּעֵי הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי! אֵימָא: שֶׁלִּיקְּטוּ לוֹ עֲצָמוֹת. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחֲלוֹקֶת בְּעָרֵל גּוֹי, דְּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטָּמֵא לְשָׁנָה הַבָּאָה, וְיֹאמַר: אֶישְׁתָּקַד, מִי לֹא טָבַלְתִּי וְאָכַלְתִּי? עַכְשָׁיו נָמֵי אֶטְבּוֹל וְאוֹכַל. וְלָא יָדַע דְּאֶשְׁתָּקַד — גּוֹי הֲוָה וְלָא מְקַבֵּל טוּמְאָה, עַכְשָׁיו — יִשְׂרָאֵל וּמְקַבֵּל טוּמְאָה. וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן. אֲבָל עָרֵל יִשְׂרָאֵל — דִּבְרֵי הַכֹּל טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, וְלָא גָּזְרִינַן עָרֵל יִשְׂרָאֵל מִשּׁוּם עָרֵל גּוֹי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל עָרֵל יִשְׂרָאֵל שֶׁטּוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל עָרֵל גּוֹי. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעׇרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר. אָמַר רָבָא: עָרֵל הַזָּאָה וְאִיזְמֵל — הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בִּמְקוֹם כָּרֵת. אוֹנֵן וּמְצוֹרָע וּבֵית הַפְּרָס — לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בִּמְקוֹם כָּרֵת. עָרֵל — הָא דַּאֲמַרַן. הַזָּאָה — דְּאָמַר מָר: הַזָּאָה שְׁבוּת וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אִיזְמֵל — דְּתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְדֶרֶךְ חֲצֵרוֹת וְדֶרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת. אוֹנֵן — הָא דַּאֲמַרַן. מְצוֹרָע — מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: מְצוֹרָע שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, וְרָאָה קֶרִי בּוֹ בַּיּוֹם — טוֹבֵל וְאוֹכֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים: אַף עַל פִּי שֶׁטְּבוּל יוֹם אֵינוֹ נִכְנָס, זֶה נִכְנָס. מוּטָב יָבֹא עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת, וְיִדְחֶה עֲשֵׂה שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַר תּוֹרָה אֲפִילּוּ עֲשֵׂה אֵין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַים בְּבֵית ה׳ לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה״, מַאי חָצֵר הַחֲדָשָׁה? שֶׁחִדְּשׁוּ בּוֹ דָּבָר, וְאָמְרוּ: טְבוּל יוֹם לֹא יִכָּנֵס בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה. בֵּית הַפְּרָס, דִּתְנַן: וְשָׁוִין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּלוכן מי שליקטו לו עצמות - אביו ואמו אמרי' במועד קטן (דף ח.) מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן: טובל ואוכל בקדשים - לערב דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא הלכך בלילה ליכא אנינות: כפורש מן הקבר - וצריך הזאה שלישי ושביעי: גמ' לא העמידו דבריהם - לאוסרו באכילת פסחו מפני אנינות דדבריהם דהא פסח כרת הוא אבל אכילת קדשים עשה בעלמא הוא ואכלו אותם אשר כפר בהם (שמות כ״ט:ל״ג): מלקט - משמע הוא עצמו ליקטן: מחלוקת בערל נכרי - שאינו מקבל טומאה בנכריותו דב"ה סברי גזירה שמא יטמא במת לשנה הבאה עה"פ ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומא' עד יום ע"פ שנתגיירתי וטבלתי ואכלתי והשתא נמי אטבול ואיכול ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא קיבל טומאה בנכריותו אבל עכשיו הוא טמא הלכך כשמתגייר ממתין שבעה שאין לך טומאה שעברה עליו שלא טהר ממנה ואע"ג דמשום זיבה בעי שמנה משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי כפרה דהא לא קבל טומאה בנכריותו אי אמרת נגזר לא מייתי לעולם פסח וכולי האי לא גזרו: אבל ערל ישראל - שאם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה שאף בערילתו מקבל טומאה כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה משום שנה הבאה: ערל הזאה ואיזמל - סימני הלכות הם: הא דאמרן - דחזי לאורתא ומשום גזירה דשנה הבאה דחיוה ב"ה: ואינה דוחה שבת - בפ' אלו דברים ולא עביד פסח ושבות דרבנן הוא: אין מביאין אותו - איזמל למילה: דרך חצרות - אף על גב דרשויות דרבנן נינהו וידחה פסחו שאם יש לו זכר למול מעכבו דתניא מילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח וליכא למימר משום כרת דערל זכר אשר לא ימול וגו' דמילה דדחיא שבת בזמנה וקטן לאו בר כרת הוא: אונן - אנינות לילה מדרבנן דאמרן לעיל אוכל פסחו לערב: מצורע - שטבל והעריב שמשו בשביעי נכנס בשמיני למחנה לויה לשער נקנור שלא נתקדש בקדושת עזרה כדכתיב בקרא (ויקרא י״ד:י״א) והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר ואותם לפני ה' וגו' ובעזרה עצמה לא היה נכנס אלא מכניס ידיו לבוהנות לפי שאין מחוסר כפורים נכנס לה כדאמרי' [במכות] (דף ח:) טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים שאם נכנסו למקדש חייבין כרת: וראה קרי בו ביום - ונדחה ממחנה לויה כדאמרי' באלו דברים (דף סז:) דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות וטובל לקרוייו דלצרעתו טבל מאתמול אף על פי שטבול יום אחר דקרי אינו נכנס דכתיב (דברים כ״ג:י״ב) כי יהיה בך איש וגו' וכבא השמש יבא אל תוך המחנה זה נכנס להר הבית להכניס ידיו לבוהנות כדי שיאכל פסחו לערב: יבא עשה - דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דטבול יום בהר הבית שאין בו כרת אלא בעזרה ואי משום דמכניס ידיו לעזרה הא אמרינן בשחיטת קדשים בפ"ג (דף לב:) איכא למ"ד ביאה במקצת לאו שמה ביאה ואיכא למאן דאמר הואיל והותרה לו אותה ביאה מקצת לצרעתו אע"פ שענוש כרת משום מחוסר כפורים והתירו הכתוב דכתיב לפני ה' הותרה לו אף לקרוייו: וא"ר יוחנן - עשה שאין בו כרת דקאמר תנא דברייתא לאו דוקא דאפילו עשה אין בו בטבול יום במחנה לויה אלא דרבנן הוא וקרא דכבא השמש במחנה שכינה קאמר: חצר החדשה - הר הבית וקרי לה חדשה מפני חידוש שחידשו והוסיפו על קדושתו בו ביום ואמרו טבול יום לא יכנס לה והכי גמיר ר' יוחנן מרביה דדבר זה חידוש וגבי פסח לא העמידו דבריהם לאיסור (דמצורע) [דבעל קרי] מלבוא אלא התירוהו ליכנס ולטהר שלא ידחה מפסח:גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת - הא דלא קאמר משום דפסח מצוה עוברת משום דיש קדשים דמצותן נמי עוברת כגון תודה דאין נאכלת אלא ליום ולילה: אבל ערל ישראל ד"ה טובל - תימה לריב"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן: ואמר רבי יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו - ר' יוחנן לא פליג אברייתא דלאו תנא הוא כדמוכח בפ"ק דכתובות (דף ח.) גבי אין אבלים מן המנין דלא משני אר' יוחנן רבי יוחנן תנא הוא ופליג כדמשני ארב אלא פרושי מפרש לה וכן מוכח דגבי יולדת שהיא טבולת יום ארוך כתיב (ויקרא י״ב:ד׳) ואל המקדש לא תבוא משמע הא למחנה לויה תבא: טבול יום לא יכנס במחנה לויה - לא בכל המחנה אלא מעזרת נשים ולפנים כדתנן במסכת כלים (פ"א משנה ח) עזרת נשים מקודש הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל בהר הבית היה נכנס וקרי חצר לעזרת נשים כדתנן פ"ב דמדות עזרת נשים היתה אורך קל"ה וארבעה לשכות היו בארבעה מקצעותיה של מ' אמה ולא היו מקורות וכן הם עתידות להיות כדכתיב ויוציאני אל החצר החיצונה וגו' וא"ת מנא ליה דגזרו על טבול יום דילמא על טמא מת גזרו שהיה מותר בכל מחנה לויה וי"ל דטמא מת אפי' בחיל גזרו שלא יכנס כדתנן במסכת כלים (שם) החיל מקודש הימנה שאין נכרים וטמאי מתים נכנסין לשם והא דנקט בברייתא וראה קרי בו ביום ולא נקט טבול יום דשאר טמאים רבותא נקט לא מיבעיא שאר טמאים דמדאורייתא מותרים ליכנס אלא אפילו בעל קרי דמשתלח מדאורייתא חוץ לשתי מחנות אפ"ה טבול יום שלו לא גזרו ביה רבנן ואם תאמר דבפרק נוטל (סוטה דף כ:) פריך אהא דקתני התם הוציאוה הוציאוה שלא תטמא את העזרה והתניא טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ואפילו מת עצמו כו' ומאי פריך כיון דמדרבנן אסור ליכנס וי"ל דמשמע ליה מדאורייתא מדקאמר הוציאוה הוציאוה תרי זמני שהיו ממהרין כל כך א"נ לא גזרו אלא שלא יכנס לפנים אבל אם נטמא בפנים לא גזרו עליו לצאת והא דאמרי' בהנשרפין (סנהדרין ד' פא:) כהן ששימש בטומא' מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין לאו דוקא חוץ לעזרה אלא הוא הדין חוץ לחיל: