פסחיםסח.
טוען את הדף…
בּוֹעֵל נִדָּה כִּטְמֵא מֵת. לְמַאי? אִילֵימָא לְטוּמְאָתָם, הַאי טוּמְאַת שִׁבְעָה כְּתִיב בֵּיהּ, וְהַאי טוּמְאַת שִׁבְעָה כְּתִיב בֵּיהּ. אֶלָּא לָאו, לְמַחֲנוֹתָם. וּמִדְּסֵיפָא לְמַחֲנוֹתָם הָוֵי — רֵישָׁא נָמֵי לְמַחֲנוֹתָם! מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא. מֵיתִיבִי: מְצוֹרָע חָמוּר מִזָּב, וְזָב חָמוּר מִטְּמֵא מֵת, יָצָא בַּעַל קֶרִי שֶׁטְּמֵא מֵת חָמוּר מִמֶּנּוּ. מַאי יָצָא? לָאו: יָצָא מִכְּלַל זָב וּבָא לִכְלַל טְמֵא מֵת, דְּהָא טְמֵא מֵת חָמוּר מִמֶּנּוּ — וּמוּתָּר בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה! לֹא, יָצָא מִמַּחֲנֵה טְמֵא מֵת וְנִכְנַס לְמַחֲנֵה זָב, וְאַף עַל גַּב דִּטְמֵא מֵת חָמוּר מִמֶּנּוּ (דְּמוּתָּר) בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה — לְמַאי דְּדָמֵי לֵיהּ מְדַמֵּינַן לֵיהּ. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: ״וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ — זוֹ מַחֲנֵה שְׁכִינָה. ״לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה״ — זוֹ מַחֲנֵה לְוִיָּה. מִכָּאן לְבַעַל קֶרִי שֶׁיֵּצֵא חוּץ לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אַכַּתִּי לָא עַיֵּילְתֵּיהּ, אַפֵּיקְתֵּיהּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אַכַּתִּי לָא אַפֵּיקְתֵּיהּ, עַיֵּילְתֵּיהּ. אֶלָּא אֵימָא: ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ — זוֹ מַחֲנֵה לְוִיָּה. ״לָא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה״ — זוֹ מַחֲנֵה שְׁכִינָה. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְלֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ״, ״הַמַּחֲנֶה״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה אַחֶרֶת. וּמִיחוּי קְרָבָיו וְכוּ׳. מַאי מִיחוּי קְרָבָיו? רַב הוּנָא אָמַר: שֶׁמְּנַקְּבָן בְּסַכִּין. (רַב) חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: שִׁירְקָא דִמְעִיָּיא דְּנָפְקָא אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא. אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): מַאי טַעְמָא דְּחִיָּיא בַּר רַב? דִּכְתִיב: ״וְחׇרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ״, מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף ״וְנִכְסֵיהֹן דְּרַשִּׁיעַיָּא צַדִּיקַיָּא יַחְסְנוּן״. ״וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדׇבְרָם״, אָמַר מְנַשְּׁיָא בַּר יִרְמְיָה אָמַר רַב: כַּמְדוּבָּר בָּם. מַאי כַּמְדוּבָּר בָּם? אָמַר אַבָּיֵי: ״וְחׇרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: בִּשְׁלָמָא אִי כְּתִיב ״חׇרְבוֹת״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״וְחׇרְבוֹת״, מִילְּתָא אַחֲרִיתִי קָאָמַר. אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּדְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁיְּחַיּוּ אֶת הַמֵּתִים. כְּתִיב הָכָא: ״וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדׇבְרָם״, וּכְתִיב הָתָם: ״יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד כִּימֵי עוֹלָם״. בָּשָׁן — זֶה אֱלִישָׁע הַבָּא מִן הַבָּשָׁן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַעְנַי וְשָׁפָט בַּבָּשָׁן״, וּכְתִיב: ״פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ״. גִּלְעָד — זֶה אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתּוֹשָׁבֵי גִלְעָד וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיְּחַיּוּ מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים״, וּכְתִיב: ״וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר״. עוּלָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח״, וּכְתִיב: ״כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּיִשְׂרָאֵל, כָּאן בַּגּוֹיִם. וְגוֹיִם מַאי בָּעוּ הָתָם? דִּכְתִיב: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם״. רַב חִסְדָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה״, וּכְתִיב: ״וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן לָעוֹלָם הַבָּא, כָּאן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְלִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁיעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבַד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִידֵּי וְאִידֵּי לָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּמַחֲנֵה שְׁכִינָה, כָּאן — בְּמַחֲנֵה צַדִּיקִים. רָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״. הַשְׁתָּא אַחוֹיֵי מַחֲיֵי, מְרַפֵּא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה שֶׁאֲנִי מֵמִית — אֲנִי מְחַיֶּה, כְּמוֹ שֶׁמָּחַצְתִּי — וַאֲנִי אֶרְפָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״ יָכוֹל מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹהֵג, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״, מָה מַכָּה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד, אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד. מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: בַּתְּחִלָּה מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית אֲנִי מְחַיֶּה, וַהֲדַר מַה שֶּׁמָּחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא.בועל נדה כטמא מת - סיפא דמתני' דלעיל היא: מצורע חמור מזב - למחנותיו כדאמרן וכן זב מטמא מת: יצא בעל קרי - מפרש ואזיל מאי היא: לא יצא מכלל טמא מת כו' - והכי משמע יצא בעל קרי מכלל זה דהנך לפי חומר טומאתן חומר שלוחן יצא בעל קרי שאע"פ שטמא מת חמור ממנו שהוא טומאת שבעה וזה טומאת ערב אפילו הכי לענין מחנות בעל קרי חמור דעל כרחיך כי כתיב וכל זב לרבויי בעל קרי אתא לכלל זב וכל טמא לרבויי טמא שרץ לכלל טמא מת אתא דכל חד וחד למאי דדמי ליה מדמינן ליה ובעל קרי דומה לזב שהטומאה יוצאה עליו מגופו: ויצא אל מחוץ למחנה - בבעל קרי כתיב כי יהיה בך איש וגו': הכי גרסינן ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן שבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דקאמר קרא שאם נטמא בעזרה יצא משתיהן: אמר ליה אכתי לא אעילתיה אפיקתיה - עדיין לא הכנסתו למחנה לויה וכבר הוצאתו ממנה דמדקאמרת לא יבא לתוכה מכלל דעומד חוצה לה וקאמר לא יכנס והא אכתי לא אישתעי בזה שיצא ממחנה שכינה ועומד במחנה לויה לשלחו ממנה וקא מזהר ליה שלא יכנס כאילו כבר יצא אכתי לא אעילתיה כלומר עדיין לא דיבר על כניסתו מה תהא עליה אפיקתיה ודיבר עליו כאילו יצא. ל"א גרסי' אכתי לא אפיקתיה אעילתי' עדיין לא הוצרכתו לצאת ממחנה לויה וכבר הזהרתו שלא יכנס והיינו אעילתיה כבר אתה מדבר בכניסתו: אלא אימא הכי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה - וכשבא לצאת ממנה אל יכנס במחנה שכינה ואי לא הוו כתיבי שתי מחנות הוה מוקמינא ליה בעומד במחנה שכינה ומצריכו לצאת ממנה אבל עומד במחנה לויה אין משתלח והשתא דכתבינן שתי מחנות על כרחיך הכי תוקמא: אם כן - נימא וישלחו מן המחנה ולא יבא אל תוך ולישתוק: מנקבן בסכין - שיצא הרעי שאם יניחנו בתוכן יסריחו קודם שתחשך ולשון מיחוי שמוציא פרש רכה דנמחת בתוכה דשנפי"ר בלע"ז כמו וממחה ושופך (מעשר שני פ"ה מ"א) וכמו המחהו וגמעו (לעיל פסחים דף לה.) לישנא אחרינא מיחוי לשון נקיבה וחיבול כמו תמחה את זכר עמלק (דברים כ״ה:י״ט): שירקא דמעיא - ליחה האדוקה במעים שיוצא מהן בדוחק בסכין ובלע"ז לימו"ן מיחוי לשון דבר בזוי כדמפרש טעמא וחרבות מחים: רשיעא - אלמא דבר רע ושנוי הוא: ורעו כבשים כדברם - כבשים ישראל: כמדובר בם - כמה שהובטחו על ידי נביא: מאי כמדובר בם - מה היא אותה הבטחה ומפרש לה סיפא דקרא היינו הבטחה וחרבות מחים גרים יאכלו צדיקים עד הנה כגרים ותושבים: אי כתיב חרבות מחים - ה"א סיפא דקרא פירוש לרישא כדקאמרת אבל השתא דכתב וחרבות לאו פירושא דרישא הוא אלא מילתא אחריתי היא: אלא - כמדובר בם דרישא היינו כרב חננאל כמדובר באליהו ואלישע שהחיו את המתים כך יחיו כל הצדיקים את המתים ירעו ורעו לגזירה שוה: ויעני ושפט בבשן - ושפט הוא אביו של אלישע דכתיב אלישע בן שפט: ושמת משענתי - באלישע כתיב על שהחיה בן השונמית: ובלע המות - יבולע מלאך המות שלא ישלוט: בישראל - כתיב ובלע המות וגו': ובושה החמה - שלא תאיר: יהיה שבעתים כאור שבעת הימים - שבעתי' הן ארבעים ותשע וכתיב כאור שבעת הימים ארבעים ותשע כאור שבעת ימים של עכשיו נמצא עודף על אור של עכשיו ג' מאות וארבעים ושלשה: בעולם הבא - וחפרה הלבנה ובושה החמה שלא יהא בעולם אלא זיו זוהר ומראה שכינה: לימות המשיח - יהיה אור הלבנה כאור החמה: ולשמואל - דאמר ימות המשיח אין משתנין משל עכשיו מה הוא מקיים והיה אור הלבנה כאור החמה: כתיב אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא - כיון שאמר שהמתים הוא מחיה פשיטא דהמחוצים יכול לרפאות אלא הא אתא לאשמועינן דלא תימא אמית ואחיה לאו דמתים חיים קאמר אלא אני אמית את המתים ואני מחיה וזן את החיים ובורא את הנולדים להכי כתיב בתריה מחצתי ואני ארפא כשם שמה שמחצתי אני ארפא דאין רפואה אלא במוכה כך אותו עצמו שאני ממית אני מחיה: מיתה באחד וחיים באחד - אני ממית את המתים ואני מחיה וזן את החיים: הכי גרסינן דבר אחר בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שאני מחצתי אני ארפא - שכדרך שהן מתים חגרים סומים אלמים כך הן חיין במומן ואחר כך מתרפאים כדכתיב אז ידלג כאיל פסח (ישעיהו ל״ה:ו׳):האי טומאת שבעה כתיב ביה והאי טומאת כו' - הוי מצי לשנויי כדמשני בפ"ק דיומא (דף ו:) דלעולם לטומאת שבעה וסיפא איצטריכא ליה אלא שחמור הימנו בועל נדה שמטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין: