פסחיםלז.
טוען את הדף…
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. וְכַמָּה פַּת עָבָה? אָמַר רַב הוּנָא: טֶפַח, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּלֶחֶם הַפָּנִים טֶפַח. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אִם אָמְרוּ בִּזְרִיזִין — יֹאמְרוּ בְּשֶׁאֵינָן זְרִיזִין? אִם אָמְרוּ בְּפַת עֲמִילָה — יֹאמְרוּ בְּפַת שֶׁאֵינָהּ עֲמִילָה? אִם אָמְרוּ בְּעֵצִים יְבֵשִׁין — יֹאמְרוּ בְּעֵצִים לַחִים? אִם אָמְרוּ בְּתַנּוּר חַם — יֹאמְרוּ בְּתַנּוּר צוֹנֵן? אִם אָמְרוּ בְּתַנּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת — יֹאמְרוּ בְּתַנּוּר שֶׁל חֶרֶס? אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: שְׁאֵילִית אֶת רַבִּי בְּיִחוּד, וּמַנּוּ: רַב. אִיכָּא דְּאָמְרִי, רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: שְׁאֵילִית אֶת רַבִּי בְּיִחוּד, וּמַנּוּ: רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ. מַאי פַּת עָבָה? פַּת מְרוּבָּה. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ פַּת עָבָה? מִשּׁוּם דִּנְפִישָׁא בְּלִישָׁה. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, בְּאַתְרֵיהּ דְּהַאי תַּנָּא לְפַת מְרוּבָּה — פַּת עָבָה קָרוּ לֵיהּ. מַאי טַעְמָא? אִי מִשּׁוּם דְּקָא טָרַח טִירְחָא דְּלָא צְרִיךְ, מַאי אִירְיָא בְּפֶסַח? אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב נָמֵי! אִין הָכִי נָמֵי, וְהַאי תַּנָּא בְּיוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח קָאֵי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹפִין פַּת עָבָה בְּיוֹם טוֹב, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹצְאִין בְּפַת נְקִיָּה, וּבְהַדְרָאָה, וּבִסְרִיקִין הַמְצוּיָּירִין בַּפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין עוֹשִׂין סְרִיקִין הַמְצוּיָּירִין בַּפֶּסַח. אָמַר רַב יְהוּדָה: דָּבָר זֶה שָׁאַל בַּיְיתּוֹס בֶּן זוֹנִין לַחֲכָמִים: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין עוֹשִׂין סְרִיקִין הַמְצוּיָּירִין בַּפֶּסַח? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה שׁוֹהָה עָלֶיהָ וּמְחַמַּצְתָּהּ. אָמַר לָהֶם: אֶפְשָׁר יַעֲשֶׂנָּה בִּדְפוּס וְיִקְבָּעֶנָּה כֵּיוָן! אָמְרוּ לוֹ: יֹאמְרוּ כׇּל הַסְּרִיקִין — אֲסוּרִין, וּסְרִיקֵי בַּיְיתּוֹס — מוּתָּרִין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי אַחַר אַבָּא לְבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו סְרִיקִין הַמְצוּיָּירִין בַּפֶּסַח. אָמַרְתִּי: אַבָּא, לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין עוֹשִׂין סְרִיקִין הַמְצוּיָּירִין בַּפֶּסַח? אָמַר לִי: בְּנִי, לֹא שֶׁל כׇּל אָדָם אָמְרוּ, אֶלָּא שֶׁל נַחְתּוֹמִין אָמְרוּ. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לֹא שֶׁל נַחְתּוֹמִין אָמְרוּ, אֶלָּא שֶׁל כׇּל אָדָם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: עוֹשִׂין סְרִיקִין כְּמִין רְקִיקִין, וְאֵין עוֹשִׂין סְרִיקִין כְּמִין גְּלוּסְקָאוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: הַסּוּפְגָּנִין וְהַדּוּבְשָׁנִין וְאִיסְקְרִיטִין וְחַלַּת הַמַּסְרֵת וְהַמְדוּמָּע — פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה. מַאי חַלַּת הַמַּסְרֵת? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זֶה חָלוּט שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַלָּלוּ מַעֲשֵׂה אִילְפָּס הֵן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַעֲשֵׂה אִילְפָּס חַיָּיבִין. וְהַלָּלוּ שֶׁעֲשָׂאָן בַּחַמָּה. מֵיתִיבִי: הַסּוּפְגָּנִין וְהַדּוּבְשָׁנִין וְהָאִיסְקְרִיטִין, עֲשָׂאָן בְּאִילְפָּס — חַיָּיבִין, בַּחַמָּה — פְּטוּרִין, תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ! אָמַר עוּלָּא: אָמַר לְךָ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — שֶׁהִרְתִּיחַ וּלְבַסּוֹף הִדְבִּיק. אֲבָל הִדְבִּיק וּלְבַסּוֹף הִרְתִּיחַ, מַאי? הָכִי נָמֵי דִּפְטוּרִין, אַדְּתָנֵי סֵיפָא: עֲשָׂאָן בַּחַמָּה פְּטוּרִין, לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — כְּגוֹן שֶׁהִרְתִּיחַ וּלְבַסּוֹף הִדְבִּיק, אֲבָל הִדְבִּיק וּלְבַסּוֹף הִרְתִּיחַ — פְּטוּרִין? חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁהִרְתִּיחַ וּלְבַסּוֹף הִדְבִּיק, אֲבָל הִדְבִּיק וּלְבַסּוֹף הִרְתִּיחַ — נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁעֲשָׂאָן בַּחַמָּה, וּפְטוּרִין. תָּא שְׁמַע: יוֹצְאִין בְּמַצָּה הִינָא וּבְמַצָּה הָעֲשׂוּיָה בְּאִילְפָּס. הָכָא נָמֵי, שֶׁהִרְתִּיחַ וּלְבַסּוֹף הִדְבִּיק. מַאי מַצָּה הִינָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל שֶׁפּוֹרְסָהּ וְאֵין חוּטִין נִמְשָׁכִין הֵימֶנָּה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחְמֵי תוֹדָה. פְּשִׁיטָא, הָכָא ״לֶחֶם״ כְּתִיב, וְהָכָא ״לֶחֶם״ כְּתִיב! מַהוּ דְּתֵימָא, הוֹאִיל וּכְתִיב ״וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּוכמה פת עבה טפח - ואפי' הכי שרו בית הלל אבל טפי מטפח לא: שכן מצינו בלחם הפנים - שהוא אסור לבא חמץ כדאמרינן במנחות (דף כז.) כל המנחה אשר תקריבו וגו' לרבות לחם הפנים לחימוץ לאזהרה שלא יחמיצו ואפילו הכי עובי דפנותיו טפח דהיינו לחם שהיו לו פנים ואין פנים פחותין מטפח: אם אמרו - והתירו עובי טפח: לזריזין - כהנים שבקיאין בשימורו שלא יחמיץ יתירו לכל אדם שאינן זריזין: בפת עמילה - שאינה ממהרת להחמיץ שעמילתה מעכבתה עמילה ברייר"א כדתנן (מנחות דף עו.) כל המנחות טעונין שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה: בעצים יבשים - שהיו מביאים אותן מימות החמה כדאמרינן בתענית (דף לא.) מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה: בתנור חם - בכל יום תמיד היו מסיקין תנור של מקדש לאפיית מנחות ולחמי תודה ושל מתכת היה כדאמר בזבחים בפ' דם חטאת (זבחים דף צה:): ביחוד - בינו לביני רביה דר' ירמיה רב רביה דרב רבינו הקדוש לישנא אחרינא בייחוד בברור כמו וידעו ביחוד ששם ארון נגנז (יומא דף נד.): פת מרובה - הרבה חררין ביחד ולאו משום חימוץ נקט לה ובחררין דקים קאמר ומשום דקא טרח טירחא דלא צריך הוא: בלישה - כשלשין אותה עבה היא העיסה כשהיא כולה ביחד: הכי גרסינן תניא נמי הכי ב"ש אומרים אין אופין פת עבה בי"ט ולא גרסינן בפסח: תניא נמי הכי - דלאו משום חמץ נקט אלא משום טירחא דהא הכא לא תנא פסח: ובסריקין המצויירים - מצות המצויירות ואע"פ שאמרו לכתחלה אסור דיעבד שפיר דמי: שוהה עליהן - לציירן ואין נותנין מהר לתנור ומחמיצין: אפשר יעשה - הצורה בדפוס ויקבענה בסריק: כיון - כלומר מהר בדחיפה אחת: יאמרו כל הסריקין אסורין ושל בייתוס מותרין - שהרי רוב נחתומין אין להם אותו דפוס: לא של כל אדם אמרו - לאסור דבעל הבית העושה אותן לעצמו אינו חושש לייפותן כל כך ואינו שוהה עליהן: אלא של נחתומין - העושין למכור ומקפידין על נויין ושוהין על ציורן: איכא דאמרי לא נחתומין אמרו - לאסור שרגילין ובקיאין בדבר ויש להן דפוסין: עושין סריקין - מצויירין כמין רקיקין ובלבד שיהו דקין וקלושין דאין ממהרין להחמיץ אבל לא מציירין את העבים כגלוסקאות דמתוך עוביין מחמיצין בשהייה מועטת: הסופגנין - עשויין כספוג: והדובשנין - מטוגנין בדבש וכולן מין לחם:המסרת - תרגום של מחבת: והאיסקריטין - עשויין כצפיחית דמתרגמינן איסקריטון (שמות טז) שלשין עיסתן רכה מאד: המסרת - תרגום של מחבת: והמדומע - חולין שנפלה תרומה לתוכן פטור דתרימו תרומה כתיב ולא שכבר היה תרומה: ופטורין מן החלה - דכתיב (במדבר ט״ו:י״ט) באכלכם מלחם הארץ והני לאו לחם נינהו ולקמיה מפרש טעמא: חלוט של בעלי בתים - אינו נעשה כתקון לחם: ריש לקיש אכולהו קאי ולא לאפלוגי אדר' יהושע בן לוי אתא: מעשה אילפס הן - לפיכך לאו לחם הוא דקא סבר אין לחם אלא האפוי בתנור כדכתיב לחמכם בתנור אחד (ויקרא כ״ו:כ״ו): והללו - להכי פטורין לפי שעשאן בחמה ולא באור: שהרתיח - האילפס ואחר כך הדביק בה הלחם דהוה ליה כעין מעשה תנור הלכך חייבין: הינא - אינה אפויה כל צורכה לשון אל תאכלו ממנו נא (שמות י״ב:ט׳): העשויה באילפס - ואע"ג דלחם בעינן כדכתיב לחם עוני (דברים טז): מאי מצה הינא - כלומר כמה תאפה ויהא יוצא בה: שפורסה - שמשברה לשון פרוסה: וכן לענין לחמי תודה - אם שחט הזבח עליהן מאחר שנאפת כענין הזה קידש הלחם והתודה כשירה דהואיל וקרמו פניה דתנן במנחות כי האי גוונא בעינן:ובית הלל מתירין - טעמא דבית הלל כדאמרינן (ביצה דף יז.) מערמת אשה ואופה תנור מלא ככרות אע"פ שאין צריכה רק לככר אחד אבל למלאות התנור פעם אחרת ליכא מאן דשרי: תנא בפסח קאי - תימה דלא משני הכי בריש ערבי פסחים (לקמן פסחים צט:) דפריך מאי איריא ערבי פסחים וכו' וי"ל דהתם פריך משבת דהוי בכל שבוע ולא שייך לשנויי דנקט ערבי פסחים משום דתנא בפסח קאי: