פסחיםפא.
טוען את הדף…
בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ, וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה — אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, וּפְטוּרָה מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דִּמְרַצֶּה צִיץ? אָמְרִי: לָא, מִשּׁוּם דְּקָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: מִכָּאן וּלְהַבָּא הִיא מְטַמְּאָה. וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ רָאָה, וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ, וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה — הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְמַפְרֵעַ, וּפְטוּרִים מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמְרִי: מַאי, לְמַפְרֵעַ — מִדְּרַבָּנַן. וְאַף רַבִּי אוֹשַׁעְיָא סָבַר מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ מִדְּרַבָּנַן. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר: אֲבָל זָב שֶׁרָאָה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ — סוֹתֵר אֶת שֶׁלְּפָנָיו. וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא יִסְתּוֹר אֶלָּא יוֹמוֹ! מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִי קָסָבַר לְמַפְרֵעַ הוּא מְטַמֵּא — אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נִסְתּוֹר. אִי קָסָבַר מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא מְטַמֵּא — יוֹמוֹ נָמֵי לָא נִסְתּוֹר! אֶלָּא אֵימָא: לֹא יִסְתּוֹר וְלֹא יוֹמוֹ. וַאֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי קָאֵי כְּווֹתָךְ. וְהָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְמַפְרֵעַ! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ מִדְּרַבָּנַן. שְׁמַע מִינַּהּ. וּלְרַבִּי יוֹסֵי, הַשְׁתָּא דְּאָמַר מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא מְטַמֵּא [לְמֵת] בִּלְבַד, לְמַעוֹטֵי מַאי? נִפְשׁוֹט מִינַּהּ, דִּבְכֹהֵן וְהוּתְרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם. אָמְרִי: לְעוֹלָם בִּבְעָלִים וּבְפֶסַח, וְקָסָבַר: אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵאֵי שֶׁרֶץ, וְאִיצְטְרִיךְ לְמַעוֹטֵי. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹסֵי, זָבָה גְּמוּרָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בְּשׁוֹפַעַת. אִי בָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה כׇּל שְׁנֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. בָּעֵי רַב יוֹסֵף: כֹּהֵן הַמְרַצֶּה בְּתָמִיד, הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם אוֹ לָא? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כֹּהֵן הַמְרַצֶּה בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶן (שֶׁל נָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח) הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם, כֹּהֵן הַמְרַצֶּה בְּתָמִיד מַאי? מִי אָמְרִינַן כִּי גְּמִירִי טוּמְאַת הַתְּהוֹם — בְּפֶסַח, בְּתָמִיד לָא גְּמִירִי. אוֹ דִילְמָא יָלֵיף תָּמִיד מִפֶּסַח. אָמַר רַבָּה, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאָה יְדוּעָה — הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם, מָקוֹם שֶׁהוּתְּרָה לוֹ טוּמְאָה יְדוּעָה —בשני שלה - עדיין ספק הוא שמא תראה יום זה ויצטרף עם אתמול ותראה גם מחר והוו להו שלשה והויא לה זבה גמורה ואם לא תראה תטהר לערב: אינה אוכלת - שהרי צריכה להיות עוד מחר שומרת יום כנגד יום: ופטורה מלעשות פסח שני - קס"ד כיון דבשעת שחיטה וזריקה ספק הוי מרצה ציץ מטומאת התהום דזיבה ואע"ג דאיגלאי מילתא למפרע שנטמאה ודאי בטומאת התהום: מכאן ולהבא היא מטמא - שומרת יום כנגד יום שספרה קצת היום וטבלה טהורה מטומאה של אתמול וכי הדר חזיא בו ביום מטמאה מכאן ולהבא ותהיה מחר שומרת יום כנגד יום הלכך בזריקה ושחיטה טהורה מעלייתא הואי ורבנן פליגי עליה ואמרי דכי חזיא איגלאי מילתא למפרע דזיבה היא וחדא טומאה היא ובשעת שחיטה ספק הואי וחייבת בפסח שני ולקמיה פריך כיון דלר' יוסי כל חד וחד טומאה באנפי נפשיה הוא היאך מצטרפים לזיבה לעשות זבה גדולה: בעל שתי ראיות - דאילו בעל ג' ראיות לא חזי למיכל לאורתא עד שיביא קרבנותיו בח' ובשמיני נמי לא מצי למינקט ומיתני ואח"כ ראה מטמא משכב ומושב למפרע דכיון דיצא מזיבה ראשונה לשעה שהיא ראויה לקרבן הויא לה הך זיבה אחריתי ומושב ומשכב שמאתמול לאחר טבילה ועד הנה טהורה למפרע אפילו טבלה בז' שחרית: משכבות ומושבות - שלאחר טבילתו טמאין שהרי סתר מניינו והרי הוא כבתחלתו דכתיב (ויקרא ט״ו:י״ג) וספר לו שבעת ימים והרי אינן ומדקתני נמי בשומרת יום למפרע אלמא נמי למפרע מטמאה ואפ"ה פטר לה מפסח שני ש"מ טעמא משום דטומאת התהום הוי ומשכבות ומושבות רבותא נקט להו מפני שהן אב הטומאה לטמא אדם ובדבר זה זב חלוק משאר טמאין: מדרבנן - אבל מדאורייתא לא מטמאו אלא מכאן ולהבא לא הזב בשביעי ולא שומרת יום בשני דמקצת יום עולה להן לספירתן הילכך לגבי פסח טהורין מעליא הוו: אבל הרואה זוב כו' - לא ידענו אהיכא קאי אבל: סותר את שלפניו - כל ספורין שספר וצריך לספור ז' אחרים: וא"ל רבי יוחנן לא יסתור אלא יומו - ויחזור ויספור יום א' והוינן אמילתיה דר' יוחנן מה נפשך אי למפרע מטמא דאין מקצת היום עולה לו ולא נגמרה ספירתו: כולהו נמי נסתור - דכתיב וספר לו ז' ימים לטהרתו טהרה אחת לכולן שלא תהיה טומאה מפסקת ביניהן במס' נדה (דף לג:) ואם מנה לסירוגין כי הכא שיסתור יומו וישלימנו למחר נמצאת הפסקה ביניהם: ואם מכאן ולהבא מטמא - שעלתה לו מקצת היום וגמרו ספורין שלו: יומו נמי לא לסתור - אלא הרי הוא כראיה ראשונה של זיבה אחרת ואין בה אלא טומאת ערב ויטבול לערב ויטהר דקי"ל ראיה ראשונה של זב קרי בעלמא הוא במס' נדה (דף עב.): אלא - ה"ק ר' יוחנן לא יסתור ולא יומו כלומר אפילו יומו לפי שכבר עלתה לו מקצת היום ככולו ושלמו ספורין שלו ויצא מכלל זיבה: וא"ל - ר' אושעיא לרבי יוחנן: ר' יוסי קאי כוותך - דס"ל נמי מכאן ולהבא הוא מטמא מדפטר ליה לעיל מפסח שני אלמא קסבר ר' אושעיא למפרע דר' יוסי מדרבנן קאמר: והא ר' יוסי כו' - מסקנא דמילתיה הוא ולא משום קשיא מייתי לה: השתא דאמר מכאן ולהבא מטמא - ולא משכחת טומא' התהום בזיבה: בלבד - דקתני לעיל למעוטי מאי ע"כ למעוטי שרץ תוקמא ובכהן כדאמר לעיל דאילו בבעלים לא מהני שרץ וקאמר דבטומאת התהום דמת מיהא הותרה לו: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ - ואשמעינן דטומא' התהום נמי דחיא ליה: היכי משכחת לה - כיון דאית ליה מקצת היום עולה לה לספירתה ומכאן ולהבא מטמאה הו"ל כל יומא טומאה באנפי נפשה: בשופעת - כל שלשה רצופין דלא הוה לה מניינא כלל: אי נמי ברואה שני בה"ש - דכל תחלות הימים היו בטומאה דאין כאן ספירה כלל ובשני בין השמשות סגי דאיכא טומאת ג' ימים רצופין כגון בה"ש של ע"ש יש כאן סוף ערב שבת ותחלת שבת ובין השמשות של מחר שהוא סוף השבת ותחלת א' בשבת הרי ג' ימים רצופין ואין כאן תחלת יום טהור שיעלה לספירה ולפי הדברים למ"ד מקצת היום ככולו תחלת הלילה עולה לספירתה וא"צ עלות השחר מדאיצטריך למנקט בין השמשות ולא נקט משכחת לה בשרואה בלילות: בתמיד - כל השנה ואליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא בציבור קבעי רב יוסף הכי אי איצטריך להדר אכהן טהור משום טומא' התהום אי לא ואליבא דמ"ד לקמן דטומאת התהום מרצי ציץ גבי נזיר ועושה פסח אפי' לכתחלה כגון שנודע לו לפני זריקה: בקרבנותיהן - דנזיר ועושה פסח: במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה - כלל כגון נזיר ועושה פסח שהן קרבנות יחיד: מקום שהותרה לו טומאה ידועה - היכא דליכא טהורין:לאו משום דסבר דציץ מרצה - תימה לרשב"א מנ"ל דילמא הא דפטורין היינו משום דסבר דנשים בשני רשות ואור"י דבהדיא מוכח לקמן סוף פרק האשה (דף צא:) דרבי יוסי סבר נשים בשני חובה: קסבר רבי יוסי מכאן ולהבא היא מטמאה - פי' ואנן סבירא לן כרבנן דלמפרע מטמאה וא"ת כי ס"ד נמי דטעמא דרבי יוסי משום דסבר ציץ מרצה מאי פריך לימא דס"ל כרבנן וי"ל שלא רצה לעשות מחלוקת חדשה שלא מצינו תנאים חלוקים בכך אבל בלמפרע הוא מטמא מצינו תנאים בשילהי נדה (דף עב.) אמתני' דטבלה יום שלאחריו ושימשה: אי נמי כגון ראתה שני ימים בין השמשות - מדלא משני ברואה בלילות משמע דספירת לילה הויא ספירה וכן פי' בקונטרס וקשה לריב"א דתנן פ' שני דמגילה (דף כ.) וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה ומסיק בגמ' קמ"ל כיון דבעי שימור שימור ביממא הוא וכן בשילהי נדה (דף עב.) אמר ושוין ברואה תוך י"א יום וטבלה לערב ושמשה שמטמאים משכב ומושב וחייבין בקרבן משמע אפילו לא ראתה אח"כ ומשום דבלילה לא חשיב שימור וי"ל דודאי ספירת לילה לא הויא ספירה ומ"מ לא מצי לאוקמא ברואה בלילות משום דכיון דסבר רבי יוסי מקצת היום שספרה בשביעי הוי ככולו ה"ה אם פסקה בחצי היום שיעלה לה שימור סוף הנשאר לכך מוקי בשופעת שלא היה סוף היום בטהרה א"נ ברואה שני בין השמשות וליכא למימר שיעלה לה אמצע היום שימור דלא אמר מקצת היום ככולו אלא או תחלתו או סופו אבל אמצע לא וכן איתא בהדיא בנזיר בפ"ב (דף טו.) דקאמר ורבי יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה כיון דחזאי פלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שימור ומשני כגון דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות ביום דסליק לה ממנינא ותלתא יומי לאו דווקא דראיה שלישית לא חיישינן שתהא סמוך לשקיעת החמה מאחר שכבר ראתה שני ימים סמוך לשקיעת החמה ובשלישי תראה באיזו שעה שתהיה בלילה ובלבד שתראה קודם היום שלא יעלה לה שימור תחלת יום ג' וא"ת והא אמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לג.) דכותית יום שפוסקת סופרתו למנין שבעה הא רבי יוסי נמי סבר הכא סוף היום ככולו וי"ל דלא אמר סוף היום ככולו בתחלת חשבון אלא דוקא בסוף חשבון כי הכא כגון זב בשביעי או שומרת יום כנגד יום שאין לה למנות יותר וסוף חשבון מסוף חשבון אית לן למילף ולא מתחלת חשבון ואשכחן חילוק בין תחלת חשבון לסוף חשבון בפ"ק דר"ה (דף י.) דנדה עולה לה סוף היום בתחלתה ואין תחלת היום עולה לה בסופה אע"ג דהתם הוי איפכא מסברתנו: אמר רבא ק"ו כו' מקום שהותרה לו טומאה ידועה אינו דין שהותרה לו טומאת התהום - וא"ת ונימא דיו מה טומאה ידועה לא הותרה אלא היכא דלא אפשר ה"נ טומאת התהום וי"ל דעדיפא פריך אפילו לר' טרפון דלית ליה דיו היכא דמיפרך ק"ו (בב"ק ד' כה.):