פסחיםעח:
טוען את הדף…
הָא אָמְרַתְּ, בְּצִיבּוּר אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מוֹדֶה. אֶלָּא: רוֹאֶה אֲנִי דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדִיעֲבַד, וְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְכַתְּחִלָּה. דִּיעֲבַד — אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי מוֹדֶה הוּא, דְּקָתָנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם זָרַק — הוּרְצָה! הָא בְּטוּמְאָה, הָא בְּאָבוּד וְשָׂרוּף. כִּי קָתָנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם זָרַק הוּרְצָה — בְּנִטְמָא, אֲבָל בְּאָבוּד וְשָׂרוּף לָא. כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדִיעֲבַד — בְּאָבוּד וְשָׂרוּף. מַתְנִי׳ נִטְמָא בָּשָׂר וְחֵלֶב קַיָּים — אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמּוּקְדָּשִׁים אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם. גְּמָ׳ אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: אִם זָרַק — הוּרְצָה. וְהָא בָּעֵינַן אֲכִילָה! אֲכִילָה לָא מְעַכְּבָא. וְהָא כְּתִיב: ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ״?! לְמִצְוָה. וּלְעַכֵּב לָא? וְהָתַנְיָא: ״בְּמִכְסַת״, מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַפֶּסַח נִשְׁחָט אֶלָּא לִמְנוּיָו. יָכוֹל שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו יְהֵא כְּעוֹבֵר עַל הַמִּצְוָה וְכָשֵׁר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ תָּכֹסּוּ״, הַכָּתוּב שָׁנָה עָלָיו לְעַכֵּב. וְאִיתַּקַּשׁ אוֹכְלִין לִמְנוּיִין. אֶלָּא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי נָתָן, דְּאָמַר: אֲכִילַת פְּסָחִים לָא מְעַכְּבָא. הֵי רַבִּי נָתָן? אִילֵּימָא הָא רַבִּי נָתָן דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין בְּפֶסַח אֶחָד — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם״, וְכִי כָּל הַקָּהָל שׁוֹחֲטִין? וַהֲלֹא אֵין שׁוֹחֵט אֶלָּא אֶחָד! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין בְּפֶסַח אֶחָד. דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי מִמַּשְׁכִי הָנֵי חֲזֵי לְהָנֵי, וְאִי מִמַּשְׁכִי הָנֵי חֲזֵי לְהָנֵי! אֶלָּא, הָא רַבִּי נָתָן דְּתַנְיָא: נִמְנוּ עָלָיו חֲבוּרָה אַחַת, וְחָזְרוּ וְנִמְנוּ עָלָיו חֲבוּרָה אַחֶרֶת, רִאשׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כְּזַיִת, אוֹכְלִין — וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, אַחֲרוֹנִים שֶׁאֵין לָהֶם כַּזַּיִת, אֵין אוֹכְלִין — וְחַיָּיבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵלּוּ וְאֵלּוּ פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שֶׁכְּבָר נִזְרַק הַדָּם. אַכַּתִּי: דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי מִמַּשְׁכִי הָנֵי חֲזֵי לְהוּ. אִם כֵּן, לִיתְנֵי: הוֹאִיל וּרְאוּיִים לִימָּשֵׁךְ, מַאי ״שֶׁכְּבָר נִזְרַק הַדָּם״? שְׁמַע מִינַּהּ בְּדָם תַּלְיָא מִילְּתָא, אֲבָל אֲכִילָה לָא מְעַכְּבָא. מַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַב דְּמוֹקֵים לַהּ מַתְנִיתִין לְכַתְּחִלָּה, וְרַבִּי נָתָן? נוֹקְמַהּ כְּרַבָּנַן, וַאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא! רַב מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ: אַמַּאי (תָּנֵי) ״אֵין זוֹרֵק אֶת הַדָּם״? לִיתְנֵי ״פָּסוּל״. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: ״אֵין זוֹרֵק״ — לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל דִּיעֲבַד שַׁפִּיר דָּמֵי. וּלְרַבִּי נָתָן, ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ״ לְמָה לִי? דְּבָעֵינַן גַּבְרָא דַּחֲזֵי לַאֲכִילָה. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שָׁחֲטוּ לְאוֹכְלָיו וְזָרְקוּ דָּמוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — הַפֶּסַח עַצְמוֹ כָּשֵׁר, וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ. כְּמַאן? נֵימָא רַבִּי נָתָן הִיא, וְלָא רַבָּנַן? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, אֵין מַחְשְׁבֶת אוֹכְלִין בִּזְרִיקָה. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה חוֹלֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְחָלִים בִּשְׁעַת זְרִיקָה, חָלִים בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְחוֹלֶה בִּשְׁעַת זְרִיקָה. אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עָלָיו, עַד שֶׁיְּהֵא חָלִים מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה. כְּמַאן? נֵימָא רַבָּנַן הִיא, וְלָא רַבִּי נָתָן? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי נָתָן, גַּבְרָא דַּחֲזֵי לַאֲכִילָה בָּעֵינַן. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שְׁחָטוֹ בְּטׇהֳרָה, וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים — יִזָּרֵק הַדָּם בְּטׇהֳרָה, וְאַל יֵאָכֵל בָּשָׂר בְּטוּמְאָה. כְּמַאן? אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבִּי נָתָן הִיא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן הִיא. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּצִיבּוּר, דַּאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה נָמֵי עָבְדִי. אִי בְּצִיבּוּר, אַמַּאי אֵין הַבָּשָׂר נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ הַבְּעָלִים לְאַחַר זְרִיקָה, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד לֹא נִטְמֵאנוּ וְאָכַלְנוּ? הַשְׁתָּא נָמֵי נֵיכוֹל. וְלָא יָדְעִי דְּאֶשְׁתָּקַד כִּי אִיזְדְּרִיק דָּם, בְּעָלִים טְמֵאִים הֲווֹ, הַשְׁתָּא בְּעָלִים טְהוֹרִין הָווּ.אלא - תרווייהו ביחיד והא לכתחלה והא דיעבד והא דקתני אם זרק הורצה ואוקימנא ביחיד ה"מ דמודה רבי יהושע בדיעבד כשנטמא דהא עלה קאי ומשום דאיתיה בעינא אבל באבוד ושרוף לא ור' יוסי אפילו נשרפו או אבדו שיריה קאמר אם הקטיר קומצה כשירה: מתני' נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם - אפי' לר' אליעזר דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי: ובמוקדשין אינו כן - אפילו לר' יהושע שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם דהא תרתי איכא מתיר ושיריים שהדם מתיר אימורין למזבח: גמ' הורצה - ופטור מלעשות פסח שני: לא מעכבא - כפרה בדיעבד: אוכלין - חולה וזקן: רב - דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא דאמר כר' נתן: יוצאין בפסח אחד - ואע"פ שאין בו כזית לכל אחד אלמא אכילה לא מעכבא: דאי מימשכי הני - מה שיש בהן יותר מכזית לכל אחד חזי להני הנשארים: ואי מימשכי הני כו' - אישתכח דחזי לכולהו דהי מינייהו מפקת הלכך אע"ג דלא אימשיך חד מינייהו פטורין אבל ניטמא לא חזי אפילו לחד: נימנו עליו - עד שהיה כזית לכל אחד: ומאי דוחקיה דרב - לאוקמא למתני' כר' נתן דלא מעכבא ולמימרא דמתני' לכתחילה קאמר הא אם זרק הורצה: נוקמה כרבנן - ונימא דמתני' אפי' בדיעבד פסול: פסח עצמו כשר - קס"ד לזרוק דמו ולהקטיר חלבו אבל לאכילה לא וקתני ואדם יוצא בו ידי חובתו: ור' נתן היא - דאמר אכילה לא מעכבא ולא בעי ר' נתן גברא דחזי לאכילה ומתניתא קמייתא מוקי ר' אלעזר כרבנן: אין מחשבת אוכלין - חולה וזקן בזריקת דם דאיש לפי אכלו לגבי שחיטה כתיב: חלים - בריא: גברא דחזי לאכילה בעי' - דכי כתיב איש לפי אכלו אגברא כתיב דליהוי גברא בר אכילה אבל פסח לא איכפת לן אי לא חזי: יזרק בטהרה - בכהנים וכלי שרת טהורין: ור' נתן היא - דאמר אכילה לא מעכבא ולא בעי ר' נתן גברא דחזי לאכילה ומתניתא קמייתא מוקי ר' אלעזר כרבנן: הכא במאי עסקינן בציבור - שנטמאו רוב ציבור בין שחיטה לזריקה כגון שמת הנשיא ונטמאו הילכך גברי דחזו לאכילה נינהו: גזירה שמא - לשנה אחרת יטמאו ציבור אחר זריקה: ויאמרו אשתקד - מי לא היינו טמאין בשעת אכילה ואכלנו ואע"פ ששחיטתו בטהרה השתא נמי אע"פ ששחיטתו וזריקתו בטהרה ניכול בשר בטומאה ולא ידעי דאשתקד בעידנא דהוי זריקת הדם טמאין הוו והוה ליה פסח הבא בטומאה:הא אמרת מודה רבי יהושע בציבור - תימה לרשב"א מאי קושיא דילמא ה"ק רואה אני דברי רבי אליעזר בציבור שאף ר' יהושע לא אמר אלא ביחיד דכי האי גוונא אמרי' פ"ק דחולין (דף יב.) ובכמה דוכתי ואומר ר"י דהכא לא שייך למימר הכי דלא קתני בברייתא לא בציבור ולא ביחיד: כי מודה בנטמא - משום דציץ מרצה: ולעכב לא והתניא במכסת נפשות - תימה לר"י והא קרא בשחיטה כתיב ומהתם נפקא דמחשבת אוכלין פסלה בשחיטה אבל בזריקה אמרן לעיל דאין מחשבת אוכלין בזריקה והיכי פריך משחיטה אזריקה ואומר ר"י דווקא מחשבת אוכלין ליתא בזריקה אלא בשחיטה אבל כשאין לו אוכלין לגמרי אף בשעת זריקה סברא היא דפסול שהיא עיקר עבודה כיון דבשעת שחיטה הקפיד הכתוב אפילו אמחשבה: שאני התם דאי מימשכי הני כו' - תימה לרשב"א והא בשעת זריקה אינם יכולים לימשך ונמצא דהשתא לא חזי לאכילה וי"ל דדילמא ר' נתן סבר כר"ש דתנן לקמן בפרק האשה (פסחים דף פט.) נמנין ומושכין ידיהם עד שיזרק הדם אי נמי נטמאו מקצתן או שמתו חזי להני: ולרבי נתן איש לפי אכלו למה לי דבעינן גברא דחזי לאכילה - וא"ת לרבנן נמי לישני הכי לעיל כי פריך ולעכב לא לימא כי אתא קרא לעכב היינו דבעינן גברא חזי לאכילה אבל בשר לא ולאו פירכא היא דרבנן בעו בשר חזי לאכילה כדתניא לעיל אחרונים שאין להם כזית אינם אוכלין וחייבין לעשות פסח שני והא נמי לא תיקשי אמאי לא משני לר' נתן איש לפי אכלו למצוה כדבעי למימר לעיל משום דלא אשכחן תנא דלא מקיש אוכלין למנויין אלא זקני דרום לחודייהו בפרק שני דזבחים (דף כג.) ולמאי דמוקי מתני' כר' נתן צ"ל דיוצאין בפסח אחד דקאמר היינו דוקא דיעבד: לימא ר' נתן היא כו' - תימה לר"י והיכי מיתוקמא כר' נתן והא ר' נתן ורבנן לא פליגי אלא בבשר אבל בגברא לכ"ע בעינן גברא דחזי לאכילה ועוד א"כ אפילו שחטו שלא לאוכליו נמי ואמאי נקט שחטו לאוכליו ועוד היכי תיסק אדעתיה למימר השתא דיש מחשבת אוכלין בזריקה הא פשוט בכולי גמרא דאין מחשבת אוכלין בזריקה כדמוכח בזבחים (דף ד.) ובתמיד נשחט לעיל (דס"ח.) ושם הבאתי ונראה לר"י דה"פ נזרק דמו שלא לאוכליו לא שנזרק שלא לשם אוכליו אלא שבשעת זריקה היו הבעלים חולים והשתא קאמר כמאן כר' נתן דמשמע ליה כיון דר' נתן מיקל כולי האי ולא בעי שיהא בשר ראוי לאכילה ה"נ לא חייש אם אין בעלים ראויין בשעת זריקה אבל רבנן דמחמרי ובעו שיהא בשר ראוי לאכילה ה"ה דבעו שיהו הבעלים ראויים לאכילה בשעת זריקה וה"נ סבר ר' אלעזר בסמוך דלא בעי ר' נתן גברא חזי אלא בשחיטה דווקא: