פסחיםקא.
טוען את הדף…
אַף יְדֵי קִידּוּשׁ לֹא יָצְאוּ. אֶלָּא לְרַב, לְמָה לֵיהּ לְקַדּוֹשֵׁי בְּבֵיתֵיהּ? כְּדֵי לְהוֹצִיא בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ. וּשְׁמוּאֵל, לְמָה לִי לְקַדּוֹשֵׁי בְּבֵי כְנִישְׁתָּא? לְאַפּוֹקֵי אוֹרְחִים יְדֵי חוֹבָתָן, דְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְגָנוּ בְּבֵי כְנִישְׁתָּא. וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין קִידּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה. סְבוּר מִינַּהּ: הָנֵי מִילֵּי מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחַד בֵּיתָא — לָא. אֲמַר לְהוּ רַב עָנָן בַּר תַּחְלִיפָא: זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְנָחֵית מֵאִיגָּרָא לְאַרְעָא וַהֲדַר מְקַדֵּשׁ. וְאַף רַב הוּנָא סָבַר אֵין קִידּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה. דְּרַב הוּנָא קַדֵּישׁ, וְאִיתְעֲקַרָא לֵיהּ שְׁרָגָא, וְעַיַּילִי לֵיהּ לְמָנֵיהּ לְבֵי גְנָנֵיהּ דְּרַבָּה בְּרֵיהּ דַּהֲוָה שְׁרָגָא וְקַדֵּישׁ וּטְעֵים מִידֵּי, אַלְמָא קָסָבַר: אֵין קִידּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה. וְאַף רַבָּה סָבַר אֵין קִידּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה. דַּאֲמַר אַבָּיֵי: כִּי הֲוֵינָא בֵּי מָר, כִּי הֲוָה מְקַדֵּשׁ אֲמַר לַן: טְעִימוּ מִידֵּי, דִּילְמָא אַדְּאָזְלִיתוּ לְאוּשְׁפִּיזָא מִתְעַקְרָא לְכוּ שְׁרָגָא וְלָא מְקַדֵּשׁ לְכוּ בְּבֵית אֲכִילָה, וּבְקִידּוּשָׁא דְהָכָא לָא נָפְקִיתוּ, דְּאֵין קִידּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה. אִינִי?! וְהָאָמַר אַבָּיֵי: כֹּל מִילֵּי דְּמָר הֲוָה עָבֵיד כְּרַב, לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת דְּעָבֵיד כִּשְׁמוּאֵל: מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד. וּמַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה כִּסֵּא וְסַפְסָל בַּשַּׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ. כְּחוּמְרֵי דְרַב הֲוָה עָבֵיד, כְּקוּלֵּי דְרַב לָא הֲוָה עֲבִיד. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף יְדֵי יַיִן נָמֵי יָצְאוּ. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי חָנִין בַּר אַבָּיֵי אָמַר רַבִּי פְּדָת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד שִׁינּוּי יַיִן,אין קידוש אלא במקום סעודה - ואם קידש ולא סעד לא יצא ידי קידוש: ממקום למקום - מבית לעליה לא צריך לחזור ולקדש אם קידש שבת בבית והלך לאכול בעליה: דילמא מיתעקרא לכו שרגא - ולא תאכלו ואפי' אתם הולכים לישן בלא אכילה בקידושא דהכא לא נפקיתו ידי קידוש (היום) דאין קדוש כו': כל מילי דמר - רבה: כחומרו דרב הוה עביד - בר מהני תלת דעביד לקולא כשמואל: כקולי דרב - כגון קידוש לא עביד: ה"ג ורבי יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו: אחד שינוי יין - שהביאו לו יין מחבית אחרת:אף ידי קידוש לא יצאו - דאין קידוש אלא במקום סעודה משום דכתיב וקראת לשבת עונג. כלומר במקום קריאת קידוש שם תהא עונג: ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא - לרב צריך לקדושי בבי כנישתא להוציא כל אותם שאין להם בני בית שלא יצטרכו לקדש בביתם: דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא - וא"ת והא אמרי' בפ' בני העיר (מגילה דף כח.) בתי כנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין בהן אע"ג דאכילה ושתיה של מצוה מותר כדאמרי' בירושלמי שהיו אוכלים שם בקידוש החדש וגם עכשיו נוהגין לשתות כוס הבדלה וברית מילה מ"מ שאינה של מצוה ושינה אסור ואפי' בשל בבל אין אוכלין בהן דקאמר התם רבינא ורב אדא בר אהבה שלא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לאו משום דשמעתא בעיא צלותא והא דקאמר התם בתי כנסיות של בבל על תנאי עשויין היינו לאחר שיחרבו שאין נוהגין בהן קדושה וי"ל דלאו דוקא בבי כנישתא אלא חדרים שהיו סמוכין לבית הכנסת קרי בי כנישתא ומשם היו שומעים הקידוש ולפי מה שפירשתי דממקום למקום בחד בית כשדעתו לאכול במקום אחר יש קידוש כו' אתי שפיר: אבל ממקום למקום בחד ביתא - פי' מחדר לבית או מבית לעליה כמו מאיגרא לארעא אבל מפינה לפינה יש קידוש כי היכי דלא חשוב שינוי מקום בסמוך ולקמן גבי שינוי מקום דקאמר לא שנו אלא מבית לבית ומיהו שני מקומות בחד בית קרי ליה מבית לבית ומיהו י"ס דגרסי' הכא מפינה לפינה כו': טעימו מידי - נראה דהיינו טעימת לחם כדאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כב:) כדאמרי אינשי ניטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו ואם מועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת כמו בסוכה היינו דוקא בסעודה שלישית אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר כבוד שבת: ובקידושא דהכא לא נפקיתו - ומה שלא היה מקפיד על סעודת שבת שלא לאכול בלא נר כדפי' בקונטרס היינו משום שיוכלו לעשות למחר שלש סעודות או שמא יוכלו לאכול במקום שיש שם נר ואין יין: מתירין מבגד לבגד - ואע"ג דשמואל אית ליה בפ' התכלת (מנחות דף מא.) כלי קופסא חייבין בציצית מודה אם אין ציצית לכל בגדיו שיתיר ציצית מבגד שמצניעו ליתן בבגד שרוצה ללבוש ותהא המצוה עליו: והלכה כר"ש בגרירה - קשה תיפוק ליה משום דרבי יוחנן סבר כר"ש דפריך בכמה דוכתי (שבת דף פא:) והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס כו' אלמא ס"ל דדבר שאין מתכוין מותר י"ל שמא רבי יוחנן לא סבר לה כוותיה בגרירה לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישיה: ורבי יוחנן אמר אף ידי יין יצאו - ומיירי ששתו בבית הכנסת אע"ג דלענין קידוש יצאו בשמיעה כדפי' לעיל לענין יין לא פטר אא"כ שתה דהוי הפסק כדאמרי' בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ.) גבי המוציא שאם הפסיק שצריך לחזור ולברך: שינוי יין א"צ לברך. מיהו הטוב והמטיב צריך לברך כדאמרינן בהרואה (שם דף נט:) ופי' רשב"ם דווקא היכא דמשובח מן הראשון וכן בהלכות גדולות וכן משמע בירושלמי דסוף כיצד מברכין דקאמר אבא בר רב הונא אמר יין חדש וישן צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך שינוי מקום צריך לברך היסח הדעת כמו שהוא שינוי מקום משמע שרוצה לומר דיין חדש וישן צריך לברך לפי שהישן טוב מן החדש אבל שינוי יין סתם אין צריך לברך כיון שאין ידוע שהשני משובח מיהו עובדא דבתר הכי פליג עליה דקאמר דעל כל חבית וחבית מברך מה היה מברך ואמר רבי יצחק בשם רבי ברוך הטוב והמטיב משמע בכל ענין אפילו מטבא לבישא מיהו יש לדחות שהיה מברך לפי שלא היה מכירו אבל אם ידוע שהשני גרוע לא ונראה דאפילו השני גרוע מברך דעל ריבוי יינות הוא מברך ובלבד שלא יהיה האחרון רע יותר מדאי שאין יכולין לשתותו אלא מדוחק וצריך לברך הטוב והמטיב בין בשעת סעודה בין שלא בשעת סעודה ויחיד אין צריך לברך אי ליכא אחרינא בהדיה כדמוכח בהרואה (שם) ודוקא ביין מברכין לפי שזיבלו כרמיהן בדמיהן של ישראל והטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה: