פסחיםסג:
טוען את הדף…
אוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה, וְעַד שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ בָּעֲזָרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ בַּעֲזָרָה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אִילֵּימָא בְּ״עַל״ בְּסָמוּךְ קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ סָבַר: ״עַל״ בְּסָמוּךְ, וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: לָא בָּעֵינַן ״עַל״ בְּסָמוּךְ. וְהָא אִיפְּלִגוּ בַּהּ חֲדָא זִימְנָא! דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט תּוֹדָה לִפְנִים וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה — לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. מַאי חוּץ לַחוֹמָה? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוּץ לְחוֹמַת בֵּית פָּאגֵי, אֲבָל חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה — קָדֵישׁ, וְלָא בָּעֵינַן ״עַל״ בְּסָמוּךְ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אֲפִילּוּ חוּץ לְחוֹמַת עֲזָרָה לָא קָדֵישׁ. אַלְמָא בָּעֵינַן ״עַל״ בְּסָמוּךְ. אֶלָּא בְּהַתְרָאַת סָפֵק קָמִיפַּלְגִי. בְּהָא נָמֵי הָא פְּלִיגִי בַהּ חֲדָא זִימְנָא! דְּאִיתְּמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם״, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ — אֵינוֹ לוֹקֶה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה — אֵין לוֹקִין עָלָיו. אֲבָל הַתְרָאַת סָפֵק — שְׁמָהּ הַתְרָאָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ הַתְרָאַת סָפֵק, וְהַתְרָאַת סָפֵק — לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה. אֲבָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה — לוֹקִין עָלָיו. אָמְרִי: לְעוֹלָם בְּ״עַל״ בְּסָמוּךְ קָא מִיפַּלְגִי, וּצְרִיכָא, דְּאִי אִיפְּלִיגוּ לְעִנְיַן חָמֵץ, הֲוָה אָמֵינָא: בְּהָהוּא הוּא דְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דְּלָא בָּעֵינַן ״עַל״ בְּסָמוּךְ — מִשּׁוּם דְּאִיסּוּר הוּא, וְכֹל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ — אִיתֵיהּ. אֲבָל לְעִנְיַן מִקְדָּשׁ לֶחֶם — לָא קָדֵישׁ אֶלָּא בִּפְנִים, אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּבָעֵינַן ״עַל״ בְּסָמוּךְ, דְּאִי אִיתֵיהּ גַּוַּאי — קָדֵישׁ, אִי לָא — לָא קָדֵישׁ, מִידֵּי דְּהָוֵה אַכְּלֵי שָׁרֵת. צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן לְעִנְיַן מִקְדָּשׁ לֶחֶם, הֲוָה אָמֵינָא: בְּהָךְ קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּבָעֵינַן ״עַל״ בְּסָמוּךְ, דְּאִי אִיתֵיהּ גַּוַּאי — קָדֵישׁ, אִי לָא — לָא קָדֵישׁ, אֲבָל לְעִנְיַן חָמֵץ מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּלָא בָּעֵינַן ״עַל״ בְּסָמוּךְ, דְּאִיסּוּרָא הוּא, וְכֹל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ — אִיתֵיהּ, צְרִיכָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אוֹשַׁעְיָא מֵרַבִּי אַמֵּי: אֵין לוֹ לַשּׁוֹחֵט, וְיֵשׁ לוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִי כְּתִיב ״לֹא תִשְׁחַט עַל חֲמֵצְךָ״? ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ״ כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ לְאֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם נָמֵי? אֲמַר לֵיהּ: אָמַר קְרָא ״לֹא תִשְׁחַט ... וְלֹא יָלִין״ — ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ״ — הָנָךְ דְּקָיְימִי עֲלֵיהּ מִשּׁוּם ״לֹא יָלִין״. אָמַר רַב פָּפָּא: הִילְכָּךְ כֹּהֵן הַמַּקְטִיר אֶת הַחֵלֶב — עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, הוֹאִיל וְיֶשְׁנוֹ בִּכְלַל הֲלָנַת אֵמוּרִין. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ — עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהוּא לַשּׁוֹחֵט אוֹ לַזּוֹרֵק אוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה. הָיָה לְאֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם — אֵין זָקוּק לוֹ. וְאֶחָד הַשּׁוֹחֵט וְאֶחָד הַזּוֹרֵק וְאֶחָד הַמַּקְטִיר — חַיָּיב. אֲבָל הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר — אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא כְּלוּם. וּרְמִינְהִי: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ — עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַתָּמִיד. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּפֶסַח בִּלְבַד. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לַשּׁוֹחֵט אוֹ לַזּוֹרֵק אוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה. הָיָה לְאֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם — אֵין זָקוּק לוֹ. וְאֶחָד הַשּׁוֹחֵט וְאֶחָד הַזּוֹרֵק וְאֶחָד הַמּוֹלֵק וְאֶחָד הַמַּזֶּה — חַיָּיב. אֲבָל הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה — אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַמַּקְטִיר אֶת הָאֵימוּרִין — אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.בעל בסמוך - כל היכא דכתיב על משמע בסמוך והכא על חמץ כתיב כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳): בפנים - בעזרה: לחמי תודה - משהוקדשו בפה קדשו קדושת דמים ליאסר באכילה ובהנאה אבל לא קדשו קדושת הגוף ואם נטמאו נפדין ויוצאין לחולין ושחיטת הזבח מקדשתן לגופן להיות נפסלין בטבול יום ובמגע מחוסר כפורים ובלינה ואם נטמאו ישרפו כדכתיב על זבח התודה חלות ואמר מר במנחות קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קרוי קרבן אלא בזביחה: לא קדש הלחם - קדושת הגוף: בית פאגי - היינו מקום חיצון שבירושלים התם הוא דחוץ לחומת בית פאגי חוץ לירושלים הוא ואינו מקום אכילת קדשים קלים ואם יצאו שם נפסלין התם ודאי לא מקדשא ליה שחיטה אבל אי חוץ לחומת עזרה קאי אע"ג דלאו גבי זבח קאי בשעת זביחה הואיל ובמקום הכשירו היה עומד שפיר דמי ולא בעינן על בסמוך: אלא - הכא גבי חמץ: בהתראת ספק קא מיפלגי - דמלקות ליתא אלא בהתראה וכי מתרינן ביה לא תשחט על החמץ אי חזינן חמץ גביה ומתרין ביה הויא התראת ודאי ואי לא התראת ספק היא ואפילו אשתכח דהוה ליה בביתיה כיון דאנן לא הוי ידעינן לאו התראה היא ור' יוחנן סבר התראת ספק שמה התראה ואי אישתכח דהוה ליה מיחייב: פטור ממלקות - דלא תשא: התראת ספק - וכי מתריה ביה אכלהו היום פן תעבור על השבועה שמא יעבור שמא לא יעבור על התראתנו דעדיין יש שהות ביום: וצריכי - לאיפלוגי בחמץ ובלחמי תודה: מידי דהוה אכלי שרת - דמקדשי גופה כדכתיב כל הנוגע בהם יקדש ואין מקדשין אלא הנכנס לתוכן: רב אושעיא - הא דפשיטא לר"ל לעיל הוא מיבעיא ליה: אפי' לאחד בסוף העולם - שאינו מבני חבורה נמי אם ישנו עמו בעזרה יעבור השוחט הזה עליו אם התרו בו: כל בני חבורה בכלל לא ילין מן הבשר הן בבל תותירו: לא תשחט ולא ילין - בחד קרא נינהו: המקטיר את החלב - של פסח על החמץ שיש לו בשעת הקטרה אי לא היה לא' מבני חבורה חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן המקטיר בשעת הקטרה עובר הוא ואע"ג דלא כתיב אלא לא תשחט וזריקה מתרביא במכילתא מדם אתי נמי הקטרה מדסמכיה ללא ילין כל שישנו בעבודה שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ הילכך מקטיר נמי עובר: הואיל וישנו בהלנת אמורין - דכתיב בהו נמי לא ילין חלב חגי: אבל המולק את העוף - של מחוסר כיפורים דאמרן בפירקין (דף נט.) דכשר להקרבה אחר התמיד שהוא זמן שחיטת פסח אינו עובר עליו משום לא תשחט על חמץ ולקמן מוקי לה כר"ש דמחייב נמי אשאר זבחים במועד והכא טעמ' לפטורה משום די"ד לא מיחייב עליה אשאר זבחים ועוף דנקט לאו דוקא אלא משום דאין דרך לשחוט שום קרבן בזמן שחיטת פסח דהיינו אחר חצות אלא קרבן של מחוסר כיפורים כדי שיאכל פסחו לערב ורובייהו עוף מייתין זב וזבה ויולדת אפילו עשירים ומצורע עני: אחד השוחט - את הפסח ואחד הזורק את דמו ואחד המולק חטאת העוף דמחוסר כיפורים: ואחד המזה - מדמה כדכתיב והזה מדם החטאת וגו' ובחטאת העוף קאי והך סיפא דמשמע דעובר אף אשאר קרבנות רמי לקמן ארישא דקתני לא אמרו אלא פסח בלבד: אבל הקומץ מנחה - במועד על החמץ: אינו עובר - דקמיצה ודאי לאו שחיטה היא: המקטיר את האימורין - בין פסח בי"ד בין במועד אשאר זבחים אינו עובר:או לאחד מבני חבורה - אומר ר"י דלא מיחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא ועוד איך יתחייב לרבי יוחנן הא לאו שאין בו מעשה הוא: לא אמרינן על בסמוך - תימה דבפ' שתי הלחם (מנחות צח.) אמרינן דלכל הפחות בעינן על בסמוך דפליגי תנאי בבזיכי לבונה של לחם הפנים דאיכא למאן דאמר ונתת על המערכת על ממש ואיכא למאן דאמר על בסמוך וכן באלו נאמרין (סוטה לז.) פליגי בקרא דונתת את הברכה על הר גרזים אי על ממש אי בסמוך וי"ל דהתם סברא הוא דהוי בסמוך דהא בשעת הנחת הלחם היו מניחין אותם ובשעת סילוקו נקטרים וכן גבי הר גריזים סברא הוא דלכל הפחות סמוך בעינן דאי לאו הכי למאי כתביה וכן משמע בסמוך דהיכא דסברא הוא לא פליגי דקאמר אבל לענין מקדש אימא מודה ליה לריש לקיש: התראת ספק לא שמה התראה - מתוך פ"ה משמע דלא הוי התראה משום כיון דלא ידעינן לאו התראה היא ולא נהירא לר"י דמה לנו אם ספק למתרה אלא שיהא ודאי למותרה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולשון הקונטרס נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן לא הוה ידעינן לאו התראה היא שיכול המותר' להכחישנו ולומר שוגג הייתי: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כו' - מפורש בהשוכר את הפועלים (ב"מ צ:): מידי דהוי אכלי שרת - פי' בקונטרס דאין מקדשין אלא מה שבתוכן. וקשה מה שייך זה לשחיטת הזבח שלא יקדש אלא מה שבפנים לעזרה הילכך נראה לפרש מידי דהוה אכלי שרת שאין מקדשין מה שבתוכן אלא כשהן בעזרה וכן משמע בפרק המזבח מקדש (זבחים פח.) דקאמר כלי שרת אין מקדשין אלא מתוכן ואין מקדשין אלא בפנים וא"ת דתנן בלולב וערבה (סוכה מח:) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא חבית של זהב שאינה מקודשת מערב שבת ופריך (שם מט:) ואמאי ניתי מקודשת א"ר זעירי קא סבר אין שיעור למים וכלי שרת מקדשין שלא מדעת פי' ואי מייתי מקודשת איפסיל להו בלינה והשתא אכתי נייתי מקודשת ויניחנה חוץ לעזרה דלא מיקדשה אלא בפנים וי"ל דטוב להביא שאינה מקודשת ויניחנה בפני' ממקודשת ויניחנה בחוץ: