פסחים סב.

פרק ה׳ · תמיד נשחט

Pesachim 62a · Chapter 5: Tamid Nishchat

בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ — עָלָיו וְלֹא עַל חֲבֵירוֹ. רַבָּה סָבַר: חֲבֵירוֹ דּוּמְיָא דִידֵיהּ. מָה הוּא דְּבַר כַּפָּרָה — אַף חֲבֵירוֹ דְּבַר כַּפָּרָה, לְאַפּוֹקֵי הַאי עָרֵל דְּלָאו בַּר כַּפָּרָה הוּא. וְרַב חִסְדָּא סָבַר: הַאי עָרֵל נָמֵי, כֵּיוָן דְּבַר חִיּוּבָא הוּא — בַּר כַּפָּרָה הוּא, [הוֹאִיל] דְּאִי בָּעֵי מְתַקֵּן נַפְשֵׁיהּ. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא ״הוֹאִיל״? וְהָא אִיתְּמַר: הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל, רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. רַבָּה אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה: אָמְרִינַן ״הוֹאִיל וְאִי מִקַּלְעִי לֵיהּ אוֹרְחִים חֲזֵי לֵיהּ, הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ״ וְלָא לָקֵי. רַב חִסְדָּא אָמַר לוֹקֶה: לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״. בִּשְׁלָמָא דְּרַבָּה אַדְּרַבָּה לָא קַשְׁיָא: הָכָא מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה, הָתָם דְּלָא מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה. אֶלָּא דְּרַב חִסְדָּא אַדְּרַב חִסְדָּא קַשְׁיָא! אָמְרִי: כִּי לֵית לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא ״הוֹאִיל״ — לְקוּלָּא, לְחוּמְרָא — אִית לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: קָתָנֵי, הוֹאִיל וְעָרְלָה פּוֹסֶלֶת וְטוּמְאָה פּוֹסֶלֶת, מָה טוּמְאָה לֹא עָשָׂה בָּהּ מִקְצָת טוּמְאָה כְּכׇל טוּמְאָה — אַף עׇרְלָה לֹא עָשָׂה מִקְצָת עׇרְלָה כְּכׇל עׇרְלָה. הַאי טוּמְאָה הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי, וּמַאי ״לֹא עָשָׂה בָּהּ מִקְצָת טוּמְאָה כְּכׇל טוּמְאָה״ — דְּאִי אִיכָּא אַרְבְּעָה וְחַמְשָׁה גַּבְרֵי טְמֵאִין וְאַרְבְּעָה וְחַמְשָׁה גַּבְרֵי טְהוֹרִין, לָא פָּסְלִי לְהוּ טְמֵאִין לִטְהוֹרִין, גַּבֵּי עׇרְלָה נָמֵי הָא לָא פָּסְלִי, דִּתְנַן: לְמוּלִין וְלַעֲרֵלִים — כָּשֵׁר. מַאי שְׁנָא טוּמְאָה דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא עׇרְלָה דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ? אֶלָּא בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, וּמַאי לֹא עָשָׂה בָּהּ מִקְצָת טוּמְאָה כְּכׇל טוּמְאָה? דְּאִילּוּ אִיטַּמִּי חַד מֵאֵבָרִים — הַאי דְּאִיטַּמִּי שָׂרְפִינַן לֵיהּ, וְאִידַּךְ — אָכְלִינַן לֵיהּ. בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בְּטוּמְאַת בָּשָׂר? אֵימָא סֵיפָא: דָּנִין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים, וְאַל יוֹכִיחַ זְמַן שֶׁנּוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים. וּמַאי טוּמְאָה? אִי נֵימָא טוּמְאַת בָּשָׂר, אַמַּאי אֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי, וּמַאי אֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים? דְּאִילּוּ בְּכׇל הַזְּבָחִים — עָרֵל וְטָמֵא מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן, וְאִילּוּ בְּפֶסַח — עָרֵל וְטָמֵא אֵין מְשַׁלְּחִין פִּסְחֵיהֶן. רֵישָׁא בְּטוּמְאַת בָּשָׂר וְסֵיפָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי! אֲמַר לֵיהּ: אִין, שֵׁם טוּמְאָה קָא פָרֵיךְ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: סֵיפָא נָמֵי בְּטוּמְאַת בָּשָׂר. וּמַאי ״אֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים״? דְּאִילּוּ בְּכׇל הַזְּבָחִים בֵּין שֶׁנִּטְמָא חֵלֶב וּבָשָׂר קַיָּים, בֵּין שֶׁנִּטְמָא בָּשָׂר וְחֵלֶב קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וְאִילּוּ בְּפֶסַח, נִטְמָא חֵלֶב וּבָשָׂר קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם, נִטְמָא בָּשָׂר וְחֵלֶב קַיָּים — אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בְּטוּמְאַת בָּשָׂר? אֵימָא סֵיפָא: דָּנִין דָּבָר שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ מִדָּבָר שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, וְאַל תּוֹכִיחַ טוּמְאָה שֶׁהֲרֵי הוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ. בְּמַאי? אִילֵימָא

בהאי קרא פליגי - וכשיתכפרו בו ערלים דקאמר שאין מנויין עליו קאמר ומשום מחשבת שלא למנוייו קאמרי אבל במנויין עליו ושחטו למולים שהן נמי מנויין לזרוק דמו למנוייו ערלים שבהם לבדם דהויא כולה זריקה לערלים מנוייו דכולי עלמא פסול ובערלים שאינן מנויין ומשום מחשבת שלא למנוייו פליגי ובהאי קרא דשלא למנוייו בזריקה מהכא נפיק בכל הקרבנות לכפר עליו היינו זריקה עליו ולא על הזורק לשם חבירו: רבה סבר חבירו - דפסול משום שינוי בעלים דומיא דידיה בעינן מה הוא דבר כפרה כו': מתקן נפשיה - מל את עצמו: הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה לא לקי - ואע"ג דאיהו השתא לא סעד ליה ולא צריך למידי: אלא דרב חסדא קשיא - השתא היכא דלא מחוסר מעשה כגון זימון אורחים דלאו מעשה הוא לית ליה הואיל הכא גבי ערל דמחוסר מעשה אית ליה הואיל: לקולא - לפוטרו ממלקות: לחומרא - לפסול בפסחים: בטומאת גברי - שנמנו עליו טמאים וטהורים וכדפרישית לעיל: לא פסלי להן טמאין - לפסח על הטהורין: אלא פשיטא בטומאת גברי - שאפילו פסח שלא הותר ליחיד טמא לשלח פסחו לעזרה לשחוט הותר לציבור טמאין להביא פסחיהן בטומאה אם רובן טמאין נמצא שהותרה מכלל איסורה: ערל וטמא משלחין קרבנותיהן - בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאוכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתיב לפי אכלו תכוסו: ואיבעית אימא - לעולם בטומאת בשר ומאי אינו נוהג בכל הזבחים אין מנהגא בשאר זבחים שוה למנהגא בפסח דאילו בשאר זבחים לר' יהושע דאמר בכיצד צולין (לקמן פסחים דף עז.) אם אין בשר אין דם אם בשר קיים לאכילת אדם או חלב קיים לאכילת מזבח זורק את הדם ואילו פסח לא מהניא אכילת מזבח לזרוק דם עליה אלא אם נשתייר כזית בשר כדתנן בכיצד צולין: דנין דבר שלא הותר מכללו - ערלה במקום שאסרה דהיינו בפסח לא הותרה: מדבר שלא הותר מכללן - זמן:

האי מחוסר מעשה כו' - הקשה ריב"א דבפ' אלו עוברין (פסחים דף מז:) מסיק כתישה בי"ט מי שרי משמע אי הוה שרי אמרינן הואיל אע"ג דמחוסר מעשה ותירץ ר"י דהאי מעשה דמילה חשיב טפי: כי לית ליה לקולא וכו' - נראה דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן דמדאוריי' לא שייך לחלק בין לחומרא בין לקולא ומדאוריי' לא אמרינן הואיל כלל אפי' לחומרא וכן מוכח בר"פ שני שעירים (יומא דס"ב:) דקאמר רבינא השתא דאמר ר"ח מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי פי' אם שחט שעיר יום הכפורים בחוץ היה פטור משום דמחוסר הגרלה אי לאו משום דחזי לשעיר חיצון שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פטור מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי אלמא לית ליה הואיל אפילו לחומרא ואין להקשות אי מדרבנן היאך יתחייב פסח אחר הא קמייתי חולין לעזרה לא היא כיון דלא יזרוק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר וכן מוכח בכיצד צולין דאמר רב לא זרק את הדם חייב לעשות פסח אחר כו' (תימה דהשתא לרב אשי דמחשבת ערלים המנויין לכ"ע פסל אף בזריקה וכשאינם מנויין איכא מאן דמכשר וסברא משמע איפכא דהשתא כשאינה מנויין לא פסלה כ"ש במנויין): מאי שנא טומאה דפשיטא ליה ומאי שנא ערלה דמספקא ליה - תימה לרשב"א דלמא טומאה פשיטא ליה משום דילפינן טומאת גברי מטומאת בשר וכי תימא דמשמע ליה דאי פשיטא לן בטומאת גברי דלא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה הוא הדין בערלה משום דמחד קרא דלפי אכלו נפקי ותו לא הוה שייך למילף מזמן מכל מקום מאי קאמר דנין דבר שלא הותר מכללו כו' הא ע"כ איכא למילף טפי טומאת גברי מטומאת בשר דהוי טומאה מטומאה ודמי ליה בכל צד מדנילף טומאת גברי מזמן דלא דמי ליה כלל וכיון דפשיטא לן בטומאה דגברי פשיטא לן נמי בערלה כיון שיש להשוותם והיכי קבעי למילף ערלה מזמן ואומר ר"י דטומאת גברי נמי איכא למימר דנילף טפי מזמן מדנילף מטומאת בשר משום דדנין פסול מחשבה מפסול מחשבה ולא תוכיח טומאת בשר דלא הוי פסול מחשבה: ערל משלח קרבנות וטמא משלח כו' - כרבי עקיבא אתיא דמרבי ערל כי טמא בחגיגה (דף ד:) דאי לאו הכי לייתי איהו גופיה קרבנותיו וקשה לר"י בריש חגיגה (שם) טמא פטור מן הראייה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו כו' משמע דטמא אינו משלח שום קרבן דבההוא קרא גופיה כתיבי שאר קרבנות עולותיכם וזבחיכם וגו' ואומר ר"י דמכל מקום דווקא בחגיגה שתלויה בביאה קפיד קרא ואע"ג דכל הקרבנות כתיבי בקרא לא קאי אכולהו דהא מעשרות ותרומה כתיבי נמי התם ועוד קשה לר"י טמא איך משלח קרבנות והא בעי סמיכה ואפילו למאן דאמר ביאה במקצת לא שמה ביאה ליכא למימר אפשר דמעייל ידיה וסמיך דהא בפרק כל הפסולים (זבחים דף לג.) אמרינן כל הסומך ראשו ורובו מכניס מאי טעמא כל כחו בעינן ותירץ ר"י דהכא מיירי בעופות וכן משני בכל הגט (גיטין דף כח:) אי נמי בבכור ומעשר דלא בעי סמיכה כדתנן פרק שתי מדות (מנחות דף צב:) ובקרבן נשים ליכא לאוקמי משום ערל: [וע"ע תוס' יבמות קד: ד"ה דאמר]