פסחיםלב:
טוען את הדף…
אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ חָמֵץ בַּפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה, וּבְהָא פְּלִיגִי, דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לְפִי דָמִים מְשַׁלֵּם, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי סָבַר: לְפִי מִדָּה מְשַׁלֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי נָמֵי כְּרַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר לְפִי דָמִים מְשַׁלֵּם. וְהָתָם הַיְינוּ טַעְמָא דְּקָא מְחַיֵּיב — מִשּׁוּם דְּסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: חָמֵץ בַּפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָאָה, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי? אִם כֵּן, נַהְדַּר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְרַבִּי עֲקִיבָא כִּי הֵיכִי דְּמַהְדַּר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר חַסָּמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹכֵל כְּזַיִת תְּרוּמָה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא — אָמַר קְרָא: ״וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה״, וַאֲכִילָה בִּכְזַיִת. וְאַבָּא שָׁאוּל, מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְנָתַן״, וְאֵין נְתִינָה פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב ״יֹאכַל״! הָהוּא, פְּרָט לְמַזִּיק הוּא דַּאֲתָא. וְתַנָּא קַמָּא, הָכְתִיב ״וְנָתַן״! הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְדָבָר הָרָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ (פְּרָט לָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח). תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹכֵל תְּרוּמָה פָּחוֹת מִכְּזַיִת — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּלֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה — קֶרֶן נָמֵי לָא לִישַׁלֵּם, וְאִי דְּאִית בֵּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה — חוֹמֶשׁ נָמֵי לִישַׁלֵּם! לְעוֹלָם דְּאִית בֵּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי, כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ כְּזַיִת — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא הָא דְּלָא כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּאִי כְּאַבָּא שָׁאוּל, הָאָמַר: כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ כְּזַיִת. אָמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא אַבָּא שָׁאוּל, אַבָּא שָׁאוּל תַּרְתֵּי בָּעֵי. וּמִי בָּעֵי אַבָּא שָׁאוּל תַּרְתֵּי? וְהָא תְּנַן, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה — חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין, אֶת שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה — אֵינוֹ חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה אֶלָּא לְעִנְיַן מְעִילָה בִּלְבַד, אֲבָל לִתְרוּמָה — אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּזַיִת. וְאִם אִיתָא, ״כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּזַיִת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. תְּיוּבְתָּא. וְאַף רַב פָּפָּא הֲדַר בֵּיהּ, דְּתַנְיָא: ״וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה״ — פְּרָט לְמֵזִיד. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה שְׁאָר מִצְוֹת שֶׁחַיָּיב בָּהֶן כָּרֵת — פּוֹטֵר בָּהֶן אֶת הַמֵּזִיד, מְעִילָה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת — אֵינוֹ דִּין שֶׁפָּטַר אֶת הַמֵּזִיד? לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁכֵּן לֹא חִיֵּיב בָּהֶן מִיתָה, תֹּאמַר בִּמְעִילָה, שֶׁחִיֵּיב בָּהּ מִיתָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּשְׁגָגָה״ — פְּרָט לְמֵזִיד. וַאֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הַאי תַּנָּא מֵעִיקָּרָא אַלִּימָא לֵיהּ כָּרֵת, וּלְבַסּוֹף אַלִּימָא לֵיהּ מִיתָה! וַאֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמַר: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁאָר מִצְוֹת — שֶׁכֵּן לֹא חִיֵּיב בָּהֶן מִיתָה בְּפָחוֹת מִכְּזַיִת, תֹּאמַר בִּמְעִילָה — שֶׁחִיֵּיב בָּהּ מִיתָה בְּפָחוֹת מִכְּזַיִת. וַאֲמַר לֵיהּ: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי. וַאֲמַר לֵיהּ: מַאי נִיחוּתָא, דְּרַבָּה וְרַב שֵׁשֶׁת שָׁדוּ בֵּיהּ נַרְגָּא: מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַראמר אביי ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי - אע"ג דאיחייב בתשלומין סבירא להו דאין לו דמים ובהא פליגי רבי עקיבא ור' יוחנן בן נורי: א"כ - דסבירא ליה מותר ניהדר ליה ר' יוחנן לרבי עקיבא אף לזה יש לו היתר הסקה: כזית תרומה - בשאר ימות השנה קאי: פרט למזיק - תרומה של כהן אפי' בשוגג שאינו משלם חומש אלא קרן כשאר מזיק חולין: ההוא מיבעי ליה דבר הראוי להיות קדש - וכוליה קרא משום סיפא אצטריך: דאית בה שוה פרוטה - וליכא כזית כגון שנת בצורת: כיון דלית בה כזית כו' - דאכילה כתיבא בה: אמרוה רבנן קמיה דרב פפא - דקדקו מלבן ואמרו לפניו דהא מתני' דקפדא אכזית דלא כאבא שאול דהא שמעינן ליה דקפיד אפרוט' ולא אכזית: תרתי בעי - שיהא בו כזית דהא אכילה כתיבא ביה ושיהא בדמיו פרוטה דהא כתיב ונתן: חייב בתשלומין - אתרומת שוגג קאי וקרן וחומש קאמר: לענין מעילה - בנהנה מהקדש גבוה דהתם לא כתיב אכילה אבל לתרומה אפי' יש בו שוה פרוטה אין חייב חומש עד שיהא בו כזית מכלל לאבא שאול אע"ג דליכא כזית דאם איתא דתרתי בעי וביש בו כזית קאי אבא שאול וקאמר דאע"ג דאית ביה כזית בעינן פרוט' הכי הוה להו למימר כיון דיש בו כזית חייב: וחטאה בשגג' - במעיל' דהקדש כתיב: והלא דין הוא - דמזיד פטור מקרבן ולמה לי קרא: שחייב בהן הכתוב כרת - כגון חלב ודם: פטר בהן את המזיד - מקרבן דגבי חטאת שגגה כתיב: לא חייב בהן מיתה - בידי שמים אבל מעילה חייב על זדונה מיתה כדלקמן ודילמא מיתה חמירא מכרת: ואמר ליה רב נחמן - גרסינן האי תנא אלימא ליה כרת ממיתה מעיקרא דקתני מעילה שלא חייב בה כרת אלא מיתה כו' אלמא כרת חמירא ולבסוף אלימא ליה מיתה דקתני תאמר במעילה כו': וא"ל - רבי חייא לעולם כרת אלימא ליה והך סיפא דמתני' הכי קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שהרי לא חייב בהן אפילו מיתה בפחות מכזית תאמר מעילה שחייב בה מיהא מיתה בפחות מכזית בכולהו גרסינן ואמר ליה ומתקיף ליה רב פפא כו' עד הדר ביה: ומאי ניחותא - איכא דהא רבה ורב ששת שדו ביה נרגא בהאי תירוצא דתריצית ומקשו הכי היכי אמרי' דתנא אפחות מכזית מחייב מיתה: מאן שמעת ליה דאמר מעילה זדונה מיתה רבי - ועל כרחך מתרומה גמר לה כדמפרשינן וכיון דמתרומה גמר לא משכח בה מיתה אלא בכזית כתרומה דתרומה גבי מיתה כתיב בה אכילה דמיתה דתרומה נפקא לן מדסמיך וכל זר לא יאכל קדש גבי ומתו בו כי יחללוהו באלו הן הנשרפין בסנהדרין (דף פג:):ואין נתינה פחות משוה פרוטה - ורבנן נמי לא פליגי אלא משום דכתיב אכילה וא"ת והא קיימא לן (חולין דף קלז:) דחטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דכתיב בה נתינה דכתיב תתן לו ובהזהב (ב"מ מז.) אמר קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה אע"ג דכתיב ונתן לרעהו וגבי גט נמי אמרינן (גיטין דף כ) כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דכתיב ונתן בידה ויש לומר דהכא ודאי בעינן שוה פרוטה דנתינה קיימא אתשלומין והוי כמו השבת גזילה שאין בפחות משוה פרוטה ולהכי משום דכתיב ונתן משמע שפיר נתינה חשובה אבל שאר מילי אע"ג דכתיב בהן נתינה לא בעינן שוה פרוטה מיהו קשה לר"י דרבי יהודה דריש בכריתות (דף ו:) ואשר יתן ממנו על זר בכזית ויליף נתינה נתינה מתרומה ואדיליף מתרומה בכזית לילף מכל נתינה לחומרא דהוו בכל שהוא כגון מתן דמים ומתן בהונות שאין בהן שיעור והוי נמי דומי' דסיכה דהוי בכל שהוא ולמ"ד התם נתינה בכל שהוא א"ש: ההוא מיבעיא ליה לדבר הראוי להיות קודש - ואע"ג דמאת הקודש דרשינן דבר הראוי להיות קודש אצטריך נמי ונתן דאי כתב את הקודש לחודיה ה"א דלא אתא למעוטי אלא מעות אבל כל פירות ישלם להכי כתב ונתן דמשמע שהפירות של נתינה בעינן ראוי להיות קודש: מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שפטר בה את המזיד - תימה נימא היא הנותנת דשאר מצות שהן חמורות שהן בכרת אין לזדונה כפרה אבל מעילה שהיא קלה שאין בה כרת יש לזדונה כפרה וכה"ג איכא בריש מכות (דף ב:) דקאמר ק"ו ומה הוא שעושה מעשה במזיד אינו גולה עדים שלא עשו מעשה אינו דין שלא יגלו היא הנותנת הוא שעשה מעשה במזיד לא יגלה כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה הן שלא עשו מעשה יגלו דתיהוי להו כפרה ועוד ארבעה המביאין על הזדון כשגגה יוכיחו דאין בהן כרת וחייבין על זדונם הבא על שפחה חרופה ונזיר טמא ושבועת העדות והפקדון (תוספתא דכריתות פ"א) ואומר ר"י דשפיר פריך בלאו הכי לא אם אמרת וכו' ומיהו קשה לר"י אמאי איצטריך בכריתות (דף ט.) בשפחה חרופה אשר חטא לרבות זדון וגבי נזיר נמי דריש מפתאום לרבות זדון דאי משום דלא נילף ממעילה דאמעיט מזדון אדרבה משבועת העדות והפקדון אית לן למילף דלחומרא מקשינן: