פסחיםמח.
טוען את הדף…
״מִן הַמָּאתַיִם״ — מִמּוֹתַר שְׁתֵּי מֵאוֹת שֶׁנִּשְׁתַּיְּירוּ בַּבּוֹר. מִכָּאן לְעׇרְלָה שֶׁבְּטֵילָה בְּמָאתַיִם. ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״ — מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל. מִכָּאן אָמְרוּ: אֵין מְבִיאִין נְסָכִין מִן הַטֶּבֶל. יָכוֹל לֹא יָבִיא מִן הַמּוּקְצֶה. אָמַרְתָּ: מָה טֶבֶל מְיוּחָד שֶׁאִיסּוּר גּוּפוֹ גָּרַם לוֹ — אַף כֹּל שֶׁאִיסּוּר גּוּפוֹ גָּרַם לוֹ. יָצָא מוּקְצֶה שֶׁאֵין אִיסּוּר גּוּפוֹ גָּרַם לוֹ, אֶלָּא אִיסּוּר דָּבָר אַחֵר גָּרַם לוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ אִיסּוּר מוּקְצֶה דְּאוֹרָיְיתָא, מָה לִי אִיסּוּר גּוּפוֹ מָה לִי אִיסּוּר דָּבָר אַחֵר? וְעוֹד, הָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ: חִילּוּק מְלָאכוֹת לְשַׁבָּת, וְאֵין חִילּוּק מְלָאכוֹת לְיוֹם טוֹב. אֶלָּא אַפֵּיק הַבְעָרָה, וְעַיֵּיל עֲצֵי אֲשֵׁירָה. וְאַזְהָרָה מֵהָכָא, ״וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְאַבָּיֵי: וְנִלְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם ״וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ״. אֶלָּא: אַפֵּיק הַבְעָרָה, וְעַיֵּיל עֲצֵי הֶקְדֵּשׁ. וְאַזְהָרָה מֵהָכָא, ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ ... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הָא דְּרַב חִסְדָּא וְרַבָּה — מַחֲלוֹקֶת דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא. דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״. אָמַר רַב פָּפָּא: וְדִילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם דְּאָמְרִינַן ״הוֹאִיל״, אֶלָּא דִּבְעִידָּנָא דְּקָא עָיְילִי לְתַנּוּרָא כׇּל חֲדָא וַחֲדָא חַזְיָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ. אֲבָל הָכָא, דִּלְאוֹרְחִין הוּא דַּחֲזֵי לְדִידֵיהּ לָא חֲזֵי — אֵימָא הָכִי נָמֵי דְּלָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: וְדִילְמָא לָא הִיא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָתָם דְּלָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״, אֶלָּא דְּאִיכָּא חֲדָא דְּלָא חַזְיָא לָא לְדִידֵיהּ וְלָא לְאוֹרְחִין. אֲבָל הָכָא, דַּחֲזֵי מִיהַת לְאוֹרְחִין — אֵימָא הָכִי נָמֵי אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״. אַמְרוּהָ [רַבָּנַן] קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה וְרַבִּי זֵירָא. רַבִּי יִרְמְיָה קַיבְּלַהּ, רַבִּי זֵירָא לָא קַיבְּלַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: מִילְּתָא דְּקַשְׁיָא לַן וְאָתְיָא כַּמָּה שְׁנֵי בְּמַאי פְּלִיגִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַשְׁתָּא אַמְרוּהָ מִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה, וְלָא נִיקַבְּלַהּ? אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי אֲקַבְּלַהּ, דִּתְנֵינָא, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לִדְבָרֶיךָ, הֲרֵי הוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה״, וּשְׁתֵיק לֵיהּ. וְאִי אִיתָא, לֵימָא לֵיהּ: טַעְמָא דִּידִי מִשּׁוּם ״הוֹאִיל״. אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דִּתְנֵינָא בְּבָרַיְיתָא, אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לִדְבָרֶיךָ, הֲרֵי הוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא״, וּשְׁתֵיק לֵיהּ. הָכִי נָמֵי דְּלָא אַהְדַּר לֵיהּ? הָא קָא מַהְדַּר לֵיהּ בְּמַתְנִיתִין? דִּתְנַן: לֹא זֶהוּ חָמֵץ שֶׁמּוּזְהָרִין עָלָיו מִשּׁוּם ״בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא״, אֶלָּא: שָׁתֵיק לֵיהּ בְּבָרַיְיתָא, וּמַהְדַּר לֵיהּ בְּמַתְנִיתִין. הָכִי נָמֵי, אֵימוֹר שְׁתֵיק לֵיהּ בְּמַתְנִיתִין, וְאַהְדַּר לֵיהּ בִּמְכִילְתָּא אַחֲרִיתִי. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: הֲלָכָה כְּבֶן בְּתֵירָא. וְכַמָּה שִׁיעוּר עִיסָּה? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: בְּחִיטִּין — קַבִּין. וּבִשְׂעוֹרִין — שְׁלֹשֶׁת קַבִּין. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: חִילּוּף הַדְּבָרִים. וְהָתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: בְּחִטִּין — שְׁלֹשֶׁת קַבִּין, וּבִשְׂעוֹרִין — אַרְבָּעָה קַבִּין! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּחַסִּיכָתָא, הָא — בִּמְעַלְּיָיתָא. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ גְּרִיעִין חִיטֵּי חַסִּיכָתָא מֵחִיטֵּי מְעַלְּיָיתָא טְפֵי מִדִּגְרִיעָן שְׂעָרֵי חַסִּיכָתָא מִשְּׂעָרֵי מְעַלְּיָיתָא. דְּאִילּוּ הָתָם תִּילְתָּא, וְהָכָא רִיבְעָא. אָמַר רַב: קַבָּא מְלוֹגְנָאָה לְפִיסְחָא, וְכֵן לְחַלָּה. (וְהָתַנְיָא:)מן המאתים - על כרחיך אנסכים קאי וקאמר הביאו הנסכים עליו מן המאתים שישתיירו מאתים בבור היין: מכאן לערלה שבטלה במאתים - דאי לאו בשאיסור מעורב בו קאי אמאי מצריך מאתים ובעלמא בסיפרי נפקא לן שפיר דערלה וכלאי הכרם בטילין במאתים והאי מכאן לאו דוקא אלא אף כאן אתה יכול לסמוך קצת: איסור דבר אחר - שבת: הא את הוא דאמרת - באלו הן הלוקין (מכות דף כא:): חילוק מלאכות לשבת - שאם עשה שתים בהעלם אחד או [אחת] בשתי העלמות חייב שתים: ואין חילוק מלאכות ליום טוב - שאם עשה שתי מלאכות במזיד אינו לוקה שתים והכא ביום טוב קיימינן ומחייבת ליה משום י"ט תרתי משום מוקצה ומשום מבשל גיד ביום טוב: אמר רמי בר חמא הא דרבה ורב חסדא - דאיפליגו גבי יום טוב אי שרינן ליה משום הואיל או לא: מחלוקת רבי אליעזר ור' יהושע היא דרבי אליעזר סבר אמרינן הואיל - אע"ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה ונמצא שטרח בדבר שאינו ראוי לאכילה אפי' הכי אמרינן הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא ואיכא למימר בכל חדא חזיא ליה ומותר לאפותה: ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל - כדי להתיר מלאכות יום טוב ואהואיל ואי בעי מיתשיל עלה דלעיל לא קאי רמי בר חמא אלא אהואיל דאיסור מלאכת יום טוב: אלא דבעידנא דעיילי לה - איכא למימר בכל חדא וחדא חזיא ליה בלאו הואיל דבכל חדא איכא למימר זו לא תהא לחלה: אבל הכא דלאורחין הוא דחזיא - והרי עדיין לא זימן לית ליה הואיל למישרייה לר' אליעזר: דלא חזיא לא לדידיה ולא לאורחים - והרי סופו ליטול אחת לחלה שאין דרך לבצוע מכל אחת: אבל הכא - דכולהו חזו לאורחין ואורחין שכיחי אמרינן הואיל למישרייה ואי קשיא הא דאמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין כו' אלמא לית ליה הואיל ואי בעי מיתשל עלה אפילו לחומרא וכל שכן הואיל דהכא לקולא לא דמי דהשתא מיהא לאו דידיה הוא וכך שמעתי ומגמגם לבי עלה ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותיה דאם כן הקדש דקיימא לן אבל אתה רואה של גבוה ולא פליג ר"א הא אי בעי פריק ליה והוי דידיה ואף סוגיא דשמעתא לא מייתבא שפיר וכמדומה דפירוש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה לא גר' אלא הכי גר' ר' אליעזר סבר אמרינן הואיל ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל והכי פירושא ר' אליעזר סבר שרי לאפותה ואע"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא ליה אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה דמצי למשקל מכל חדא פורתא ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל דהא סופו ליטול אחת מהן לחלה הלכך כיון דטובת הנאה אינה ממון ולא עבר עלה מנחתה עד הערב וישרפנה: אמרוה - להא דרמי בר חמא: מילתא דקשיא לן כו' - דבטובת הנאה ממון ליכא לאוקמי פלוגתייהו לחוד דנהי נמי דטובת הנאה ממון לר' אליעזר אפילו הכי השתא נמי עובר משום לא תעשה כל מלאכה ומוטב לעבור על בל יראה מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על לא תעשה כל מלאכה ועושה מעשה בידים: טעמא דידי משום הואיל - ואין כאן חילול: אהדר ליה במכילתא אחריתא - ואיכא למימר דבתרוייהו פליגי ר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון הלכך אי מחמצה גביה עבר עלה ולאפותה קודם לכן אין כאן איסור דאמרי' הואיל ואיכא למימר בכל חדא חזיא ליה ור' יהושע סבר אינה ממון הלכך לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וכי אפי לה עבר עלה דלא אמרינן הואיל והא דתריצנא לעיל דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ליה ר' אליעזר לר' יהושע הרי הוא עובר בבל יראה: הלכה כבן בתירא - תטיל לצונן: שיעור עיסה - ללוש בפסח ולא יותר שיכול לשומרה מידי חימוץ: חילוף הדברים - שהשעורין קרובין להחמיץ יותר מן החיטים: הא בחסיכתא הא במעלייתא - קמייתא במעלייתא בתרייתא בחסיכתא ששלש שלהן אינן אלא קביים טובות: שמע מינה - לענין מקח וממכר: גריען חיטי חסיכתא ממעלייתא טפי ממאי דגריען שערי חסיכתא ממעלייתא - דאילו בחיטי קתני בטובות קביים וברעות שלשת קבים אלמא גרעי תילתא ואילו בשעורין הטובות שלשת קבין והרעות ארבעה ליכא גריעותא אלא ריבעא: קבא מלוגנאה - קב של אותו מקום: לפיסחא - שלא ללוש יותר כדי שיוכל לשומרו מן החימוץ: וכן לחלה - בהך שיעור עיסה נמי כל ימות השנה להתחייב בחלה:רבי אומר הלכה כר' אליעזר - ה"ר יוסף פסק כרבי משום דקיימא לן כוותיה מחבירו וכן מנהג ור"י דוחה דשמא לא קאמר הכא כרבי מחבירו דהא איפליגו רבה ורב חסדא בהכי והא דהלכה כרבי מחבירו היינו היכא דליכא פלוגתא דאמוראי: