פסחיםעה:
טוען את הדף…
״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״! אָמְרִי: הָהוּא ״יִשָּׂרֵף״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״יִשָּׂרֵף״ — אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם דֶּשֶׁן. ״יִשָּׂרֵף״ — אַף עַל פִּי שֶׁהִצִּית הָאוּר בְּרוּבּוֹ. רָבִינָא אָמַר, כְּרוֹךְ וּתְנִי: ״מִכְוַת אֵשׁ״ — אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּכְוָה בְּאֵשׁ וּבְגַחֶלֶת. נִכְוָה בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, וּבְגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵיתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר, מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִכְוָה״ ״מִכְוָה״ רִיבָּה. רָבָא רָמֵי. מִי אָמַר רַבִּי גֶּחָלִים אִיקְּרוּ אֵשׁ? וּרְמִינְהִי: ״גַּחֲלֵי״ — יָכוֹל עוֹמְמוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵשׁ״. אִי אֵשׁ — יָכוֹל שַׁלְהֶבֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גַּחֲלֵי״. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא מִן הַלּוֹחֲשׁוֹת. (אַלְמָא גֶּחָלִים לָא אִיקְּרִי אֵשׁ! אָמְרִי:) וְהָא גּוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: ״גַּחֲלֵי״ — יָכוֹל עוֹמְמוֹת, אַלְמָא לוֹחֲשׁוֹת אֵשׁ נִינְהוּ, אֵימָא סֵיפָא: אִי אֵשׁ — יָכוֹל שַׁלְהֶבֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גַּחֲלֵי״, אַלְמָא אֲפִילּוּ לוֹחֲשׁוֹת לָאו אֵשׁ נִינְהוּ. וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָתָנֵי: ״גַּחֲלֵי״ — יָכוֹל בֵּין עוֹמְמוֹת בֵּין לוֹחֲשׁוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵשׁ״. אִי אֵשׁ — יָכוֹל שַׁלְהֶבֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גַּחֲלֵי״, הָא כֵּיצַד? מֵבִיא מִן הַלּוֹחֲשׁוֹת. מִכׇּל מָקוֹם גֶּחָלִים לָא אִיקְּרִי אֵשׁ, קַשְׁיָא לְרַבִּי! אָמַר אַבָּיֵי, תָּרֵיץ הָכִי: ״גַּחֲלֵי״ — יָכוֹל עוֹמְמוֹת וְלֹא לוֹחֲשׁוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵשׁ״. אִי אֵשׁ, יָכוֹל רָצָה שַׁלְהֶבֶת — יָבִיא, רָצָה גַּחֶלֶת — יָבִיא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גַּחֲלֵי״. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא מִן הַלּוֹחֲשׁוֹת. אָמַר רַבָּה: רָצָה גַּחֶלֶת — יָבִיא, רָצָה שַׁלְהֶבֶת — יָבִיא. שַׁלְהֶבֶת בְּלֹא גַּחֶלֶת הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן דְּשַׁפְיֵיהּ לְמָנָא מִשְׁחָא וְאַתְלִי בֵּיהּ נוּרָא. הָהוּא לְמָה לִי קְרָא לְמַעוֹטֵי, הַשְׁתָּא לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וְדָם אֵין עוֹשִׂין כֵּן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא אָמַר רָבָא, תָּרֵיץ הָכִי: ״גַּחֲלֵי״ — יָכוֹל עוֹמְמוֹת וְלֹא לוֹחֲשׁוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵשׁ״. אִי אֵשׁ — יָכוֹל יָבִיא מֶחֱצָה גַּחֶלֶת וּמֶחֱצָה שַׁלְהֶבֶת, אַדְּעָיֵיל לְגַוַּאי הָוֵי כּוּלֵּיהּ גַּחֶלֶת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ״, מִשְּׁעַת לְקִיחָה נִיהְוֵי גֶּחָלִים. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אוֹמְמוֹת אוֹ עוֹמְמוֹת? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים״. מַתְנִי׳ נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר — יִקְלוֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר אֵלָיו — יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַסּוֹלֶת — יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ. סָכוֹ בְּשֶׁמֶן תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים — יֹאכֵלוּ. אִם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא — יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי הוּא — יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי — לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָּמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם. גְּמָ׳ אִיתְּמַר: חַם לְתוֹךְ חַם — דִּבְרֵי הַכֹּלעל שפך הדשן ישרף - סיפא דההוא קרא דכתב בהו באש הוא: אע"פ שאין שם דשן - דלא תימא אדשן קפיד רחמנא לשורפו על מקום שהיו מוציאין שם דשנו של מזבח החיצון כדכתיב (ויקרא ו׳:ד׳) והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה ואם ניטל הדשן משם לא ישרפנו שם קמ"ל ישרף מכל מקום: אע"פ שהוצת האור ברובו - יתעסקו בו עד שתגמר שריפה: רבינא אמר - הא דפרכת לעיל לר' מדאיצטריך מכוה מכוה לרבויי גחלת לא תיקשי דמתני' משבשתא היא וגחלת לאו מריבוייא דמכוה אתא לתנא אלא ממשמעותא דאש וכרוך ותני גחלת בהדי אש במשמעות דרישא אין לי אלא אש וגחלת כו' וריבוייא דמכוה מכוה לרמץ וסיד אתא: גחלי - ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' (ויקרא ט״ז:י״ב) ואם נאמר גחלי ולא נאמר אש יכול גחלים עוממות כבויות אבל לא לוחשות בוערות דהנך לאו גחלים הוא סתמא אלא אש תלמוד לומר אש בתר גחלי להביא את הלוחשות אי נאמר אש ולא נאמר גחלי יכול שלהבת ולא גחלים לוחשות דלאו אש סתמא נינהו תלמוד לומר גחלי אש כי כתבינהו לתרוייהו משמע גחלים שיש להן אש: הא גופא קשיא אמרת גחלי יכול עוממות - ולא לוחשות מדלא משתמע ליה לוחשות מכלל דלוחשות לאו גחלים איקרו ומאי מיקרו ע"כ אש והדר תני אש שלהבת משמע ולא לוחשות: ואמר רב ששת גרסינן: יכול בין עוממות בין לוחשות - איזה שירצה דתרווייהו גחלי מיקרו ת"ל אש בתר גחלי לאפוקי עוממות: ואי אש - בלא גחלי יכול שלהבת דודאי אש סתמא אין גחלים לוחשות במשמע תלמוד לומר גחלי אש להכי כתב תרווייהו: מכל מקום לרבי קשיא - דמדאיצטריך גחלי שמע מינה אש סתמא אין גחלת במשמע: אמר אביי תריץ הכי גחלי יכול עוממות ולא לוחשות - ולוחשות לאו גחלי נינהו אלא אש תלמוד לומר אש דהיינו לוחשות אבל בסיפא לא תימא אי אש יכול שלהבת ולא גחלת אלא אי אש יכול רצה גחלים לוחשות רצה שלהבת בלא גחלים ותרווייהו אש מיקרו ת"ל גחלי אש למעוטי שלהבת גרידתא: מחצה גחלת ומחצה שלהבת - כגון אוד שהוצת האור ברובו יטול ממזבח החיצון דבין גחלת ובין שלהבת מיקרו אש וכי מטי התם ממזבח החיצון לפני ולפנים הוה ליה כולה גחלת דאילו לעיולי הכי לא איצטריך מיעוטא דלפני מלך בשר ודם אין מביאין אוד בשלהבתו מפני שמעלה עשן וכי איצטריך מיעוטא לשעת לקיחה איצטריך: ת"ל כו' - משעת לקיחה להוי גחלי אש ואין שלהבת משמע גחלי אש: ארזים לא עממוהו - לא הכהו את מראיתו לפי שהיה נאה מכל אילנות ועל חירם מלך צור נאמר: מתני' נגע בחרסו של תנור וכו' - נגע הפסח בחרסו של תנור: יקלוף - מן הפסח מקום שנגע בתנור כדמפרש בגמ' שנתבשל שם מחום התנור ולא צלי אש הוא כדאמרן לעיל משום שנאמר צלי אש צלי אש שני פעמים למעוטי תנור שגרפו וחרס הדפנות גרוף ועומד הוא: נטף - בתנור מרוטב על החרס: וחזר אליו - שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח: יטול את מקומו - דלא סגי ליה בקליפה אלא בנטילה יפה יפה בעובי דשומן נבלע בתוכו הרבה ואותו שומן מבושל מן החרס (היה): נטף מרוטבו על הסולת - מפרש בגמ' בסולת רותחת דמטוי רוטבו מחום הסולת והוי צלי מחמת דבר אחר ואסור למיכליה לההוא רוטב שבתוך הסולת משום אל תאכלנו כי אם צלי אש הילכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולין: אם חי ידיחנו - דלא בלע: צלי - בעי קליפה משום דבלע: אין מוכרין מעשר שני בירושלים - ואפילו לאוכלו שם בקדושה דכי ירבה ממך הדרך ונתתה בכסף כתיב (דברים יד): גמ' חם לתוך חם - בשר רותח לתוך חלב רותח או אחד של איסור ואחד של היתר:תלמוד לומר ולקח וגו' משעת לקיחה בעינן דניהוי גחלים - וא"ת אפילו לא כתיב ולקח אלא גחלי אש ידעינן דניהוי גחלים בשעת לקיחה דלעיולי לגיו לא איצטריך דשמעינן ליה מק"ו ומה לפני מלך כו' וע"כ מוקמינן ליה לשעת לקיחה וי"ל דודאי לא צריך קרא משום הכי אלא דאי אפשר לכתוב בע"א אלא ולקח: יטול את מקומו - ולא סגי ליה בקליפה לפי שהרוטב נבלע יותר בתוכו. ואם תאמר נגע בחרסו של תנור אמאי סגי ליה בקליפה הלא הרוטב שיש באותו כדי קליפה נבלע בפסח עד כדי שיטול את מקומו כמו נטף מרוטבו וחזר אליו וכל דבר הנאסר בצלי דקי"ל דאינו נאסר אלא כדי קליפה מחמת הרוטב שבו יאסור עד כדי שיטול את מקומו ואיכא לאוקמא בשאין רוטב כי אם מעט ומעט רוטב אינו אוסר כל כך כדאמרינן בגמ' שאני סיכה דמשהו עבדי לה: ואם צלי הוא יקלוף את החיצון - בכל ענין מיירי בין חם בין צונן דמתוך שהוא רך בולע אע"פ שאינו חם דודומיא דחי קתני: לפי שאין מוכרין מעשר שני בירושלים - פירש בקונטרס דכי ירבה ממך הדרך ונתתה בכסף כתיב וקשיא לר"י דהא קרא בפדיון מיירי שמוציאו מקדושתו ומחללו על דבר אחר אבל הכא אפילו לאוכלו בקדושתו כדפי' בקונטרס גופיה והכי נמי משמע לישנא דמוכרין מדלא קתני מחללין ויש ספרים שכתוב בהן שאין פודין אבל רש"י כתב שאין מוכרין ונראה לר"י דבירושלים גזרו מדרבנן מכירה אטו פדייה דאסור מן התורה ולרשב"א נראה דלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה כדתנן בריש מסכת מעשר שני (פ"א מ"א) שאין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין שוקלין כנגדו: