פסחיםפו:
טוען את הדף…
יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל״. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא. הָיוּ יוֹשְׁבִין וְנִפְרְסָה מְחִיצָה בֵּינֵיהֶם, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר פֶּסַח נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת — אוֹכְלִין, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין הַפֶּסַח נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת — אֵין אוֹכְלִין. הָיוּ יוֹשְׁבִין וְנִסְתַּלְּקָה מְחִיצָה בֵּינֵיהֶן, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר הָאוֹכֵל אוֹכֵל בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת — אוֹכְלִין, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין הָאוֹכֵל אוֹכֵל בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת — אֵין אוֹכְלִין. יָתֵיב רַב כָּהֲנָא קָא פָּשֵׁיט לֵיהּ מִפְשָׁט. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: וְתִיבְּעֵי לָךְ אִיבַּעְיָא: סִילּוּק מְחִיצָה וַעֲשִׂיַּית מְחִיצָה מִי הָוֵי כִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, וְכִשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת דָּמֵי, אוֹ לָא? תֵּיקוּ. הַכַּלָּה הוֹפֶכֶת אֶת פָּנֶיהָ וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁהִיא בּוֹשָׁה. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן אִיקְּלַע לְבֵי רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. אֲמַרוּ לֵיהּ: מָה שְׁמָךְ? אֲמַר לְהוּ: רַב הוּנָא. אֲמַרוּ: נִיתֵּיב מָר אַפּוּרְיָא! יְתֵיב, יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא, קַבְּלֵיהּ בְּחַד זִימְנָא וְשַׁתְיֵיהּ בִּתְרֵי זִימְנֵי, וְלָא אַהְדַּר אַפֵּיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי טַעְמָא קָרֵית לְךָ רַב הוּנָא? אֲמַר לְהוּ בַּעַל הַשֵּׁם אֲנִי. מַאי טַעְמָא כִּי אֲמַרוּ לָךְ נִיתֵּיב אַפּוּרְיָא יְתֵבְתְּ? אֲמַר לְהוּ: כׇּל מַה שֶׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה (חוּץ מִצֵּא). מַאי טַעְמָא כִּי יָהֲבִי לָךְ כָּסָא קַבֵּלְתְּ בְּחַד זִימְנָא? אֲמַר לְהוּ: מְסָרְבִין לַקָּטָן, וְאֵין מְסָרְבִין לַגָּדוֹל. מַאי טַעְמָא אִשְׁתֵּיתֵיהּ בִּתְרֵי זִימְנֵי? אָמַר לְהוּ: דְּתַנְיָא, הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן, שְׁנַיִם — דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שְׁלֹשָׁה — מִגַּסֵּי הָרוּחַ. מַאי טַעְמָא לָא אַהְדַּרְתְּ אַפָּךְ? אֲמַר לְהוּ: ״כַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ״ תְּנַן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אִיקְּלַע לְבֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא. יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא, קַבְּלֵיהּ בְּחַד זִימְנָא וְשַׁתְיֵיהּ בְּחַד זִימְנָא. אָמְרִי לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן? אֲמַר לְהוּ: לָא אָמְרִי בְּכוֹסְךָ קָטָן וְיֵינְךָ מָתוֹק וּכְרֵיסִי רְחָבָה. אָמַר רַב הוּנָא: בְּנֵי חֲבוּרָה נִכְנָסִין בִּשְׁלֹשָׁה, וְיוֹצְאִין אֲפִילּוּ בְּאֶחָד. אָמַר רַבָּה: וְהוּא דְּעָיֵיל בְּעִידָּנָא דִּרְגִילִי לְמֵיעַל, וְהוּא דִּרְגַשׁ בְּהוּ דַּיָּילָא. אָמַר רָבִינָא: וְנוֹתְנִין שְׂכַר דָּמִים, וְצָרִיךְ הָאַחֲרוֹן לְהוֹסִיף דָּמִים. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. הַדְרָן עֲלָךְ כֵּיצַד צוֹלִין
יכול יהא - עיקרו של פסח נאכל בשתי חבורות: ת"ל בבית אחד יאכל - וקסבר יש אם למקרא יאכל אפסח קאי ולא אגברי כלומר עיקר תחלת אכילתו תהא בחבורה אחת ולא יתחלק לשתי חבורות אבל גברא אי בעי קאי מהכא ואזיל ואכיל הכא דלא קפיד רחמנא אלא אעיקר תחלת אכילה מדקרינן יאכל הפסח ולא יאכל אגברא. ואני שמעתי חילוף ר' יהודה סבר יש אם למקרא בבית אחד ולא בשני מקומות ור"ש סבר יש אם למסורת שמסר אונקלוס הגר בחבורה חדא יתאכל אבל אשני מקומות לא קפיד וקשה לי לאומרו דלא שמעתי מסורת כזה מעולם ועוד דקיימא לן דר' שמעון יש אם למקרא ס"ל בשמעתא קמייתא דסנהדרין ועוד לישנא דברייתא דייקא כוותי דגבי חבורות נקט פסח נאכל ולא נקט שתי חבורות אוכלין אותו וגבי מקומות נקט האוכל אוכל ולא נקט פסח נאכל הלכך כי דרשינן בבית אחד יאכל במקרא אפסח משמע למעוטי חבורות וכי דרשינן יאכל אגברי משמע למעוטי מקומות: ונפרסה מחיצה ביניהן גרסינן - היו יושבין חבורה אחת ואוכלין פסח אחד ונפרסה מחיצה ביניהן ועשאום שני חבורות לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות גומרין אכילתן ואע"ג דמאן דאית ליה פסח נאכל בשתי חבורות אוסר לאדם לאכול בשני מקומות הכא לא נעשה לכל חבורה וחבורה מקומם כמקום אחר שהרי אינו רואה אויר שלא ראה עד עכשיו ואין כאן מקום חדש: היו יושבין - ב' חבורות בשני בתים ואכלו שם פסחיהם ונסתלקה המחיצה יש כאן אויר חדש ונעשה לכל חבורה כמקום אחר והוי ליה כאוכלים במקום הראשון ובשני הלכך לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות אין אוכלים: פשיט ליה מפשט - אומרה לשמועה זו פשוטה ומפורשת כמו שאמרנו שעשיית מחיצה עושה אותן שתי חבורות וסילוק מחיצה עושה אותן שני מקומות ולא מספקא ליה בה מידי: מ"ט - למה לה להפוך פניה ומאי אורחה בהכי: מפני שהיא בושה - לאכול לעיני האנשים על ידי שמסתכלים בה: יתיב - ומטה מקום הסב חשובין היא והקטנים יושבין על גבי ספסלין ונוהג עצמו בחשיבות: קבליה בחד זימנא - ולא סריב עד שיפצרו בו: ושתייה בתרי זימני - הפסיק בו: ולא אהדר אפיה - לצד אחר אלא שתה לעיניהן: בעל השם אנא - מקטנותי כך קוראין לי רב הונא: מ"ט כי אמרי לך תיב אפוריא איתיבת - ולא ישבת על גבי קרקע ולא על גבי ספסל ולהכי בעו ליה שלא היה מנהגם כך ותמיהא להו: כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה - מתניתא היא במסכת דרך ארץ (בפרק בן עזאי) (ד"א רבה פ"ה): מסרבין לקטן - מלקבל דבריו עד שיפציר בו: ואין מסרבין לגדול - שכן במלאכים שאמרו לאברהם כן תעשה (בראשית יח) ולא סירבו בו וללוט אמרו כי ברחוב נלין עד ויפצר בם מאד (שם יט): כלה הופכת פניה תנן - ואין דרך האיש להפוך פניו: רבי ישמעאל בר רבי יוסי כריסו רחבה הואי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פד.): בני חבורה - לאו בפסח קאי: בני חבורה - שמש המשמש בסעודתן נכנסין בשלשה להסב ואם בא יחיד או שנים והסבו אין על השמש לשמש עלייהו: ויוצאין באחד אחד - כל מי שסיים אכילתו קודם אם בא לצאת יצא ואע"פ שקשה לשמש לשרת היחידים הנשארין: והוא דעיילי בעידנא דעיילי אינשי - שאין האחרון מאריך יותר משעת סעודת האחרים וגם בכניסתן לא ימהרו להסב כדי לאחר השמש עד זמן גמר שעת סעודה: והא דרגש בהו דיילא - שהודיעו לשמש שזה דרכן לצאת אחד אחד לפי שטורח הוא לו לשמש היחידים: וצריך האחרון להוסיף דמים - לשמש:ומר סבר יש אם למקרא - וא"ת והא שמעינן ליה לרבי שמעון בפ"ק דקדושין (דף יח:) דאית ליה יש אם למקרא ולמסורת דדריש בבגדו בה בבוגדו בה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ולא לאישות אחר שפחות י"ל דהתם לא סתרי אהדדי ויכול לדרוש שניהם אבל הכא דליכא למידרש אלא חד דריש מקרא וכן בפ"ק דסנהדרין (דף ד.) והא דאמר לעיל (פסחים דף פה.) המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה הרי הוא בלא תעשה אתי אפילו למאן דאמר פסח נאכל בשתי חבורות דאחר שנחלק ולקחו כל חבורה חלקה אסור להוציא חלק חבורה זו לחבורה אחרת: אין מסרבין לגדול - אמאי דיתיב אפוריא לא שייך למימר משום דאין מסרבין דישיבת פוריא דבר גסות ושררה הוא ולא היה לו לישב אי לאו משום כל מה שיאמר בעל הבית עשה: נכנסין בג' כו' - פירש ר"ח חבורה שנמנו על הפסח ובאו מקצת מהן בעת שדרך בני אדם לאכול ושגרו הדיילא פי' שמש לחפש אחריהם ולא מצאן אם נתקבצו רק שלשה אוכלין את הפסח ואין עליהן להמתין עד שיבואו כולם אבל פחות משלשה לא אבל אם היו מקובצים יחד ויצאו ונתאחרו והדר בהו דיילא ולא מצאן אפילו לא נשאר רק אחד מהם אין צריך להמתין כיון שהיו שם ויצאו: אמר רבינא ונותן דמים - האוכל פסח ולית הלכתא כוותיה והנ"מ דעל בעידנא דעיילי אינשי והדר בהו דיילא: