פסחיםמג.
טוען את הדף…
שֶׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָן, וְלֹא הִגִּיעוּ לְשָׁנִים, בְּנוֹת עֲנִיִּים — טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסִיד, בְּנוֹת עֲשִׁירִים — טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסוֹלֶת, בְּנוֹת מְלָכִים — בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר״. מַאי ״שֶׁמֶן הַמּוֹר״? רַב הוּנָא בַּר יִרְמְיָה אוֹמֵר: סְטָכַת. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ. תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַנְפִּיקְנִין — שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ, וְלָמָּה סָכִין אוֹתוֹ? מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂיעָר וּמְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר. זֶה הַכְּלָל כׇּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי מֵאַחַר שֶׁשָּׁנִינוּ כֹּל שֶׁהוּא מִין דָּגָן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח, לָמָּה מָנוּ חֲכָמִים אֶת אֵלּוּ? כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רָגִיל בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן. כִּי הָא דְּהָהוּא בַּר מַעְרְבָא אִיקְּלַע לְבָבֶל, הֲוָה בִּישְׂרָא בַּהֲדֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: קָרִיבוּ לִי מַתְכִּילְתָּא. שְׁמַע דְּקָאָמְרִי: קָרִיבוּ לֵיהּ כּוּתָּח. כֵּיוָן דִּשְׁמַע כּוּתָּח — פֵּירַשׁ. הֲרֵי אֵלּוּ בְּאַזְהָרָה. מַאן תַּנָּא דְּחָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת, וְנוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ בְּלָאו? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּתַנְיָא: שִׂיאוּר — יִשָּׂרֵף, וְנוֹתְנוֹ לְכַלְבּוֹ, וְהָאוֹכְלוֹ — בְּאַרְבָּעִים. הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ ״שִׂיאוּר יִשָּׂרֵף״, אַלְמָא אָסוּר בַּהֲנָאָה, וַהֲדַר תָּנֵי: וְנוֹתְנוֹ לִפְנֵי כַּלְבּוֹ, אַלְמָא מוּתָּר בַּהֲנָאָה! הָכִי קָאָמַר: שִׂיאוּר יִשָּׂרֵף — דְּרַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי מֵאִיר, דְּרַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יְהוּדָה. וְנוֹתְנוֹ לִפְנֵי כַּלְבּוֹ — דְּרַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי יְהוּדָה. וְהָאוֹכְלוֹ בְּאַרְבָּעִים — אֲתָאן לְרַבִּי מֵאִיר. שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ — בְּלָאו. וְכׇל שֶׁכֵּן חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת. רַב נַחְמָן אָמַר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּתַנְיָא: עַל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר — עָנוּשׁ כָּרֵת, עַל עֵירוּבוֹ — בְּלָאו, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר — עָנוּשׁ כָּרֵת, עַל עֵירוּבוֹ — בְּלֹא כְּלוּם. וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת — בְּלָאו, וְכׇל שֶׁכֵּן נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ. וְרַב נַחְמָן, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב יְהוּדָה? אָמַר לָךְ: דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם אֶלָּא נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ, אֲבָל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת — לָא. וְרַב יְהוּדָה מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב נַחְמָן? אָמַר לָךְ: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם אֶלָּא חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת. אֲבָל נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ — לָא אָמַר. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: ״כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ״ — לְרַבּוֹת כּוּתָּח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי וְחוֹמֶץ הָאֲדוֹמִי וְזֵיתוֹם הַמִּצְרִי. יָכוֹל יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כׇּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה״, עַל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְעַל עֵירוּבוֹ — בְּלָאו. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עַל עֵירוּבוֹ בְּלָאו? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, וְאִילּוּ נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ לָא קָאָמַר. שְׁמַע מִינַּהּ: נוּקְשֶׁה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵית לֵיהּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֵירוּבוֹ בְּלָאו מְנָא לֵיהּ? דִּכְתִיב: ״כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ״. אִי הָכִי, כָּרֵת נָמֵי לְחַיֵּיב, דְּהָא כְּתִיב: ״כִּי כׇּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה״! הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, (״מַחְמֶצֶת״) אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְחַמֵּץ מֵאֵלָיו, מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל ... מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה״. אִי הָכִי, דְּלָאו נָמֵי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא! אֶלָּא: טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִ״כׇּל״. הָתָם נָמֵי, הָכְתִיב ״כׇּל״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ — לְרַבּוֹת אֶת הַנָּשִׁים. נָשִׁים מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אָמַר קְרָא ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכׇּל חַטֹּאת הָאָדָם״, הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִישׁ לְאִשָּׁה לְכׇל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה. אִיצְטְרִיךְ,שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשנים - שיש להן שערות כאילו הגיעו לפרקן והן לא הגיעו לכלל שנים ובושות על כך: עשירות טופלות אותן בסולת - ומשיר את השער: סטכת - לא איתפרש: אנפיקינון - במנחות תנן אנפקינון לא יביא ומפרש ר' יהודה אנפקינין הוא שמן זית כו': ומעדן את הבשר - אשקלייר"א: שיהא בקי בהן - שידע ממה הן עושין אותו שיהא נזהר בהן כשיביאו לו כותח ידע שיש חלב ויש שם חמץ אם פסח הוא: מתכילתא - שום לפתן ללפת בו את הפת: כיון דשמע - שקראו שמו כותח: פירש - שבקי היה וידע שיש שם חלב: מאן תנא - דמתני' דאית ליה חמץ דגן גמור שנתערב במין אחר ואינו בעין שנימוח אי נמי חמץ נוקשה רע ואיתיה בעיניה מוזהרין על אכילתו בלאו דקתני מתניתין כותח הבבלי ושכר המדי חמץ דגן גמור אלא שנתערב בדבר אחר ותכשיטי נשים בעיניה הוא אבל נוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה וקתני באזהרה דעובר עליהן בלאו: שיאור - שלא נתחמץ כל צורכו שיאור פליגי במתני' ר"מ קרי שיאור את שהכסיפו פניו וזהו תחלת חימוצו ולר' יהודה הוי שיאור שהתחיל ליסדק כבר סדקין דקין כקרני חגבים אחד לכאן ואחד לכאן אבל שהכסיפו פניו לרבי יהודה מצה היא ולר"מ קרני חגבים חמץ גמור הוא והכא הכי קאמר שיאור ישרף דאסור בהנאה שיאור דר"מ הכסיפו פניו ישרף לר"מ ושיאור דרבי יהודה ישרף לר' יהודה וסיפא דקתני ונותנו לפני כלבו אליבא דרבי יהודה קאמר ליה ואשיאור דר"מ קאי והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ כלומר לר"מ האוכלו לשיאור זה שרבי יהודה מתיר בהנאה סופג את הארבעים אלמא שמעינן ליה לר"מ דאית ליה חדא מהני תרתי דמתני' דקאמר נוקשה בעיני' בלאו כגון שיאור דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי וקאמר בלאו וכ"ש חמץ גמור ע"י תערובת דקסבר רב יהודה ע"י תערובת חמיר מנוקשה בעין והאי לאו דנוקשה נפקא ליה מכל מחמצת לא תאכלו כל רבויא הוא כדלקמן: ועל עירובו בלאו - מכל מחמצת כדלקמן: מ"ט לא אמר כדרב יהודה - דמוקי מתניתין כר"מ: רב נחמן ס"ל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור ע"י תערובת: רב נחמן ס"ל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור ע"י תערובת: תניא כוותיה דרב יהודה - דאמר חמץ גמור בתערובת חמור: לענין כרת לא כתיב כל מחמצת אלא כל אוכל חמץ ולקמן מפרש ליה: כותח ושכר וחומץ וזיתום כולן חמץ גמור מעורב בהן כותח איכא פת ובהנך תלתא איכא שערי וכולהו בני אכילה ושתיה נינהו אבל זומן ועמילן וקולן דנוקשה הוא ובעיניה הואיל ולאו בני אכילה נינהו לא תנינהו והיינו כדרב יהודה דאמר מודה היה ר"א בנוקשה בעיניה דפטור: ור"א עירובו בלאו מנא ליה - פשיטא מדאפקיה בלשון מחמצת וגבי כרת נמי מחמצת כתיב: ההוא - מחמצת דגבי כרת לאו לעירובו אתא אלא לנתחמץ מחמת דבר אחר: אי הכי - האי דגבי לאו נמי אימא לאזהורי אנתחמץ מחמת דבר אחר אתא ואזהרה דתערובת מנא ליה: התם נמי - גבי כרת הא כתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה: לכל עונשין - מכאן שהנשים חייבות על כל לא תעשה שבתורה שהרי עונשן מלקות:למה מנו חכמים את אלו - תימה לרשב"א הא איצטריך למנותם לאשמועינן שהן בלאו ולא בכרת ותירץ ר"י דלא הוה ליה לאשמועינן אלא תרי מינייהו חד לנוקשה בעיניה וחד ע"י תערובת ועוד הקשה דת"ק שמנאם לית ליה האי כללא דהא איכא תכשיטי נשים שהן מין דגן ואין עובר בפסח אלא רבי אליעזר הוא דקאמר לה: מאן תנא חמץ גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו - משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו ותימה לר"י דבפ"ק דחולין (דף כג:) בעי רבי זירא הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו שיאור דמאן אי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא והשתא מנא ליה דהוי חמץ לענין תודה דילמא שאני חמץ בפסח דרבייה קרא למלקות (גרידא) ואור"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה והא דתניא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נג:) אין מחמיצין בתפוחים דהוי חמץ נוקשה כדמשמע התם היינו לכתחילה אבל בדיעבד כשר: ונותנו לפני כלבו דר"מ לרבי יהודה - מדאורייתא אפי' באכילה שרי כדאמרינן בפ"ק דחולין (דף כג:) דמצה מעלייתא היא אלא מדרבנן אסור: ואילו נוקשה בעיניה לא קתני - וא"ת ונימא דמשום הכי לא חשיב ליה משום דכ"ש הוא כדאמר רב נחמן וי"ל דאי כ"ש הוא הוה ליה למיתני לאשמועינן דלית ביה כרת: ההוא כל לאתויי נשים - תימה לר"י הא תרי כי כל כתיבי גבי כרת כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי כל אוכל מחמצת ונרבינן עירובו לכרת ואפילו לרבנן דלא דרשי כל כי כל דרשי ואור"י דפשיטא ליה לגמרא דאתא לשום דרשא: