פסחיםקכ:
טוען את הדף…
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִתְנַמְנְמוּ — יֹאכֵלוּ, נִרְדְּמוּ — לֹא יֹאכֵלוּ. הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. גְּמָ׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִתְנַמְנְמוּ — יֹאכֵלוּ, נִרְדְּמוּ — לֹא יֹאכֵלוּ. הֵיכִי דָּמֵי נִתְנַמְנֵם? אָמַר רַב אָשֵׁי: נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר. כְּגוֹן דְּקָרֵי לֵיהּ וְעָנֵי, וְלָא יָדַע לְאַהְדּוֹרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ — מִדְּכַר. אַבָּיֵי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. חֲזָא דְּקָא נַמְנֵם, אֲמַר לֵיהּ: מֵינָם קָא נָאֵים מָר. אֲמַר לֵיהּ: מֵינוֹמֵי קָא (מְנַמְנֵם) [מְנַמְנַמְנָא], וּתְנַן: נִתְנַמְנְמוּ — יֹאכֵלוּ, נִרְדְּמוּ — לֹא יֹאכֵלוּ. הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וְכוּ׳. אַלְמָא מֵחֲצוֹת הָוֵה לֵיהּ נוֹתָר. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הוּא, דְּתַנְיָא: ״וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה״. מַה לְהַלָּן — עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן — עַד חֲצוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא נֶאֱמַר ״חִפָּזוֹן״ — עַד שְׁעַת חִפָּזוֹן. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה״? יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל כַּקֳּדָשִׁים בַּיּוֹם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּלַּיְלָה״, בַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכָל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּיוֹם. וְרַבִּי עֲקִיבָא, הַאי ״הַזֶּה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי לַיְלָה אַחֵר הוּא דַּאֲתָא. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּפֶסַח קָדָשִׁים קַלִּים, וּשְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים — מָה שְׁלָמִים נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, אַף פֶּסַח; אוֹקֵים לֵילוֹת בִּמְקוֹם יָמִים, וִיהֵא נֶאֱכָל לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״הַזֶּה״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר לָךְ: מִ״לֹּא תוֹתִירוּ עַד בֹּקֶר״ נָפְקָא הָא. וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לָךְ: אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״הַזֶּה״, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״בֹּקֶר״ — בֹּקֶר שֵׁנִי. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָךְ: כׇּל הֵיכָא דִּכְתַב ״בֹּקֶר״ — בֹּקֶר רִאשׁוֹן הוּא. אָמַר רָבָא: אָכַל מַצָּה בִּזְמַן הַזֶּה אַחַר חֲצוֹת, לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. פְּשִׁיטָא! דְּכֵיוָן דְּאִיתַּקַּשׁ לְפֶסַח — כְּפֶסַח דָּמֵי. מַהוּ דְּתֵימָא: הָא אַפְּקֵיהּ קְרָא מֵהֶיקֵּישָׁא. קָמַשְׁמַע לַן דְּכִי אַהְדְּרֵיהּ קְרָא — לְמִילְּתָא קַמַּיְיתָא אַהְדְּרֵיהּ. הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וְכוּ׳. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: מִשּׁוּם חֲשֵׁדֵי כְהוּנָּה, וְחַד אָמַר: מִשּׁוּם עֲצֵלֵי כְהוּנָּה. חַד אָמַר: כְּזַיִת, וְחַד אָמַר: כְּבֵיצָה.גמ' עד שעת חפזון - שנבהלו לצאת והיינו עד הבקר: ויום אחד - ט"ו המפסיק בין הלילות דלא ליהוי נותר עד ט"ז: הא אפקיה קרא מהיקישא - דפסח דכתיב (שמות יב) (בערב תאכלו מצות) [ששת ימים כו'] ואקשיה בהיקישא דעל מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט׳:י״א): קמ"ל דכי אהדריה קרא - (שבעת ימים תאכל מצות) [בערב כו'] (שמות יג) למילתיה קמייתא אהדריה לעמוד במקום הפסח ולאכול עד חצות:מלא תותירו עד בקר נפקא - אע"ג דדרשינן מיניה (לעיל פסחים דף פג:) ליתן לו בקר שני לשריפתו דנפקא לן מהתם דאין שורפין קדשים בי"ט אית מאן דמפיק ליה בפ"ב דשבת (דף כד:) ובמכילתין מדוכתא אחרינא: אמר רבא אכל מצה בזמן הזה כו' - יש מפרשים דכך הלכה דהא סתם מתני' כוותיה ואין זה ראיה דהא פרק ב' דמגילה (דף כ:) אשכחן סתמא אחרינא דלא כוותיה דתנן זה הכלל כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כר"א בן עזריה דאמר אכילת פסחים עד חצות היינו ודאי מדאוריית' ובתר הכי פסול למיכל אבל הא דאמרינן הקטר חלבים ואימורים עד חצות כדאמרינן בריש ברכות (דף ב.) לא הוי אלא מדרבנן אפילו לראב"ע משום הכי אם עיכב להקטיר עד חצות לא נפסל בכך דהא מן התורה היו כשירים עד הבקר וחכמים לא עשו סייג לדבר להביאם לבית הפסול קודם הזמן ובפ' המזבח מקדש (זבחים פו:) נמי מוכח הא דחצות עושה (פיגול) [עיכול] מדרבנן וההוא דבפרק איזהו מקומן (זבחים נז:) דקאמ' דמתני' דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות ר"א בן עזריה היא ופריך ממאי דאורייתא דלמא מדרבנן ור"ע היא ומשני א"כ מאי אלא פירוש אי הוה מדרבנן לא ה"ל למיתני אלא דהא לעיל גבי תודה וחטאת תנא עד חצות ולא תנא אלא דאפילו אירע דעבר על דברי חכמים ולא אכל קודם חצות לא נפסל ואוכלו לאחר חצות כדמשמע פ"ק דברכות (דף ט.) גבי ק"ש בההוא מעשה דבאו בניו של ר"ג מבית המשתה ומ"מ איכא סייג דעבר על דברי חכמים אם לא אכל קודם חצות וה"ג התם א"כ מאי אלא ותו כי הנך מה הנך דאורייתא כלומר מה הנהו דאינו נאכל אלא למנוייו וצלי היינו דאוריית' אף הנך נמי דעד חצות דאורייתא ורבי אלעזר בן עזריה היא [עי' תוס' זבחים נז: ד"ה ואב"א ותוס' מגילה כא. דא לאתויי]: