פסחיםטז.
טוען את הדף…
סְפֵק מַשְׁקִין לִיטָּמֵא — טָמֵא. לְטַמֵּא אֲחֵרִים — טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְכֵן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כִּדְבָרָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַכֹּל טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: לָאוֹכָלִין טְמֵאִין, לְכֵלִים טְהוֹרִין. וְסָבַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַשְׁקִין אִית לְהוּ טוּמְאָה בָּעוֹלָם? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין טוּמְאָה לְמַשְׁקִין כׇּל עִיקָּר. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי הֵעִיד (יוֹסֵף) בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה עַל אֵיל קַמְצָא דְּכַן, וְעַל מַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא דְּכַן! הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרַב, דְּאָמַר דְּכַן מַמָּשׁ — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַחֲדָא. וְהָא ״כִּדְבָרָיו״ קָאָמַר, דִּנְפִישִׁי. וְעוֹד, וְהָא ״וְכֵן״ קָתָנֵי! קַשְׁיָא. גּוּפָא, רַב אָמַר: דְּכַן מַמָּשׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן. רַב אָמַר דְּכַן מַמָּשׁ, קָסָבַר טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזַרוּ רַבָּנַן — בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, וּבְמַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא — לָא גְּזוּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן. קָסָבַר טוּמְאַת מַשְׁקִין עַצְמָן דְּאוֹרָיְיתָא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים — דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזוּר רַבָּנַן — בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, בְּמַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא — לָא גְּזוּר. וְכִי לָא גְּזוּר רַבָּנַן — לְטַמּוֹיֵי אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא לִבְרֵיהּ: כִּי עָיְילַתְּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, רְמִי לֵיהּ: מִי אָמַר שְׁמוּאֵל דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן? קְרִי כָּאן: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מִידֵּי דְּהָוֵה אַרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: רְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ לָא אִיקְּרִי טָמֵא, הַאי אִיקְּרִי טָמֵא! קַשְׁיָא. תָּא שְׁמַע: ״וְכׇל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכׇל כְּלִי יִטְמָא״! מַאי ״יִטְמָא״ — הֶכְשֵׁיר. הֶכְשֵׁיר — מֵרֵישָׁא דִקְרָא שָׁמְעַתְּ לֵיהּ, ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְגוֹ׳״! חַד בִּתְלוּשִׁין, וְחַד בִּמְחוּבָּרִין. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בִּתְלוּשִׁין — מִשּׁוּם דְּאַחְשְׁבִינְהוּ, אֲבָל מְחוּבָּרִין — אֵימָא לָא. וְאִי תְּנָא מְחוּבָּרִין — מִשּׁוּם דְּקָיְימִי בְּדוּכְתַּיְיהוּ חֲשִׁיבִי, אֲבָל תְּלוּשִׁין — אֵימָא לָא, צְרִיכִי. תָּא שְׁמַע: ״אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר״. מַאי ״יִהְיֶה טָהוֹר״ — מִטּוּמְאָתוֹ. וּתְלוּשִׁין מִי מַכְשִׁירִין? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא לֹא דַּיָּין שֶׁהֵן דְּכַן, אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין. תַּירְגְּמָא עַל דָּם, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדַם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר — שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״, דָּם שֶׁנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם — מַכְשִׁיר,ספק משקה ליטמא טמא לטמא אחרים טהור - כשנולד ספק במשקה בתחילת טומאתו כגון טמא שפשט רגלו במשקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע זהו ספק משקה ליטמא שנולד לו ספק טומאה טמא מן הספק דקסבר טומאת משקין להיות עצמן טמאין דאוריית' היא דכתיב וכל משקה אשר ישתה וגו' הלכך הויא ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ספק משקה לטמא אחרים כגון הית' מקל בידו ובראשה משקין טמאין וזרקה לבין הככרות טהורין ספק נגעה ספק לא נגעה זה הוא ספק משקה לטמא אחרים כך היא שנויה במסכת טהרות: טהור - אותן הככרות טהורות הן דקסבר משקין לטמא אחרים מדרבנן הוא ולא מדאורייתא ולא דורש יטמא דכתיב גבי משקין בלשון יטמא הלכך. הויא ליה ספיקא דרבנן ולקולא וגירסא הכי איתא ספק משקה ליטמא טמא לטמא אחרי' טהור: רבי אלעזר - גרסי': לכל טמא - אספק משקה לטמא אחרים קאי כשנולד ספק נגיעת שום דבר טהור במשקין טמאין בין שנולד ספק זה בכלים בין שנולד באוכלין הרי הוא טמא מספק דקסבר משקין מטמאין כלים מן התורה ויליף טעמא מאשר ישתה בכל כלי יטמא ודריש יטמא יטמא ומדסמכיה לכלי משמע יטמא את הכלי והכי דרשינן ליה בתורת כהנים הלכך כי הוי ספק הוי ליה ספיקא דאורייתא וברה"י ספיקו טמא: ר' יוסי ור' שמעון אומרים לאוכלין טמאין - אם נולד ספק זה באוכלים כגון משקין טמאין שנשפכו לבין הככרות ספק נגעו ספק לא נגעו טמאין דקא סברי משקין מטמאין אוכלין מדאורייתא הלכך ספק נמי ברשות היחיד טמא: לכלים טהורים - אבל אם נולד ספק זה בכלים כגון משקין טמאין שנשפכו לבין הכלים ספק נגעו ספק לא נגעו טהורין דקסברי משקין אין מטמאין כלי אלא מדרבנן ועל ספיקו לא גזרו ורבי יוסי ור"ש דרשי יטמא יטמא כרבי יהודה ומיהו כלים לא כדיליף בפירקין יטמא לטמא את האוכלים או אינו אלא לטמא את הכלי אמרת לא כך היה: טומאה בעולם - מדאורייתא ואפילו לטומאת עצמן: ר' אלעזר אומר אין טומאה למשקין - מן התורה כל עיקר ואפילו לטומאת עצמן והאי כל משקה אשר ישתה מוקי לה לקמן לענין הכשר בשמעתין: תדע - דאין להם טומאה מן התורה כל עיקר ואפילו לטומאת עצמן: שהרי העיד יוסף בן יועזר על איל קמצא דכן - מין חגב שמו איל קמצא דכן שהוא טהור וכשר לאכילה: ועל משקה בית מטבחיא דכן - על משקין של בית המטבחים שבעזרה כגון הדם והמים שהן דכן שאינן מקבלין טומאה אלמא טומאת משקין דרבנן ובהני לא גזרו משום הפסד קדשים דאי דאורייתא היכי מצו רבנן לטהרינהו: הא ניחא - הא דאמרת לר' אלעזר יש להן טומאה לשמואל דאמר האי דכן דיוסף בן יועזר דכן מלטמא אחרים קאמר אבל טומאת עצמן יש בהן מצית לתרוצי דהאי אין טומאה למשקין דקאמר רבי אלעזר לטמא אחרים קאמר דהא מעדותו דיוסף בן יועזר מביא ראיה לדבריו ויוסף בן יועזר לטמא אחרים קאמר: אלא לרב דאמר דכן ממש - קאמר יוסף בן יועזר ואפי' מטומאת עצמן על כרחך רבי אלעזר נמי מטומאת עצמן קאמר: אחדא - הא דקאמר ר' אלעזר כדבריו דרבי מאיר אלטמא אחרים טהור דרבי מאיר קאי אבל ליטמא טמא לא סבירא ליה כוותיה: ה"ג והא כדבריו דנפישי קאמר ועוד הא וכן קתני קשיא - דנפישי כלומר כדבריו לשון דברים רבים משמע: ושמואל אמר כו' - קסבר יוסף בן יועזר טומאת משקין דאורייתא לעצמן מן וכל משקה אשר ישתה אבל לטמא אחרים דרבנן וכי גזור רבנן לטמא אחרים במשקין בעלמא אבל משקין בית מטבחיא לא גזור לטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן דהא מדאורייתא רמיא עלייהו ולא מצו רבנן למשקליה: קסבר - יוסף בן יועזר טומאת משקין אפילו לטומאת עצמן דרבנן: קרי כאן והבשר אשר יגע כו' - ונהי דמשקין לא מטמאו אוכלין דחולין מיהו גבי קדשים אשר יגע בכל טמא כתיב וכיון דאמר משקין מטמאין מדאורייתא לעצמן בשר קודש הנוגע בהן הרי נגע בטמא: מידי דהוה ארביעי בקודש - דהוא עצמו פסול ואינו מטמא קודש: רביעי בקודש לא איקרי טמא - ומק"ו הוא דנפיק לן ביה פסולה לקמן הלכך כי נגע ביה קודש לא קרינן ביה הבשר אשר יגע בכל טמא: ת"ש וכל משקה אשר ישתה כו' - דקא משתעי בכלי חרס שקיבל טומאה מן השרץ וכתב כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל וגו' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא וגו' וקס"ד דהכי קאמר אחד אוכלין שבתוכו ואחד משקין שבתוכו יטמאו ונהי דלא דרשת יטמא יטמא מיהו טומאת עצמן מיהא מיטמו: מאי יטמא הכשר - והכי קאמר כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יבא עליו מים או שיבא עליו כל המשקה אשר ישתה בכל כלי הוו הכשר ויטמא האוכל מחמת אויר כלי חרס טמא: בכל כלי - היינו משקין תלושין: דאחשבינהו - הואיל ומלאן גילה דעתו שהוא צריך להם וזהו חשיבתן: אך מעין ובור יהיה טהור - דאשמעינן הואיל ומחוברין נינהו לא מיטמו הא תלושין מקבלין טומאה וקשיא לרב: יהיה טהור מטומאתו - והכי קאמר אם יבא הטמא במעין ובור מקוה מים יהיה טהור הואיל וטבל הא שאובין לא מטהרי ליה: ותלושין מי מכשרי - אמים הוא דמתמה משום דמים תלושין לא חשיבי אבל אשאר משקין לא מתמה דכולהו תלושין נינהו: אלא שאין מכשירים - אלמא הכשר תלושין דרבנן הוא דאי מדאורייתא מאן שקליה ממשקי בית מטבחיא דלא ליכשרו: תירגמא - להא דקתני אין מכשירין אדם דמשקה בית מטבחיא ולא אמים ודם קדשים רחמנא אפקיה דלא ליכשר כדרבי חייא: שנשפך כמים - דם חולין שאין חשין לקבלו בכלי מכשיר דאיתקש למים אבל דם קדשים מתקבל בכלי וצריך ממנו למזבח ואינו נשפך לאיבוד כמים אינו מכשיר דלא איתקש למים:בשלמא לשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים - אע"ג דרבי אלעזר קאמר אין להן טומאה כל עיקר היינו משום דקאי בת"כ אמילתיה דר' שמעון דאמר לאוכלין טמא לכלים טהור: חד בתלושין וחד במחוברין - והא דכתיב (ויקרא י״א:ל״ח) וכי יותן מים על זרע הא אמרינן בפ"ב דחולין (ד' לו: ושם) דחד במת וחד בשרץ וצריכי וכיון דגלי לן קרא בחד מינייהו דאין חילוק בין תלושין ובין מחוברים ה"ה באידך ומחוברים פי' ריב"א דבשעת חיבורן נדבקו באוכל והעלה האוכל מן המים אבל אם נגע בעודו במים אינו מוכשר דתנן במסכת מכשירין (פ"ד מ"ו) צנון במערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו כל שהוא מן המים טמא: תירגמא אדם - בפ"ב דחולין (דף לו:) פריך אהא שינויא והא משקי קאמר ביו"ד דמשמע ב' משקין והכא לא חייש אהאי פירכא משום דמצי לשנויי מאי משקי משקה דעלמא כדאמר (קדושין ד' סד:) בוגרות דעלמא והתם פריך משום דאית ליה שינויא אחרינא: