פסחיםיז.
טוען את הדף…
וְאָמַר רַב: אִישְׁתַּבֻּשׁ כָּהֲנֵי. מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב? רַב ״מַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא״ תָּנֵי, אֲבָל מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא — מְטַמֵּא. גּוּפָא, רַב אָמַר: אִישְׁתַּבֻּשׁ כָּהֲנֵי, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לָא אִישְׁתַּבֻּשׁ כָּהֲנֵי. רַב אָמַר: אִישְׁתַּבֻּשׁ כָּהֲנֵי — רְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ בְּעָא מִינַּיְיהוּ, וַאֲמַרוּ לֵיהּ טָהוֹר. ושְׁמוּאֵל אָמַר: לָא אִישְׁתַּבֻּשׁ כָּהֲנֵי — חֲמִישִׁי בַּקֹּדֶשׁ בְּעָא מִינַּיְיהוּ, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: טָהוֹר. בִּשְׁלָמָא לְרַב, הַיְינוּ דִּכְתִיב אַרְבְּעָה: לֶחֶם וְנָזִיד וְיַיִן וָשֶׁמֶן. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל, חַמְשָׁה מְנָא לֵיהּ? מִי כְּתִיב ״וְנָגַע כְּנָפוֹ״? ״וְנָגַע בִּכְנָפוֹ״ כְּתִיב — בְּמַה שֶּׁנָּגַע בִּכְנָפוֹ. תָּא שְׁמַע: ״וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכׇל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא״. בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל, מִדְּהָכָא לָא אִישְׁתַּבֻּשׁ — הָתָם נָמֵי לָא אִישְׁתַּבֻּשׁ. אֶלָּא לְרַב, מַאי שְׁנָא הָכָא דְּאִישְׁתַּבֻּשׁ, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּלָא אִישְׁתַּבֻּשׁ? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בְּקִיאִין הֵן בְּטוּמְאַת מֵת, וְאֵין בְּקִיאִין הֵן בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ. רָבִינָא אָמַר: הָתָם רְבִיעִי, הָכָא שְׁלִישִׁי. תָּא שְׁמַע: ״וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם ה׳ וְגוֹ׳״. בִּשְׁלָמָא לְרַב, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״טָמֵא״. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל, אַמַּאי טָמֵא? אַיתְמוֹהֵי קָא מַתְמַהּ. וְהָא ״וְכֵן כׇּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם״ כְּתִיב! אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: מִתּוֹךְ שֶׁקִּלְקְלוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם — מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּ בְּטוּמְאָה. גּוּפָא. רַב תָּנֵי ״מַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא״, וְלֵוִי תָּנֵא ״מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא״. לְלֵוִי, הָנִיחָא אִי סְבִירָא לֵיהּ כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: ״דְּכַן״ מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּנָגְעִי כּוּלְּהוּ בְּרִאשׁוֹן. אֶלָּא אִי סָבַר לֵיהּ כְּרַב, דְּאָמַר: ״דְּכַן״ מַמָּשׁ — הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ? עַל כׇּרְחָךְ כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ. וְלִשְׁמוּאֵל, הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב, דְּתָנֵי: ״מַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא״ אֲבָל מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא — אַחֲרִינֵי נָמֵי מְיטַמְּאוּ, רְבִיעִי הוּא דְּלָא עָבֵיד חֲמִישִׁי, הָא שְׁלִישִׁי — עָבֵיד רְבִיעִי. אֶלָּא אִי סָבַר לֵיהּ כְּלֵוִי, דְּתָנֵי: ״מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא״, מַאי אִירְיָא רְבִיעִי דְּלָא עָבֵיד חֲמִישִׁי? אֲפִילּוּ שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי נָמֵי לָא עָבְדִי! עַל כׇּרְחָיךְ כְּרַב סְבִירָא לֵיהּ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּלֵוִי. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּלֵוִי: הַדָּם וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהַמַּיִם, מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא שֶׁנִּטְמְאוּ בִּפְנִים וְהוֹצִיאָן לַחוּץ — טְהוֹרִין. נִטְמְאוּ בַּחוּץ וְהִכְנִיסָן בִּפְנִים — טְמֵאִין. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא לֹא אָמְרוּ דְּכַן אֶלָּא בִּמְקוֹמָן. מַאי לָאו — לְמַעוֹטֵי נִטְמְאוּ בִּפְנִים וְהוֹצִיאָן לַחוּץ! לָא, לְמַעוֹטֵי נִטְמְאוּ בַּחוּץ וְהִכְנִיסָן בִּפְנִים. וְהָא ״בִּמְקוֹמָן״ קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: לֹא אָמְרוּ דְּכַן — אֶלָּא שֶׁנִּטְמְאוּ בִּמְקוֹמָן. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: הַדָּם וְהַמַּיִם מַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא שֶׁנִּטְמְאוּ בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקַע — טְהוֹרִין.ואמר רב - לקמן: אישתבש כהני - שטהרו רביעי בקודש אלמא יין ושמן דמשקי בית מטבחיא נינהו ומיטמאו ואי טומאת משקין דרבנן הא אמרת דלא גזור עלייהו ואי נמי בטומאות דרבנן קא בדיק להו חגי לכהני וכבר נגזר טומאה על המשקין בימי חגי הנביא שהיה מאנשי כנסת הגדולה קשיא לרב דהא אמר דכן ממש וכ"ש אי בדאורייתא קא משתעי קשיא לרב והא ליכא למימר מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר דאקרא לא פליג דמשמע דאית עלייהו טומאה אי דאורייתא אי דרבנן: מידי הוא טעמא אלא לרב - כלום אתה מקשה אלא לרב רב לא קשיא ליה האי לעולם חגי בדרבנן בדיק להו וכבר נגזרה גזירת הטומאה על המשקין ולרב אליבא דיוסף בן יועזר לא תיקשי דרב משקי בי מטבחיא תני בעדותו של יוסף משקה המטבחים דם ומים אבל משקה מדבחיא היין והשמן שהם משקה המזבח גזרו רבנן טומאה עלייהו והיינו דבסדר טומאות דהאי קרא איכא אוכל מטמא אוכל ומשק' מטמא משקה דמדרבנן טומאה עושה כיוצא בה: מי כתיב ונגע כנפו - אל הלחם דמשמע שהשרץ נגע בלחם דלחם הוי ראשון מה שנגע בכנפו נגע ללחם דה"ל לחם שני: טמא נפש - קס"ד טמא מת שהוא אב הטומאה כשרץ: בכל אלה - כסדר שפירשנו טמא מת בלחם ולחם בנזיד וכו': מדהכא לא אישתבש - דאמרו ליה רביעי טמא כדכתיב ויאמרו יטמא הכא נמי לא אישתבש ואיהו במה שנגע בכנפו אמר להו דה"ל שמן חמישי ומשום הכי אמרי ליה טהור אלא לרב דאמר גבי שרץ נמי רביעי בעא מינייהו מאי שנא דאמרו ליה טהור: בקיאין הן בטומאת מת - ויודעים שהשלישי עושה בה רביעי ולא היו בקיאין בטומאת שרץ וסבורין שאין שלישי עושה בה רביעי: רבינא אמר - לא היו בקיאין ברביעי בקודש כלל וגבי מת שלישי בקודש בעא מינייהו דהאי טמא נפש דקרא לאו טמא מת אלא מת ממש כלומר טומאת נפש ומת אבי אבות ולחם אב ונזיד ראשון ויין שני ושמן שלישי: ויען חגי ויאמר וגו' - סיפיה דקרא וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא: בשלמא לרב - דאמר אישתבש כהני היינו דקרי למעשה ידיהם טמא: איתמוהי קא מתמה - מאחר שבקיאין הן בהלכות טומאה וכי כל מעשה ידיהם טמא הוא: וכן - לאו תמיהא משמע: שקלקלו מעשיהם - לאחר זמן היה מתנבא שיקלקלו מעשיהן בבית שני בשאר עבירות: וללוי - דתני מדבחיא והכא כתיב יין ושמן דמטמאו הא ניחא אי סבר ליה בהא מילתא כשמואל דדכן דיוסף בן יועזר דכן מלטמא אחרים הן אבל טומאת עצמן יש בהן משכחת לה להאי דכתיב אם יגע טמא נפש בכל אלה דקאמר יטמא דנגעו כולהו בראשון ולאו אסדרא קמא נקט ולא אישתבש כהני שבתחלה שאלם על הסדר ואמרו לו על האחרון לא יטמא מפני שהיין לא יכול לטמאו לשמן שאין משקין בי מדבחיא מטמאין שום דבר ולבסוף שאלם אם יגע הטמא עצמו בכל אלה כלומר או בזה או בזה ואמרו ליה יטמא: אלא אי סבר ליה כרב דאמר דכן ממש היכי משכחת לה - להאי יטמא דקרא בשלמא לרב גופיה לא קשיא דאיהו תני מטבחיא אלא ללוי קשיא: ולשמואל - דאמר לא אישתבש ופריש למילתיה משום דחמישי הוה השמן דמה שנגע בכנפו כתיב הא אי רביעי הוה האי שמן הוה טמא ואע"ג דמן היין קבלה אלמא משקין מטמאין אחרים: הא ניחא - אי תנא בעדותו של יוסף משקה מטבחיא אבל משקה מדבחיא אפילו אחריני נמי מטמאו היינו דפריש למילתיה לעיל ואמר האי דלא הוי שיבוש משום דחמישי הוה והיין שהוא רביעי לא עביד ליה חמישי הא אי הוה יין שלישי הוה עביד ליה רביעי אלא אי תנא מדבחיא כלוי מאי איריא דפריש לעיל משום דחמישי הוה אפילו אי הוה יין שני שלישי לשמן לא עביד: משקי בי מדבחיא - כלומר כל אלו של קודש נקראין על שם מזבח כגון דם לזריקה ומים ויין לנסך ושמן למנחות: שנטמאו בפנים - בעזרה והוציאן לחוץ ונפסלו ביוצא שאין ראויין עוד למזבח: טהורין - מלטמא אחרים שהרי לא ירדה להן תורת טומאה מתחלה לטמא אחרים והן עצמן ודאי טמאין כנבואת חגי: אבל נטמאו בחוץ - קודם שיהא שם מדבחיא עליהן והכניסן לפנים טמאין ואפילו לטמא אחרים דטומאתן כבר ירדה בהן ומי הפקיעה: איני - ארישא פריך דקתני הוציאן לחוץ טהורין ולא אמרינן תחול טומאתן למפרע: אלא במקומן - בפנים: לא למעוטי נטמאו בחוץ והכניסן לפנים - כדמתרץ לישנא בסיפא דמילתא דהכי משמע אלא כשנטמאו במקומן ומשום דלא סיימיה לפרושא דמילתא פריך ליה והא במקומן קאמר דמשמע כל זמן שהן במקומן טהורין ותו לא:רביעי בקודש בעא מינייהו - פ"ה דנגע בכנפו היינו שרץ אל הלחם והלחם אל הנזיד וכו' וקשה לר"ת דמאי שנא דואל כל מאכל יהיה פירוש או אל כל מאכל יותר מכולם ועוד למה דחק שמואל לתרץ במה שנגע בכנפו לימא אל כל מאכל דוקא ועוד למה קורא הכתוב לשרץ כנף ועוד דמפרש רבינא התם רביעי בקדש הכא שלישי שהלחם נעשה אב הטומאה כשנוגע במת והא קיימא לן בהמפלת (נדה כח:) דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה מיהו יש לומר דאין נעשה אב הטומאה היינו דווקא לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה ומפר"ת דהשרץ נגע בכנף ונעשה ראשון והכנף אל הלחם או אל הנזיד וחד מהנך אל היין או אל השמן הרי שלשה ואל כל מאכל הרי ארבעה ונקט סדר כנף מאכל משקה מאכל דלא בעי למינקט שיעשה כיוצא בו ולשמואל דייק מדכתיב בכנפו הרי חמש והשתא אתי שפיר לרבינא דאמר הכא שלישי שהכנף הנוגע במת נעשה אב הטומאה כדין כל הכלים: