עירוביןצט.
טוען את הדף…
הוּא סָבַר: מִדְּסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר, רֵישָׁא נָמֵי רַבִּי מֵאִיר. וְלָא הִיא: סֵיפָא רַבִּי מֵאִיר, וְרֵישָׁא רַבָּנַן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ. הָא הוֹצִיא חַיָּיב חַטָּאת. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הַמַּעֲבִיר חֵפֶץ מִתְּחִילַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע, וְהֶעֱבִירוֹ דֶּרֶךְ עָלָיו — חַיָּיב. מִי קָתָנֵי: אִם הוֹצִיא חַיָּיב חַטָּאת? דִּילְמָא אִם הוֹצִיא — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא הוֹצִיא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הַמַּעֲבִיר מִתְּחִילַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע וְהֶעֱבִירוֹ דֶּרֶךְ עָלָיו חַיָּיב! מִי קָתָנֵי ״הוֹצִיא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר״? דִּילְמָא: אִם הוֹצִיא — חַיָּיב חַטָּאת. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְכוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: הִשְׁתִּין וְרָק — חַיָּיב חַטָּאת. וְהָא בָּעִינַן עֲקִירָה וְהַנָּחָה מֵעַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה, וְלֵיכָּא! מַחְשַׁבְתּוֹ מְשַׁוְּיָא לֵיהּ מָקוֹם. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רָבָא: זָרַק וְנָח בְּפִי הַכֶּלֶב אוֹ בְּפִי הַכִּבְשָׁן חַיָּיב חַטָּאת, וְהָא בָּעִינַן הַנָּחָה עַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה, וְלֵיכָּא! אֶלָּא: מַחְשַׁבְתּוֹ מְשַׁוְּיָא לֵיהּ מָקוֹם, הָכִי נָמֵי מַחְשָׁבָה מְשַׁוְּיָא לָהּ מָקוֹם. בָּעֵי רָבָא: הוּא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפִי אַמָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מַהוּ? בָּתַר עֲקִירָה אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר יְצִיאָה אָזְלִינַן? תֵּיקוּ. וְכֵן לֹא יָרוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכוּ׳. אַף עַל גַּב דְּלָא הַפֵּיךְ בָּהּ? וְהָתְנַן: הָיָה אוֹכֵל דְּבֵילָה בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, וְהִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִיטּוֹל צְרוֹר — רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִיפֵּךְ בָּהּ — טָמֵא. לֹא הִיפֵּךְ בָּהּ — טָהוֹר! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לְעוֹלָם לָא תַּחְלֵיף, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּכִיחוֹ. וְהַתַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּיחוֹ וְנִתְלַשׁ, מַאי לָאו — רוֹק וְנִתְלַשׁ! לָא, כִּיחוֹ וְנִתְלַשׁ. וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּיחוֹ שֶׁנִּתְלַשׁ, וְכֵן רוּקּוֹ שֶׁנִּתְלַשׁ, לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיָּרוֹק! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כִּיַּח בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״כׇּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת״ — אַל תִּקְרֵי ״לִמְשַׂנְאַי״, אֶלָּא ״לְמַשְׂנִיאַי״. וְהָא מֵינָס אֲנִיס? כִּיַּח וְרָק קָאָמְרִינַן. מַתְנִי׳ לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה. וְכֵן בַּגַּת. גְּמָ׳ רֵישָׁא רַבָּנַן, וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר! אָמַר רַב יוֹסֵף: בַּחֲפֵיצִין שֶׁצְּרִיכִין לוֹ, וְדִבְרֵי הַכֹּל. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כַּרְמְלִית, מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: הִיא הִיא. אָמַר רָבָא: הִיא גּוּפָא גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?! אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, מִדְּקָתָנֵימדסיפא ר"מ - הא דלא יפתח דאיירי ר"מ בהו: הא הוציא - החפץ מד' אמות חייב אע"ג דהוא עומד בגבוה והגביהו למעלה מי' והעבירו לא אמרי' העברת מקום פטור הוא אלמא בתר הנחה ועקירה אזלינן והרי נטלו מתחילת ארבע והניחו לסוף ארבע: פטור אבל אסור - מדרבנן דילמא אתי לעבורי דרך למטה מעשרה: מחשבתו - שהוא צריך לכך משווא לה הוצאה חשובה: זרק - מתחילת ד' לסוף ד': בפי הכבשן - שקלטה שלהבת ונשרפה: בתר עקירה - מן הגוף אזלינן והן נעקרין מן החלל של הגוף וחייב דמוציא מן הגוף שהוא רה"י לרה"ר: או בתר יציאה - שיוצא מן הגוף ממנו והרי פי אמה ברה"ר ואין כאן עקירה מרה"י: ואע"ג דלא היפך - בתמיה דמשום תליש' לחודיה אמר ר' יהודה דאסור דלמיפק קאי ואפי' דלא היפך בה בתוך פיו: היה אוכל דבילה - של תרומה: בידים מסואבות - סתם ידים שלא נטלו הוו שניות ופוסלות את התרומה: ר"מ מטמא - שהרי הוכשרה התרומה ברוק שבפיו: ר' יוסי מטהר - דקסבר כל זמן שהרוק בתוך פיו לאו משקה הוא והרי הוא כגופו של אדם ואינו מכשיר: היפך - ברוק להוציאו לחוץ טמא דלמשדייה קאי ומכשיר: מוחלפת השיטה - החליף ר' יהודה שיטתו ויצא הימנה: לא תחליף - לא תימא מוחלפת היא דמתניתין דקאמר אע"ג דלא היפך קאי למשדיי' בכיחו עסקינן ליחה שנתלשה מן הגוף ע"י חולי שקורין טו"ש: כיחו ונתלש - לא יהלך ד' אמות עד שירוק: מאי לאו - תרתי קתני כיחו וכן רוקו: כדשנינן מעיקרא - מוחלפת השיטה: חייב מיתה - בידי שמים: כל משנאי אהבו מות - תורה אמרה להאי קרא בפרשת ה' קנני: אלא למשניאי - למשניאים דעתו באנינות: והא מינס אניס - שעל כרחו הוא ע"י חולי או הצינה: כיח ורק קאמרינן - שרקק אותו בפני רבו והיה לו להסתלק משם או להבליעו בכסותו: מתני' וישתה ברה"ר - ויושיט צוארו לרה"ר וישתה גזירה שמא יכניס הכלי אצלו: וכן בגת - מפרש בגמ' לענין מעשר: גמ' רישא רבנן - לעיל אוקימנא להא דקתני עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר כרבנן דפליגי עליה דר"מ במתני' גבי מפתח ולא גזרינן שמא יכניס והכא גזר שמא יכניס כר"מ והא ליכא למימר דשתיית המים תהוי הכנסה כמשתין ורוק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקא עבד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו הן נחין מיד: בחפיצין הצריכין לו - אפי' רבנן מודו דגזר בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקין הללו צריכין לו וגזרינן: כרמלית מאי - מהו שיעמוד בכרמלית וישתה ברה"י או ברה"ר: היא היא - כי היכי דלא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י כך לא יעמוד בכרמלית וישתה ברה"י: היא גופה גזירה - אי דעייל לגביה כלי ליכא איסורא דאורייתא אלא גזירה דרבנן דלא ליתי לאפוקי מרה"י לרה"ר ואנן ניקום ונגזר שתיה אטו הכנסת כלי:הוא סבר מדסיפא ר"מ כו' - פי' בקונט' סיפא ההיא דלא יפתח דאיירי בה ר"מ וק"ק דהיא רחוקה יותר מדאי ונראה לר"י דסיפא דלא ישתין ולא ירוק דפליג עליה ר' יהודה וסתם בר פלוגתא דר' יהודה ר"מ ומיהו קשה דא"כ הוה ליה למיפרך נמי בגמרא ר"מ אדר"מ למאי דגרסי' ברוב ספרים ר' מאיר מטמא וכן גרס ר"ח ולמאי דמסיק מוחלפת השיטה נמי ניחא דלא תיקשי דר"מ אדר"מ ושמא מש"ה הניח מלהקשות דר"מ אדר"מ משום דאיכא דמהפכי דרבי מאיר לדברי רבי יוסי: זרק ונח ברה"ר בפי כלב כו' - אור"י דלא גרסי' ונח דונח משמע דלא נתכוין לכך. כדמוכח בפ"ק דשבת (דף ה.) גבי הא דא"ר יוחנן זרק חפץ והלך ונח בתוך ידו של חבירו חייב הכא איירי במתכוין לכך ומיהו ר"ח גריס ונח דמצי למימר דונח משמע שפיר מתכוין דסתם זרק נח החפץ במקום שמתכוין אבל הלך ונח משמע שהלך בלא כוונת האדם ועוד י"ל דבפ"ק דשבת מיתורא דמימרא דייק דאיירי בלא מתכוין: מחשבתו משוי' ליה מקום - דוקא בכי האי גוונא דנהנה באותו מקום טפי מבמקום אחר כגון בפי כלב שיאכלנה ובפי הכבשן שתשרף שם וכן השתין ורק אבל זרק על המקלות או על שום דבר אפי' במתכוין לא אמרו מחשבתו משויא ליה מקום: היה אוכל דבילה בידים מסואבות - פי' בקונט' דבילה של תרומה ור"י אומר דאפי' בשל חולין ניחא דידים הפוסלות תרומה מטמאין את הרוק שהוא משקה להיות תחילה וחוזר ומטמא את הדבילה וגם מכשירה דהוו להו חולין טמאים דפוסלין את הגוייה דמשקין כל שהוא מטמאין כדאמרינן בברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נב.) שמא יצאו מים אחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים וסתמא דמאחורי הכוס ליכא רביעית דבכל נטילתו ליכא אלא רביעית ובפ"ק דפסחים (דף יד:) נמי משמע שהבשר מטמא מחמת המשקין שעליו וסתמא ליכא בהו רביעית והא דקאמר בכמה דוכתי לטמא טומאת משקין ברביעית גבי יין ובנזיר [לח:] גבי עשר רביעי' היינו לפסול את הגוייה כדתנן במעילה (דף יז:) כל המשקין מצטרפין לפסול את הגוייה ברביעית אבל ליטמא ולטמא אוכלים בכל שהוא [משקין] טימאו ומטמו ורוק חשיב משקה לקבל טומאה כמו שחשוב משקה להכשיר הדבילה והשתא ההיא דחגיגה (דף כ:) נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה לפי מה שפירשתי ניחא אפי' ברוק של טהור וכן פי' הר"ר י"ט נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה ובשעה שנארג בה כדי לקבל טומאה עדיין היה רוק לח עליה שניטמא מחמת הידים וטימא את המפה שהמשקה מטמא בכל שהוא כדפרישית ולא כמו שמפרש ר"ת דאיירי ברוק של נדה כמו שפירש שם בקונטרס לפי שלא היה נראה לו להעמיד ברוק של טהור משום דלא חשיב רוק משקה לקבל טומאה דחשיב שפיר משקה כדפרישית: רבי מאיר מטמא - אית ספרים דגרסי רבי מאיר מטהר: וכן בגת - לענין מעשר פירוש צריך שיכניס ראשו ורובו על הגת ועל ידי כן מותר לשתות בכל ענין והיינו כרבי מאיר: