עירוביןסג.
טוען את הדף…
רַב הַמְנוּנָא אוֹרִי בְּחַרְתָּא דְאַרְגֵּז בִּשְׁנֵי דְּרַב חִסְדָּא. רָבִינָא סָר סַכִּינָא בְּבָבֶל. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: מַאי טַעְמָא עֲבַד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: וְהָא רַב הַמְנוּנָא אוֹרִי בְּחַרְתָּא דְאַרְגֵּז בִּשְׁנֵי דְּרַב חִסְדָּא! אֲמַר לֵיהּ: ״לָאו אוֹרִי״ אִתְּמַר. אֲמַר לֵיהּ: אִתְּמַר ״אוֹרִי״, וְאִתְּמַר ״לָא אוֹרִי״, בִּשְׁנֵי דְּרַב הוּנָא רַבֵּיהּ הוּא דְּלָא אוֹרִי, וְאוֹרִי בִּשְׁנֵי דְּרַב חִסְדָּא, דְּתַלְמִיד חָבֵר דִּילֵיהּ הֲוָה. וַאֲנָא נָמֵי תַּלְמִיד חָבֵר דְּמָר אֲנָא. אָמַר רָבָא: צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן חָזֵי לְנַפְשֵׁיהּ. רָבִינָא אִיקְּלַע לְמָחוֹזָא, אַיְיתִי אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ סַכִּינָא וְקָא מַחְוֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַמְטְיֵיהּ לְרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר מָר הָא דְּאָמַר רָבָא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן חָזֵי לְנַפְשֵׁיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מִיזְבָּן זָבֵינָא. (סִימָן: זִילָא לְהַנְיָא, מַחְלִיף, אִיקָא, וְיַעֲקֹב). רַבִּי אֶלְעָזָר מֵהַגְרוֹנְיָא וְרַב אַבָּא בַּר תַּחְלִיפָא אִיקְּלַעוּ לְבֵי רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא, בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב. בָּעֵי רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא לְמִיעְבַּד לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, אַיְיתִי סַכִּינָא וְקָא מַחְוֵי לְהוּ. אֲמַר לְהוּ רַב אַחָא בַּר תַּחְלִיפָא: לָא לֵיחוּשׁ לֵיהּ לְסָבָא? אֲמַר לְהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵהַגְרוֹנְיָא: הָכִי אָמַר רָבָא, צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן חָזֵי לְנַפְשֵׁיהּ. חֲזִי, וְאִיעֲנִישׁ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵהַגְרוֹנְיָא. וְהָאָמַר רָבָא: צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן חָזֵי לְנַפְשֵׁיהּ! שָׁאנֵי הָתָם דְּאַתְחִילוּ בִּכְבוֹדוֹ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב דְּמוּפְלָג. אָמַר רָבָא: וּלְאַפְרוֹשֵׁי מֵאִיסּוּרָא — אֲפִילּוּ בְּפָנָיו שַׁפִּיר דָּמֵי. רָבִינָא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא אָסַר לֵיהּ לְחַמְרֵיהּ בְּצִינְתָא בְּשַׁבְּתָא. רְמָא בֵּיהּ קָלָא, וְלָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לֶיהֱוֵי הַאי גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: כִּי הַאי גַּוְונָא, מִי מִתְחֲזֵא כְּאַפְקֵרוּתָא? אֲמַר לֵיהּ: ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״, כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִילּוּל הַשֵּׁם — אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. אָמַר רָבָא: בְּפָנָיו — אָסוּר, וְחַיָּיב מִיתָה. שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — אָסוּר, וְאֵין חַיָּיב מִיתָה. וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא? וְהָא תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן עַד שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן. מַאי דְּרוּשׁ: ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ״, אָמְרוּ: אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט. וְתַלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהוֹרָה הֲלָכָה בְּפָנָיו. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְאִימָּא שָׁלוֹם אִשְׁתּוֹ: תָּמֵיהַּ אֲנִי אִם יוֹצִיא זֶה שְׁנָתוֹ. וְלֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ. אָמְרָה לוֹ: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהּ: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי: כׇּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּיב מִיתָה. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ תַּלְמִיד יְהוּדָה בֶּן גּוּרְיָא שְׁמוֹ, וְהָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת?! בְּפָנָיו הֲוָה. וְהָא רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת קָאָמַר! וְלִיטַעְמָיךְ: שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו לָמָּה? אֶלָּא שֶׁלֹּא תֹּאמַר מָשָׁל הָיָה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ, רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְגוֹ׳ עַל כֵּן זָחַלְתִּי״. וּכְתִיב: ״עִם חֲמַת זוֹחֲלֵי עָפָר״. זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ״. רַב הַמְנוּנָא רָמֵי: כְּתִיב ״בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ״, וּכְתִיב ״בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רַב״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בִּזְמַן שֶׁעִירָא הַיָּאִירִי קַיָּים, כָּאן — בִּזְמַן שֶׁאֵין עִירָא הַיָּאִירִי קַיָּים. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: כׇּל הַנּוֹתֵן מַתְּנוֹתָיו לְכֹהֵן אֶחָד, מֵבִיא רָעָב לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״עִירָא הַיָּאִירִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד״. לְדָוִד הוּא דַּהֲוָה כֹּהֵן, לְכוּלֵּי עָלְמָא לָא?! אֶלָּא שֶׁהָיָה מְשַׁגֵּר לוֹ מַתְּנוֹתָיו, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא וְגוֹ׳״. אַף עַל גַּב דַּאֲמַר לְהוּ: לַאֲחִי אַבָּא צִוָּה, וְאוֹתִי לֹא צִוָּה — אֲפִילּוּ הָכִי, אִיעֲנַשׁ. דִּכְתִיב: ״וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד״, וְלָא אַשְׁכְּחַן דְּאִיצְטְרִיךְ לֵיהּ יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר רַבִּי לֵוִי: כׇּל דְּמוֹתֵיב מִלָּה קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ — אָזֵיל לִשְׁאוֹל בְּלֹא וָלָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחוּרָיו וַיֹּאמַר אֲדוֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם״.חרתא - שם העיר: דארגז - שם האיש שבנאה והוה אמגושי כך ראיתי בתשובת הגאונים: סר סכינא - בדק סכין לטבח ולא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם ונמצא רבינא נוטל לו עטרת כבוד העיר ורב אשי רבו במתא מחסיא הוה והיא מבבל: דהא רב המנונא אורי בחרתא דארגז - הואיל ולא היה רבו דר בה אע"פ שהיתה בבבל ואני לא הוריתי במתא מחסיא שהיא מקומך: תלמיד חבר - חכם כמותו אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר: לנפשיה - בודק סכין לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו ואין צריך להראות לרבו: למחוזא - אתריה דרבא: אנא מיזבן זבינא - כי אכילנא מהאי בישרא בדמי אנא זבין לה מינך הלכך לאו לנפשאי אלא כשאר טבחא הוית לי: עגלא תילתא - גדל שליש ואז הוא עומד בעיקר טעם בשרו כדתנן (ב"מ דף סח.) ומגדלין אותן עד שיהו משולשין ואמרינן נמי (שם דף סט.) מותר שליש בשכרך אלמא אורחיה עד שליש ל"א שלישי לבטן וקשה לי הא דאמר בעלמא (סנהדרין דף סה:) רב חנינא ורב אושעיא הוו עסקי בספר יצירה וכל מעלי שבתא איברי להו עגלא תילתא דהתם מאי שלישי לבטן איכא הא לא היה בבטן מעולם: לא ליחוש לסבא - לרב אחא בר יעקב ובתמיהה קאמר: דאתחילו בכבודו - מאחר שנאמר לו דניחוש לסבא והתחילו לדבר בכבודו לא היה לו לזלזל בדבר: ואב"א שאני רב אחא בר יעקב דמפליג - הרבה מאד היה זקן וחכם: ולאפרושי מאיסורא - ראה תלמיד אדם רוצה לעבור עבירה ורבו שם ושותק מותר לתלמיד לקפוץ ולגעור: בצינתא - בדקל ואין משתמשין באילן משום שבות: אמר ליה - רבינא לרב אשי הא מילתא דעבידת קמך השתא מי הויא אפקירותא חוצפה או לא: אין חכמה וגו' - אין תורת חכמה וכבוד ותבונה ויועץ עומדת כנגד חילול השם: בפניו אסור - להורות וחייב מיתה בידי שמים והא דרבא לאו לאפרושי מאיסור קאי אלא על הבא לישאל: בפניו הוה - והאי דקתני רחוק ממנו שהיה רחוק מקומו ממקום רבו שלש פרסאות ומיהו כי אורי קמיה אורי: והא רחוק ממנו קאמר - ואי הוראה לאו רחוק ממנו הוה מאי אתא רבי יוחנן לאשמועינן: צפנתי אמרתך - כנסתי דברי מלהורות במקום שאהא חוטא עליהן: צדק - דברי תורה: עירא היאירי - רבו הוה כדכתיב היה כהן לדוד רב לדוד: מורידין אותו מגדולתו - לעיל קאי אדזעירי במורה הלכה בפני רבו: את אחי אבא צוה - דחלק כבוד למשה דכתיב אשר צוה ה' את משה והורה הלכות גיעול אך את הזהב: איענש - לירד מגדולה שפסקו לו מקמי הכי: דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו - שהיה עתיד יהושע להיות צריך לישאל דבר הלכה מאלעזר: ולא אשכחן - לאחר מיתת משה דאיצטריך ליה יהושע לאלעזר לשאול כלום: מותיב - משיב דבר מורה הלכה: לשאול - למיתה: כלאם - ראויים הם לכך דהוי ליה כמורה הלכה:רב המנונא אורי בחרתא דארגז - תרי רב המנונא הוו חד שהיה תלמידו של רב חסדא כדמשמע הכא ובפרק קמא דקדושין (דף כה.) גבי סבי דנזוניא דאמר ליה רב חסדא לרב המנונא זיל צנעינהו ועוד היה אחר שהיה תלמידו של רב כדלעיל בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נד.) דאמר ליה רב לרב המנונא ברי מדאית לך אוטיב לך: מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט - לכאורה משמע שהקטרת שהקטירו על מזבח החיצון היה והוראת שעה היתה כדאשכחנא בקטרת של נשיאים כדאמרינן בשילהי התכלת (מנחות דף נ:) דאי על מזבח הפנימי הקטירו מאי שייכא אותה דרשה לשם והא לא היה יורד אש על מזבח הפנימי לשם קטרת דהא קי"ל בפרק אמר להן הממונה (יומא דף לג.) דמערכה שניה שעל מזבח החיצון לקטרת מיהו בתורת כהנים משמע שלבית קדשי הקדשים נכנסו להקטיר ולשם נשרפו וצ"ע: כל הנותן מתנותיו לכהן אחד כו' - הא דקרי ליה עירא היאירי אף על פי שהיה כהן שמא אביו מאהרן ואמו ממנשה כדאמר במגילה (דף יב:) אביו מבנימין ואמו מיהודה ופשטיה דקרא כהן לדוד לאו כהן ממש הוא אלא שר כמו דאמר ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח): מביא רעב לעולם - ואף על גב דכתיב על שאול ועל בית הדמים הא והא גרם וסמוכין קדרש: