עירוביןסה.
טוען את הדף…
יָכוֹל אֲנִי לִפְטוֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּיהּ וּשְׁכוּרַת וְלֹא מִיָּיִן״. מֵיתִיבִי: שִׁיכּוֹר מִקָּחוֹ מִקָּח, וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר. עָבַר עֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתָה — מְמִיתִין אוֹתוֹ, מַלְקוֹת — מַלְקִין אוֹתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הֲרֵי הוּא כְּפִיקֵּחַ לְכׇל דְּבָרָיו, אֶלָּא שֶׁפָּטוּר מִן הַתְּפִלָּה. מַאי ״יָכוֹלְנִי לִפְטוֹר״ דְּקָאָמַר נָמֵי — מִדִּין תְּפִלָּה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, אֲבָל הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט — פָּטוּר מִכּוּלָּם. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַמֵּפִיק מָגֵן בִּשְׁעַת גַּאֲוָה, סוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים סָגוּר חוֹתָם צָר״. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״אָפִיק״ לִישָּׁנָא דְעַבּוֹרֵי הוּא? דִּכְתִיב: ״אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבוֹרוּ״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״כֹּל שֶׁאֵינוֹ מֵפִיק״ אִתְּמַר. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״מֵפִיק״ לִישָּׁנָא דְגַלּוֹיֵי הוּא? דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל״. מִכְּדֵי, קְרָאֵי מַשְׁמַע בֵּין לְמָר וּבֵין לְמָר, מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב שֵׁשֶׁת. דְּרַב שֵׁשֶׁת מָסַר שִׁינְתֵּיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ. מָר אִית לֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: כֹּל שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו אַל יִתְפַּלֵּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּצָר אַל יוֹרֶה״. רַבִּי חֲנִינָא בְּיוֹמָא דְּרָתַח לָא מְצַלֵּי, אָמַר: ״בְּצָר אַל יוֹרֶה״ כְּתִיב. מָר עוּקְבָא בְּיוֹמָא דְשׁוּתָא לָא הֲוָה נָפֵיק לְבֵי דִינָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הִלְכְתָא בָּעֲיָא צִילּוּתָא כְּיוֹמָא דְאִסְתָּנָא. אָמַר אַבָּיֵי: אִי אָמְרָה לִי אֵם קָרֵיב כּוּתָּחָא — לָא תְּנַאי. אָמַר רָבָא: אִי קְרַצְתַּן כִּינָּה לָא תְּנַאי. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא עֲבַדָה לֵיהּ אִמֵּיהּ שִׁבְעָה מָנֵי לְשִׁבְעָה יוֹמֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה: לָא אִיבְּרִי לֵילְיָא אֶלָּא לְשִׁינְתָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לָא אִיבְּרִי סֵיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא. אָמְרִי לֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא: מְחַדְּדָן שְׁמַעְתָּךְ. אֲמַר לְהוּ: דִּימָמֵי נִינְהוּ. אֲמַרָה לֵיהּ בַּרְתֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב חִסְדָּא: לָא בָּעֵי מָר מֵינַם פּוּרְתָּא? אֲמַר לַהּ: הַשְׁתָּא אָתוּ יוֹמֵי דַּאֲרִיכֵי וְקַטִּינֵי, וְנֵינוּם טוּבָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנַן פּוֹעֲלֵי דִּימָמֵי אֲנַן. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב יָזֵיף וּפָרַע. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ, אַל יִתְפַּלֵּל שְׁלֹשָׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַחֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָּעָם וְגוֹ׳״. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, כִּי אָתֵי בְּאוֹרְחָא, לָא מְצַלֵּי תְּלָתָא יוֹמֵי. שְׁמוּאֵל לָא מְצַלֵּי בְּבֵיתָא דְּאִית בֵּיהּ שִׁיכְרָא. רַב פָּפָּא לָא מְצַלֵּי בְּבֵיתָא דְּאִית בֵּיהּ הַרְסָנָא. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ — יֵשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא: כׇּל הַמִּתְיַישֵּׁב בְּיֵינוֹ — יֵשׁ בּוֹ דַּעַת שִׁבְעִים זְקֵנִים. ״יַיִן״ נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, וְ״סוֹד״ נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת. נִכְנַס יַיִן — יָצָא סוֹד. אָמַר רַבִּי חָנִין: לֹא נִבְרָא יַיִן אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים וּלְשַׁלֵּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי חָנִין בַּר פָּפָּא: כׇּל שֶׁאֵין יַיִן נִשְׁפָּךְ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ כַּמַּיִם — אֵינוֹ בִּכְלַל בְּרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ״. מָה לֶחֶם שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר — אַף מַיִם שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּמַאי נִיהוּ — יַיִן, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מַיִם.יכולני לפטור - לטעון על כל ישראל לפני הקב"ה דבר שיפטרו כולן מדינא לע"ל לומר שהן שיכורים ואין נתפשין על עונם: מדין תפלה - אם דנין אותן על שלא היו מתפללין בכוונה יכול אני לפוטרן: המפיק מגן - המעביר תפלת מגן אברהם שאינו אומרה: בשעת גאוה - בשעת שיכרות אינו מתפלל: סוגרין וחותמין צרות בעדו - שלא יבאו עליו: שאינו מפיק איתמר - דהאי מפיק לישנא דגלויי הוא וה"ק כל שאינו מגלה תפלה בשעת שיכרות כלומר שאינו מתפלל: אפיקי מים - גילויי הים כדכתיב ויגלו מוסדות: מסר שינתיה לשמעיה - אמר לו הניחני לישן מעט וכשיגיע זמן תפלה הקיצני ר' חנינא דאמר אעבורי בעי לית ליה דרב ששת ואסור להתפלל עד שיעור מאליו: בצר אל יורה - בדקתי אחר המקרא זה ואינו בכל הכתובים ושמא בספר בן סירא הוא: יומא דשותא - רוח דרומית מנשבת בו וחזקה: צלותא - דעת צלולה: כיומא דאיסתנא - כשמנשבת רוח צפונית יום אורה הוא ונוח לכל כדאמר ביבמות בפרק הערל (יבמות דף עב.) מפני מה לא מלו ישראל במדבר מפני שלא נשבה בהן רוח צפונית אבל ביומא דשותא אמר התם לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה: קריב כותחא - אפי' ציווי עבודה קלה היתה מבטלת אותי: לא תנאי - לא הייתי שונה כמו ששניתי: יומי דאריכי - ימים שהוא בקבר אריכי לישן וקטיני לעסוק בתורה ובמצות: ונינום טובא - ונישן הרבה: יזיף ופרע - היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום והיה רגיל לעסוק ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה: אל יתפלל ג' ימים - שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך: ונחנה שם ימים שלשה - והדר ואבינה מכלל דעד השתא לא הויא בינה: דאית ביה שיכרא - ריח השכר משכרתו: דאית ביה הרסנא - משום ריחא: המתפתה ביין - שמפייסין אותו על דבר ומתרצה כשטוב לבו ביין: ריח הניחוח - ואמרן לעיל דריחא דומיא דמשתייא הוא וכתיב ויאמר אל לבו לא אוסיף וגו' דאירצי: המתיישב ביינו - ששותה יין ואין דעתו מטרפתו: ניתן בשבעים אותיות - כך חשבונו בגימטריא: יצא סוד - וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של ע': לשלם בו שכר לרשעים - ששותין ושמחין ומקבלין עולמן בחייהם: לאובד - רשע: אינו בכלל הברכה - לא הגיע לסוף ברכה גמורה ואפילו הוא עשיר בדברים אחרים: שניקח בכסף מעשר - שמותר ללוקחו בכסף מע"ש בירושלים הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומלח בפרק בכל מערבין (לעיל עירובין דף כו:):מסר שינתיה לשמעיה - פי' בקונט' לרבי חנינא דאמר איעבורי בעי לית ליה דרב ששת ואסור להתפלל עד שיעור מאליו ואומר ר"י דאפי' עובר זמן תפלה לא יתפלל דשכור או שתוי חשבינן ליה עד שיעור מאליו ומיהו אין נראה דהלכה כרב ששת ור"ח פי' בענין אחר וז"ל אמר ר' חנינא כל המפיק מגן בשעת גאוה פי' כל המעביר מגן ומכסה יצרו בשעת גאוה כלומר בעת שמתגבר עליו טומן אותו שלא יתגבר סוגרין וחותמין צרות בעדו לשון מפיק כאפיק נחלים יעבורו (איוב ו׳:ט״ו) ר' יוחנן אמר כל שאינו מפיק איתמר כלומר כל מי שאינו מכסה ומעביר אלא מגלהו ומפיק מגן ויוצא להלחם כנגדו ולכובשו וזו הגאוה היא עת שכרותו של אדם רבי חנינא סבר לכובשו בשינה כדי להעבירו ולהפיגו טפי עדיפא ור' יוחנן אמר חיישינן שמא ישתקע בשינה וימנע מן התפלה אלא לגלותו כדי להתעסק בדרך וכיוצא בה כדי להפיגו ואחר כך יתפלל טפי עדיף: בצר אל יורה - פירש בקונטרס בדקתי אחר מקרא זה ואינו בכל הכתובים ושמא בספר בן סירא הוא ומצינו בכמה מקומות שמביא הש"ס מקראות הכתובים בספר בן סירא כדאשכחן בהחובל (ב"ק צב:) כל עוף למינהו ישכון ובן אדם לדומה לו וכן סלסלה ותרוממך ובנדיבים תושיבך ואמרינן בירושלמי דברכות שהוא כתוב בספר בן סירא ורבינו שמואל פירש שהשיב רבינו קלונימוס שכן דורש בירושלמי כל המיצר לישראל יורה דכתיב שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין והכי איתא בירושל' בריש פרק אין עומדין הבא מן הדרך אסור להתפלל מזה הטעם דכתיב שמעי נא זאת וכו' וגם רבי זריקא ורבי יוחנן בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר המיצר אסור להתפלל לא מסתברא אלא מן הדין קרא שמעי נא זאת ועתה מדמה צרה לשכרות ובשכרות כתיב להבדיל ולהורות כדדריש בכריתות (דף יג:) ומהאי טעמא אל יתפלל דהוי שכור מתוך שטרוד בצרתו ובכעסו ור"ת מפרש דמהאי קרא קדריש היערוך שועך לא בצר (איוב ל״ו:י״ט) כלומר בשעת צרה אל תערוך תפלתך כשיש טירוד ובכמה מקומות רגיל הש"ס לקצר המקרא כגון ונתן הכסף וקם לו ומיהו קצת קשה בצר אל יורה דהוה ליה למימר אל יתפלל: אלא לשינתא - כמו לילי תקופת תמוז: וקרי ליה בלשון מים - פשטא דקרא מים ממש דכתיב בסיפיה דקרא והסירותי מחלה מקרבך ע"י שיברך המים כדאשכחן גבי רפואות מי מרה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וכתיב נמי (מלכים ב ב׳:כ״א) רפאתי למים האלה: