עירובין צא:

פרק ט׳ · כל גגות

Eruvin 91b · Chapter 9: Kol Gaggot

תָּא שְׁמַע: אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ, כׇּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — לַמִּרְפֶּסֶת. פָּחוֹת מִכָּאן — לֶחָצֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁהָיוּ אֵלּוּ שֶׁל רַבִּים וְאֵלּוּ שֶׁל רַבִּים, וְעֵירְבוּ אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן. אוֹ שֶׁל יְחִידִים שֶׁאֵין צְרִיכִין לְעָרֵב. אֲבָל הָיוּ שֶׁל רַבִּים, וְשָׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ — גַּג וְחָצֵר וְאַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת כּוּלָּן רְשׁוּת אַחַת הֵן. טַעְמָא דְּלֹא עֵירְבוּ, הָא עֵירְבוּ לָא! הָא מַנִּי — רַבָּנַן הִיא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּלָא קָתָנֵי קַרְפֵּף וּמָבוֹי. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע: חָמֵשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לְמָבוֹי, וְשָׁכְחוּ כּוּלָּם וְלֹא עֵירְבוּ — אָסוּר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא מֵחָצֵר לַמָּבוֹי וּמִן הַמָּבוֹי לֶחָצֵר. וְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בֶּחָצֵר — מוּתָּר לְטַלְטְלָן בֶּחָצֵר, וּבַמָּבוֹי אָסוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל זְמַן שֶׁהֵן שֶׁל רַבִּים, וְשָׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ, גַּג וְחָצֵר וְאַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת וְקַרְפֵּף וּמָבוֹי — כּוּלָּן רְשׁוּת אַחַת הֵן. טַעְמָא דְּלֹא עֵירְבוּ, הָא עֵירְבוּ — לָא. מַאי ״לֹא עֵירְבוּ״: לֹא עֵירְבוּ חֲצֵירוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, הָא חָצֵר וּבָתִּים — עֵירְבוּ. וְהָא ״לֹא עֵירְבוּ״ קָתָנֵי! מַאי ״לֹא עֵירְבוּ״: לֹא נִשְׁתַּתְּפוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאֲמַר לְהוּ: לְדִידִי לָא שְׁנָא עֵירְבוּ, וְלָא שְׁנָא לָא עֵירְבוּ. אֶלָּא לְדִידְכוּ, אוֹדוֹ לִי מִיהַת דְּהֵיכָא דְּלֹא עֵירְבוּ רְשׁוּת אַחַת הִיא. וַאֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: לָא — שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הֵן. אָמַר מָר: וּבַמָּבוֹי אָסוּר. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא אָמַר רַב, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ — אֵין מְטַלְטְלִין אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. אֵימָא: וּלְמָבוֹי — אָסוּר. הַיְינוּ רֵישָׁא! מִשְׁנָה יַתִּירָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּעֵירְבוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא עֵירְבוּ — מוֹדוּ לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי:

אנשי מרפסת - דיורי עליות הרבה פתוחין לה: ולא עירבו - בני חצר עם בני מרפסת אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ובני מרפסת אין אוסרים על בני חצר אע"פ שיורדין לה בסולם ודריסת רגלם עליה לרה"ר דאמרינן לעיל בפ' כיצד מעברין (עירובין דף נט:) סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו והכל להקל והכא אמרינן תורת מחיצה עליו: כל שגבוה י' טפחים - כגון עמוד או תל: למרפסת - מותר להשתמש בו ולחצר אסור דה"ל לזה בפתח ולזה בזריקה ובסמוכה למרפסת בתוך ד' עסקינן וכדמוקמי לה בפירקין דלעיל (עירובין דף פד.): פחות מכאן לחצר - כלומר: אף לחצר ושניהן אסורים בו והכי אוקמינן התם: בד"א - דמחלקין רשות חצר ומרפסת דלא מישתרו בהדי הדדי: בזמן שהיו אלו של רבים כו' - שדיורין הרבה בחצר ודיורין הרבה במרפסת: ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן - דהשתא מפקי בני חצר מאני דבתים לחצירן ובני עליות מאני דעלייה למרפסת ואי שרית ליה כלים ששבתו בחצר לטלטל במרפסת אתי לטלטל בה נמי כלי הבית: או שהיו של יחידים - שאין בחצר אלא בית אחד ואין במרפסת אלא עלייה אחת: שאינן צריכין לערב - לעצמן והשתא שכיחי מאני דבית בחצר ומאני דעלייה במרפסת דליכא דליסר עלייהו הלכך גזרו בהו רבנן דלא לישתרו בהדי הדדי גזרה משום מאני דבתים: ושכחו ולא עירבו - לעצמן דלא שכיחי מאני דבתים בחצר ומאני דעלייה במרפסת: כולן רשות אחת הן - לכלים ששבתו בתוכם מאן שמעת ליה האי סברא ר"ש וקאמר עירבו לא: רבנן היא - דמודו בגגין וחצירות דרשות אחת הן ואינהו ודאי לא שרו היכא דעירבו דגזרי כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין מט.) גבי ג' חצירות הפתוחות זו לזו דפליגי אדר"ש ואמרו שלשתן אסורין דגזרי דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים דחיצונה שבאמצעית לחיצונה חברתה אבל ר"ש לא גזר: דלא קתני - גג וחצר ואכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי דאי ר"ש כולהו חדא רשותא נינהו: אסור להוציא מן החצר למבוי - כרבנן דאסר במבוי כקרפף: במבוי אסור - ולקמן מפרש קס"ד השתא דאפילו כלים ששבתו בתוכו אסור לטלטולי ביה דכרמלית משוי ליה כל זמן שלא נשתתפו בו: ור"ש מתיר - אף להוציא כלי חצר למבוי: כל זמן שהן של רבים - קס"ד דה"ק הואיל ובכולן יש דיורין הרבה ושכחו ולא עירבו לעצמן כיון דהשתא לא שכיחי כלי הבתים בחצירות כולן מותרים זה עם זה: לא עירבו חצירות בהדדי - וכל חצר עירבה לעצמה והאי כל זמן שהן של רבים דאמר לאו טעמא להיתרא הוא אלא רבותא הוא ואע"ג דלא עירבו חצירות בהדדי וכל חצר עירבה לעצמה וכל חדא אית בה דיורין טובא ומפקי מאני דבתים לחצר ואיכא למיגזר דאיידי דאוושי דיורין ולא מיזדהרי שפיר ומפקי מאני דבתים לחצר האחרת אפ"ה לא גזר: והא לא עירבו - לגמרי משמע: מאי לא עירבו - דמשמע לגמרי אשיתוף דמבוי קאי ובעירוב דחצירות לא איירי מידי דלא איכפת ליה בהו בין עירבה כל אחת לעצמה בין לא עירבו קאמר דמותרים במבוי בלא שיתוף: ואמרי לה רבנן לא - בגג וחצר ואכסדרה ומרפסת מודינן לך אבל בקרפף ובמבוי לא הא דר' זירא בפרק ר"א דמילה (שבת קל:): אימא ולמבוי אסור - להוציא כלי החצר: היינו רישא - הא תנא ליה אסור להכניס ולהוציא מן החצר למבוי: מהו דתימא - הא דתנא רישא אסור בעירבו לעצמן קאסרי רבנן ומשום כלי בתים והאי דקתני לא עירבו לא נשתתפו הוא: אבל לא עירבו לעצמן אימא מודו - אשמעינן משנה יתירה דעל כרחך חדא לעירבו וחדא ללא עירבו ואפילו הכי אסור:

גג וחצר ואכסדרה ומרפסת כולן רשות אחת הן - לרב דאוקי מתני' בכיצד משתתפין (לעיל עירובין דף פד.) לאותם הדרים במרפסת אתי הכא שפיר דכשעירבו בני מרפסת לעצמן ובני חצר לעצמן דשכיחי מאני דבתים בחצר ומאני דעליות במרפסת כשהסלע גבוה י' הוי למרפסת שהסלע שוה להן ולבני חצר אסור להשתמש על הסלע אפילו כלים ששבתו בחצר אטו כלים ששבתו בבית ופחות מכאן אסורין לשניהם וכשלא עירבו דלא שכיחי מאני דבתים ודעליות שם הוי מרפסת וחצר רשות אחת ואין אוסרין זה על זה אבל לשמואל דקרי מרפסת לבני עליות ומיירי כשהסלע כנגד חלונות ומשתמשין שם בני עליות דרך חלונות כשלא עירבו ותימה היאך משתמשין בפחות מי' בני עליות על הסלע כלים ששבתו בעליות דרך חלונותיהן והלא אין חצר ומרפסת רשות אחת אלא לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ועליות וי"ל דלשמואל דוקא ארישא קאי דמיירי בגבוה עשרה הוא דמפליג בין עירבו בין לא עירבו כדפרשינן לעיל אליבא דשמואל אבל סיפא דקתני פחות מיכן לחצר דהוי דוקא לחצר לשמואל מיירי ודאי בין עירבו בני עלייה לעצמן ובני חצר לעצמן בין לא עירבו ובין הכי ובין הכי בני חצר מותרין ובני עלייה אסורין לשלשל מחלונותיהם: וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטל בחצר - פי' בכל חצירות דאי באותו חצר ותו לא אפילו שבתו בבית נמי ומיירי לרב כשלא עירבו חצירות עם הבתים וקשיא דא"כ היכי מייתי סייעתא בסמוך לרב דאמר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' הא רב גופיה לא אסר אלא כשעירבו בתים עם החצירות אבל כשלא עירבו לא אסר כדמוכח בפרק אם לא הביא (שבת דף קל:) ואדרבה קשיא מינה לרב דבכה"ג לא אסר רב ועוד דרב פסק כר"ש והכא קאמר דר"ש מתיר וי"ל דמייתי דכמו שעירבו לרב אליבא דר"ש אין מטלטלין בו אלא בד' וטעמא כדמפרש שם רש"י משום דשעירבו אסור לטלטל מחצר למבוי אפילו כלים ששבתו בתוכה אטו כלים ששבתו בבית ואין במבוי שום תשמיש ודמיא לכרמלית כיון דאין בו אלא ג' מחיצות ולכך אין מטלטלין בו אלא בד' ה"נ לרבנן אפילו בלא עירבו אין מטלטלין בו אלא בד' דאסרי לטלטל מאני דחצר למבוי דחצר ומבוי לדידהו לאו רשות אחת הן: מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר"ש היכא דעירבו - ואסור לטלטל מחצר למבוי משום דשכיחי מאני דבתים בחצר ומיהו מחצר לחצר לא אסרי אע"ג דעירבו דאין תשמיש דחצר זה רגילין בחצר אחרת אבל רגילות הוא להוציא מחצר למבוי ואע"ג דרבנן דשלש חצירות (לעיל עירובין מה:) גזרו וגם בברייתא דגג וחצר אכסדרה ומרפסת אמרינן דוקא לא עירבו הא עירבו גזרינן שמא רבנן דהכא אינם רבנן דהתם ובלאו הכי צ"ל כן דבפרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף מו:) אמר דתנא דפליג אדרבי שמעון היינו ר' יהודה ובברייתא המסייעה לרב יהודה אית ליה לרבי יהודה דגג וקרפף רשות אחת ולרבנן דהכא לית להו קמשמע לן דבלא עירבו פליגי וטעמא דאסור מחצר למבוי דהוי מבוי כמו קרפף דלא הוי רשות אחת עם החצר: