Eruvin 65b · Talmud

אִי נִשְׁפָּךְ בְּבֵיתוֹ כַּמַּיִם — אִיכָּא בְּרָכָה, וְאִי לָא — לָא. אָמַר רַבִּי אִילְעַאי, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָדָם נִיכָּר: בְּכוֹסוֹ, וּבְכִיסוֹ וּבְכַעְסוֹ. וְאָמְרִי לֵיהּ אַף בְּשַׂחֲקוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יִשְׂרָאֵל וְגוֹי בַּפְּנִימִית, וְיִשְׂרָאֵל בַּחִיצוֹנָה. בָּא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי, וְאָסַר, וְלִפְנֵי רַבִּי חִיָּיא, וְאָסַר. יְתוּב רַבָּה וְרַב יוֹסֵף בְּשִׁילְהֵי פִּירְקֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, וְיָתֵיב רַב שֵׁשֶׁת וְקָאָמַר: כְּמַאן אַמְרַהּ רַב לִשְׁמַעְתֵּיהּ, כְּרַבִּי מֵאִיר. כַּרְכֵּישׁ רַבָּה רֵישֵׁיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי כְּרַבָּנַן לִיטְעוֹ בְּהַאי מִילְּתָא? אִי כְּרַבִּי מֵאִיר, לְמָה לִי יִשְׂרָאֵל בַּחִיצוֹנָה? וְכִי תֵּימָא, מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה, וְהָא בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב: פְּנִימִי בִּמְקוֹמוֹ מַהוּ? וְאָמַר לָהֶן: מוּתָּר. וְאֶלָּא מַאי, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? הָאָמַר: עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה! אֶלָּא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: רֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ — אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ. לְמָה לִי גּוֹי? אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: לְעוֹלָם כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וּכְרַבִּי עֲקִיבָא, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁעֵירְבוּ, וְטַעְמָא דְּאִיכָּא גּוֹי דַּאֲסִיר, אֲבָל לֵיכָּא גּוֹי לָא אֲסִיר. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵרַב: יִשְׂרָאֵל וְגוֹי בַּחִיצוֹנָה וְיִשְׂרָאֵל בַּפְּנִימִית מַהוּ? הָתָם טַעְמָא מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחַ דְּדָיַיר, דְּמִירְתַת גּוֹי, וְסָבַר: הַשְׁתָּא אָתֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לִי: יִשְׂרָאֵל דַּהֲוָה גַּבָּךְ הֵיכָא? אֲבָל הָכָא, אָמֵינָא לֵיהּ: נְפַק אֲזַל לֵיהּ. אוֹ דִילְמָא, הָכָא נָמֵי מִירְתַת, דְּסָבַר: הַשְׁתָּא אָתֵי יִשְׂרָאֵל וְחָזֵי לִי. אֲמַר לֵיהּ: ״תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד״. רֵישׁ לָקִישׁ וְתַלְמִידֵי דְּרַבִּי חֲנִינָא אִיקְּלַעוּ לְהָהוּא פּוּנְדָּק, וְלָא הֲוָה שׂוֹכֵר, וַהֲוָה מַשְׂכִּיר. אֲמַרוּ: מַהוּ לְמֵיגַר מִינֵּיהּ? כֹּל הֵיכָא דְּלָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ — לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דְּלָא אָגְרִינָא. כִּי תִּיבְּעֵי — הֵיכָא דְּמָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ. מַאי? כֵּיוָן דְּמָצֵי מְסַלֵּיק — אָגְרִינָא. אוֹ דִילְמָא, הַשְׁתָּא מִיהָא הָא לָא סַלְּקֵיהּ? אָמַר לָהֶן רֵישׁ לָקִישׁ: נִשְׂכּוֹר, וְלִכְשֶׁנַּגִּיעַ אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם, נִשְׁאַל לָהֶן. אֲתוֹ שַׁיַּילּוּ לְרַבִּי אַפָּס, אָמַר לָהֶן: יָפֶה עֲשִׂיתֶם שֶׁשְּׂכַרְתֶּם. רַבִּי חֲנִינָא בַּר יוֹסֵף וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִּי אִיקְּלַעוּ לְהָהוּא פּוּנְדָּק דַּאֲתָא גּוֹי מָרֵי דְפוּנְדָּק בְּשַׁבְּתָא. אֲמַרוּ: מַהוּ לְמֵיגַר מִינֵּיהּ? שׂוֹכֵר כִּמְעָרֵב דָּמֵי — מָה מְעָרֵב מִבְּעוֹד יוֹם, אַף שׂוֹכֵר מִבְּעוֹד יוֹם. אוֹ דִילְמָא שׂוֹכֵר כִּמְבַטֵּל רְשׁוּת דָּמֵי, מָה מְבַטֵּל רְשׁוּת וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, אַף שׂוֹכֵר וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת? רַבִּי חֲנִינָא בַּר יוֹסֵף אָמַר: נִשְׂכּוֹר, וְרַבִּי אַסִּי אָמַר: לֹא נִשְׂכּוֹר, אֲמַר לְהוּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: נִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי זָקֵן וְנִשְׂכּוֹר. אֲתוֹ שַׁיַּילוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לָהֶן:

אם נשפך בביתו כמים - הוי בכלל ברכה ואי לא. לא: אדם ניכר - אם הגון הוא: בכוסו - אם דעתו מיושבת עליו ביינו: בכיסו - כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה: בכעסו - שאינו קפדן יותר מדאי: ישראל ונכרי בפנימית - שתי חצירות זו לפנים מזו והיה לו לבן פנימית דריסת הרגל על בן חיצונה: ואסר - בחיצונה עד שישכיר: בשילהי פירקיה - לאחר שסיים הדרשה: כר"מ - דלא בעי שני ישראלים אוסרין זה על זה: כרכיש רבה רישיה - הודה לדבריו: למה לי ישראל בחיצונה - דבעינן שני ישראלים: פנימי במקומו - בחצר הפנימית: מהו - להוציא מביתו לחצר: אמר להם מותר - אלמא לא אסר אלא בחיצונה שרשות שני ישראלים שולטת בה: אוסרים זה על זה - והני לאו אוסרים זה על זה נינהו דהא אמרי רבנן בשילהי פירקין רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה משום דריסת הרגל ואף על פי שלא עירבה עמה: ואלא - רב כר"ע ס"ל והוו להו שני ישראלים אוסרין זה על זה הלכך אסר נכרי עלייהו למה לי משום נכרי ישראל פנימי לחודיה נמי אסר על חיצון: לעולם כר"א - משום הכי פנימי במקומו מותר וחיצון אסור משום דריסת הרגל דפנימי כר"ע וכיון דאסר עליה הוו להו בחיצונה שני ישראלים אוסרין זה על זה ומהני נכרי לבטל את עירובן אפילו עירבו ואי ליכא נכרי כי עירבו שרי: דמירתת נכרי - להרוג את ישראל הדר עמו בפנימית דסבר אתי ישראל דחיצונה ותבע ליה מיניה ולא מצינו למימר ליה נפק אזיל ליה לבראי דאמר לי אי הוה נפיק אנא חזא ליה: תן לחכם ויחכם עוד - כי היכי דהתם אסור הכא נמי אסור: איקלעו לההוא פונדק - דהוו דיירי ביה בההוא חצר תרי ישראלים וחד נכרי ששכר את דירתו מחבירו נכרי ואותו שבת לא היה שם אותו נכרי השוכר אלא נכרי המשכיר והיו יראים שמא יבא נכרי בשבת: פונדק - יש בו חדרים פתוחין לחצר והאכסנאים נכנסים בהן ואוסרין זה על זה בשבת: היכא דלא מצי מסליק ליה - משכיר לשוכר עד זמנו: לא תיבעי לך - דודאי [לאו] ברשותיה הוא ולא מצינן למיגר מיניה: נשכור - דספק דבריהם להקל: דאתא נכרי בשבת - דמאתמול שפיר מצו לערובי דיורין דישראל דהוו ביה משום דנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה ולא עירבו מאתמול ולא הוו (מצי) מטלטלי בחצר כי אתא נכרי אמרי מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשות לגבי חד וההוא מיהו לישתרי להוציא: מה מבטל רשות אפילו בשבת - כדתנן במתניתין בית הלל אומרים משתחשך כו':

התם טעמא מאי משום דשכיח דדייר - וא"ת כיון דשכיח אם כן פנימי במקומו אמאי מותר דע"כ לא שרי ראב"י יחיד במקום נכרי אלא משום דלא שכיח דדייר וי"ל כיון דרוב פעמים חד לא שכיח לא פלוג רבנן ושרו בכולהו וא"ת א"כ מאי קמיבעיא ליה אבל הכא אמינא כו' נהי דלא שכיח מ"מ ליתסר דלא פלוג רבנן בכל תרי במקום נכרי וי"ל דלחומרא לא אמר דלא פלוג: ריש לקיש ותלמידי ר' חנינא - כאן מוכיח כדברי ר"ת דר"ל גברא רבה הוה קודם שבא לפני רבי יוחנן דהאי עובדא הוה סמוך לפטירתו של רבי כיון דשייליה לרבי אפס דר' אפס לא חיה אחר רבי אלא שתי שנים ומחצה כדאיתא בכתובות בסוף הנושא (כתובות דף קג:) וכן משמע בפ' הבע"י (יבמות נז.) גבי שמעתא דקהל גרים אקרי קהל: איקלעו לההוא פונדק - פי' בקונטרס והיו יראין שמא יבא נכרי בשבת רוצה לומר דאם לא היה בא לא היה אוסר והיינו כרבי יהודה דתנן בפרק כיצד משתתפין (לקמן עירובין דף פו.) המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד ישראל ואחד נכרי אוסר רבי יהודה אומר אינו אוסר כו' ואע"ג דפסקינן לעיל בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מז.) דהלכה כר"ש דאמר אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר לא בא ר"ש להחמיר בנכרי יותר מרבי יהודה אלא לגמרי בא להקל ולהתיר בישראל טפי מרבי יהודה דאפילו באותה העיר שרי שכבר הסיח מדעתו ועוד דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב ואע"ג דרבי יוחנן לית ליה דלגמרי קאמר הנהו כללי דפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) דר' יהודה ור"ש הלכה כרבי יהודה אפי' בעירוב מדבעי למידק דרב לית ליה הני כללי מדאשכחנא דפסיק כר"ש בההיא דעירוב מ"מ קיימא לן כרבי יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן דקאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב כמו שרגיל ר"ת לדקדק ממגילה פרק בתרא (דף כז.) גבי ואת הבית הגדול שרף באש: דלא הוה שוכר - לא היה שם אפי' אחד מבני ביתו דהא אמרינן לקמן דשוכר אפי' משכירו ולקיטו ואשתו נמי אם היתה שם היתה יכולה להשכיר כדמשמע לקמן גבי ההוא טורזינא: איקלעו לההוא פונדק כו'. פירש בקונטרס היו שם הרבה בתים של ישראלים שהיו אוסרים זה על זה ויש פירושים שמוגה בהם פונדק יש בו חדרים הרבה פתוחין לחצר והאכסנאים נכנסין בהן ואוסרין זה על זה וגם זה אמת דכי האי גוונא נמי אסרי כמו חבורה ששבתה בטרקלין: דאתא נכרי בשבתא - פירש בקונטרס ומאתמול לא הוו מצו לאיערובי דיורין מישראל דהוו ביה משום דנכרי אסר עלייהו אע"ג דליתיה ודבריו תמוהים שפירש סוגיא זו דלא כהלכתא דקיימא לן דאין נכרי אוסר אלא היכא דאיתיה כדפירשתי לעיל [ד"ה איקלעו] וכדפי' נמי בקונט' בההיא עובדא דלעיל ובפי' רש"י אחרים מצאתי דמאתמול שפיר מצו לאיערובי דיורין דישראל דהוו ביה משום דנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה אמרו מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשותא לגבי דחד דההוא יהא מותר להוציא עד כאן לשון הקונטרס והדין עמו שפירש דבעי ביטול אחר שכירות כדמוכח כולה שמעתא דבעי תרתי שכירות וביטול ואף על פי שעירבו לא משתרי בשכירות לחודיה דמיד כשבא הנכרי בטל ליה עירוב וכי הדר שכרו אין העירוב חוזר לקדמותו אף על גב דבספינות אמר במסכת שבת (דף קא:) ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון שאני הכא דמתחילה כשעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת שעתיד הנכרי לבא אבל התם אין הספינות עומדות להפסק ואף על גב דהיכא דשכח אחד מבני חצר ולא עירב אין עירובו בטל אלא מבטל היחיד רשותו לאותן שעירבו ומותרין להכניס ולהוציא שאני התם דחזו כולהו לאיערובי מאתמול לפיכך אין בטל העירוב שלהן כלל וגם אין שייך לומר כלל שבת הואיל והותרה הותרה ולא יתבטל עירוב שלהן כשיבא הנכרי בשבת וזה אין נראה לפרש כלל דכאן לא עירבו ולפיכך לא סגי בשכירות לחוד בלא ביטול דהא על כרחך היו יכולין לערב כאן כדפרישית לעיל דהלכה כר' יהודה דנכרי כי ליתיה לא אסר וכיון שהיה מועיל באותו עירוב מנא ליה שלא עירבו ועשו שכירות וביטול דקשיא ליה לקמן דשמואל רביה דאמר אוסרין ואין מערבין אין מבטלין ובסוף שמעתא דקאמר למ"ד שוכרין לא תיבעי לך תרתי עבדינן שכירות וביטול דלמא הכא הוא דעירבו ולא עשו אלא שכירות לחוד על כן נראה כפירוש הקונטרס דאפילו עירבו בטל העירוב לגמרי מיכן כיון שבא הנכרי ואם תאמר ולמה להו הכא תרתי שכירות וביטול בביטול לחודיה סגי כיון דבטלי רשותייהו לגבי חד הוה ליה יחיד במקום נכרי כדאמר לעיל גבי עובדא דהמן בר רסתק דקיימא לן כראב"י יחיד במקום נכרי שרי ואע"ג דמסיק רבא דלא מהני ביטול לעשותו יחיד במקום נכרי משום דא"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי ה"מ בנכרי שאינו רוצה להשכיר דלא אפשר להו לערב אבל הכא שהוא מתרצה להשכיר ובשבת אחרת יוכלו לערב להתיר לכולן אלא היום שבא הנכרי בשבת לא אפשר מועיל ביטול לעשות יחיד במקום נכרי דאין שייך כאן לומר בטלת תורת עירוב וי"ל כיון שאם לא היה מתרצה להשכיר לא היה מועיל ביטול משום דא"כ ביטלת תורת עירוב אין לחלק בין מתרצה לשאינו מתרצה דאטו אמירת הנכרי תגרום הביטול שיועיל כשיאמר אתרצה לכם להשכיר או לא יועיל כשיאמר לא אתרצה לכם ועוד י"ל דהני אמוראי סבירא להו כר"מ דאמר אסור יחיד במקום נכרי ור' יוחנן דבסמוך נמי לטעמיה דאמר נהגו העם כר"א בן יעקב אבל אורויי לא מורינן אבל אנן סבירא לן ודאי כרבי אליעזר בן יעקב דהא אביי ורבא קיימי כוותיה בעובדא דהמן בר רסתק:

עירובין סה:

Navigate the library