Eruvin 59b · Talmud

וְאֵין לָהּ אֶלָּא פֶּתַח אֶחָד — מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ. מַאן תַּנָּא דְּמִיעָרְבָא רְשׁוּת הָרַבִּים? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָּתִּים בִּשְׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים — עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ. אָמַר מָר: וְאֵין מְעָרְבִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין. אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לְאׇרְכָּהּ, אֲבָל לְרׇחְבָּהּ — מְעָרְבִין. כְּמַאן — דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא. דְּאִי כְּרַבִּי עֲקִיבָא, הָא אָמַר: רֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ — אוֹסֶרֶת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָתָם אֶלָּא בִּשְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ, דִּפְנִימִית לֵית לַהּ פִּיתְחָא אַחֲרִינָא. אֲבָל הָכָא, הָנֵי נָפְקִי בְּהַאי פִּיתְחָא, וְהָנֵי נָפְקִי בְּהַאי פִּיתְחָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא לְאׇרְכָּהּ הוּא דְּלָא מְעָרְבִין, אֲבָל לְרׇחְבָּהּ מְעָרְבִין, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְרׇחְבָּהּ נָמֵי לָא מְעָרְבִין. כְּמַאן, כְּרַבִּי עֲקִיבָא! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא בִּשְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, דִּפְנִימִית אָחֲדָא לְדַשָּׁא וּמִשְׁתַּמְּשָׁא. אֲבָל הָכָא, מִי מָצוּ מְסַלְּקִי רְשׁוּת הָרַבִּים מֵהָכָא?! אָמַר מָר: אוֹ כּוּלָּהּ, אוֹ מָבוֹי מָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מַאי שְׁנָא דְּלַחֲצָאִין דְּלָא — דְּאָסְרִי אַהֲדָדֵי, מָבוֹי מָבוֹי נָמֵי אָסְרִי אַהֲדָדֵי?! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דַּעֲבוּד דַּקָּה. וְכִי הָא דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁעָשָׂה דַּקָּה לְפִתְחוֹ — אֵינוֹ אוֹסֵר עַל בְּנֵי מָבוֹי. הָיְתָה שֶׁל רַבִּים וַהֲרֵי הִיא כּוּ׳. רַבִּי זֵירָא עָרְבַהּ לְמָתָא דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא, וְלָא שְׁבַק לַהּ שִׁיּוּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי טַעְמָא עֲבַד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ, סָבֵי דִּידַהּ אָמְרִי לִי: רַב חִיָּיא בַּר אַסִּי מְעָרֵב כּוּלַּהּ. וְאָמֵינָא: שְׁמַע מִינַּהּ עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים הִיא. אֲמַר לֵיהּ, לְדִידִי אֲמַרוּ לִי הָנְהוּ סָבֵי: הַהִיא אַשְׁפָּה הֲוָה לַהּ מֵחַד גִּיסָא. וְהַשְׁתָּא דְּאִיפַּנְיָא לַהּ אַשְׁפָּה, הָוֵה לַהּ כִּשְׁנֵי פְּתָחִים וַאֲסִיר. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי. בָּעֵי מִינֵּיהּ רַב אַמֵּי בַּר אַדָּא הַרְפַּנָּאָה מֵרַבָּה: סוּלָּם מִכָּאן וּפֶתַח מִכָּאן, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב: סוּלָּם תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב אַדָּא אָמַר רַב: סוּלָּם תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו, וְתוֹרַת מְחִיצָה עָלָיו. תּוֹרַת מְחִיצָה עָלָיו, כְּדַאֲמַרַן. תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו, בְּסוּלָּם שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת, רָצוּ — אֶחָד מְעָרֵב, רָצוּ — שְׁנַיִם מְעָרְבִין. וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי? וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ

ואין לה אלא פתח א' - ולאו מפולשת היא ולא דמי לדגלי מדבר: אלא לאורכה - דרך עיירות להיות פתחי פילושיהן לאורכם ורה"ר עוברת מפתח לפתח וחלוקה לאורכה הלכך אין בני עבר הלז רשאין לערב לבדן ובני עבר הלז לבדן משום דהני והני דרסי בהך רה"ר ויוצאין ונכנסין דרך פתחים לכאן ולכאן ורה"ר זו מחברתם שכולם מעורבין בה ואסרי אהדדי: אבל לרחבה - בני שני העברים לראש האחד לבד ובני שני העברים לראש השני לבד מערבין שהרי יכולין להסתלק אלו מאלו ולא יהא דרך לאלו על אלו ובוררין להן אלו פתח שאצלן ואלו פתח שאצלן: פלוגתא דרבנן ור"ע בפרק הדר (לקמן עירובין דף עה.): רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה - כגון ב' חצירות זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לרה"ר והפנימית אין לה פתח לרה"ר אלא יוצאת דרך חיצונה ולא מיבעיא היכא דעירבו דיורין שבחיצונה לבדן ובני פנימית לא עירבו ביניהן לבדן להיות מותרין בתשמיש חצר לעצמו דהויא רגל אסורה במקומה דאסרה דריסת הרגל דידהו אחיצונה אפי' לרבנן דכיון דבחצר דגופייהו אסרי ליכא למכפינהו למיחד דשא דידהו וימחלו על דריסת הרגל שיש להן על החיצונה אלא אפי' עירבו זו לעצמה וזו לעצמה דהויא פנימית מותרת במקומה פליג ר"ע ואומר דריסת הרגל דידה אסרה אחיצונה ופנימית מותרת וחיצונה אסורה והכי נמי ניתסרו אהדדי: דפנימית אחדא דשא ומשתמשא - דכיון דמותרת במקומה כגון זו כופין על מדת סדום שלא יהא לה היום דריסת הרגל על החיצונה אלא תסגור דלת שביניהן ותשמש במקומה: אבל הכא - הרי רשות הרבים של אלו ושל אלו אחד הוא שאין בו חילוק באמצע אורכו ולא רמז של מחיצה לומר תיחוד דשא ותשמש את כולה במקומה והיכי מצית לסלק הני מהני: מבוי נמי אסרי אהדדי - דכיון דמעיקרא של יחיד הוה והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפי' איכא לחי או קורה למבוי לא מהני: דעבוד דקה - פתח נמוך בראש כל מבוי דגלו אדעתייהו לאסתלוקי כל חד מחבריה: לפתחו - לפתח חצירו: אינו אוסר על המבוי - אם לא נשתתף עמהן דגלי אדעתיה דאסתלק: ולא שבק לה שיור - ועיר של רבים והרי היא של רבים הוה מדקאמר ליה עיר של יחיד ונעשית של רבים אלמא ההיא שעתא דרבים הוה ואמרו ליה אינהו מעיקרא נמי דרבים הוה אלא אשפה הוה לה שסותם אחד [סגי לה] מפתחיה ולא היה לה אלא פתח אחד ואמר לעיל דאפי' של רבים בהכי הוה סגי ליה: סולם - שעולין ויורדין בו חוץ לחומתה: תורת מחיצה עליו - כלומר אינו מבטל את הסתימה להיות כפתח: בסולם שבין ב' חצירות - ואין ביניהן פתח וזה הסולם רחב ד' ביניהן הרי הוא כשתי חצירות ופתח ביניהן דאמרינן בפ' חלון (לקמן עירובין דף עו.) רצו מערבין אחד עירוב אחד לשתיהן וישתמשו זו בזו דרך גובה הכותל. ודרך נקבים וסדקין דאי לא הוי פתח אין מערבין אחד ולא מצו לאשתמושי דרך חורין וסדקין: רצו שנים מערבין - שני עירובין אלו לעצמן בני בתים של חצר שלא יאסרו זה על זה להוציא מבתיהן שהן רשות המיוחדת לכל אחד לתוך החצר שהוא רשות כולן ואלו לעצמן ולא ישתמשו זו בזו: ומי אמר ר"נ הכי - דתורת מחיצה עליו לקולא: מרפסת - אלדויי"ר בלע"ז דיורי עליות סמוכות זו לזו ופתוחות לחצר ועושין מרפסת על פני אורך עליות ופותחין לה פתחי כולן ועולין ויורדין דרך סולם של מרפסת לחצר ודריסת רגליהן ויציאתן לרשות הרבים דרך החצר הויא לפיכך אם אינן מערבין עם הדיורין התחתונים אוסרין אלו על אלו להוציא כלי הבתים לחצר:

כמאן דלא כר"ע - וא"ת ולרבנן לארכה נמי יערבו לחצאין שיערבו מצד א' כל מבוי ומבוי בפני עצמו וליתיב כולה רה"ר לצד השני דהשתא בני כל מבוי ומבוי מותרין כל אחד וא' במקומו ולא יאסרו שלא במקומן

וי"ל דלא דמי דשני חצירות זו לפנים מזו רגל הפנימי המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה על החיצונה דאחדא לדשא ומשתמשא ומסתלקא מלהשתמש בחיצונה דעיקר תשמיש דחצר החיצונה לבני חיצונה היה והויא פנימית בחיצונה שלא במקומה אבל הכא אף ע"ג דכל מבוי ומבוי מותר כל אחד ואחד במקומו מודו רבנן דאסרי רה"ר על צד האחד דהא מקומן הוא דרה"ר הוי להני כמו להני ולרחבה דמערבין מדמי השתא לב' חצירות משום דיש לאלו רה"ר ופתח וכן לאלו ואין צריכין להשתמש בני פתח זה בצד פתח האחר ובדאיכא דאמרי קאמר אפי' לרחבה אין מערבין דלא מצי להסתלק מר"ה כלל אע"ג דאית להו רה"ר כנגדו: דפנימית אחדא דשא ומשתמשא - ומה שפי' בקונט' שלא יהא לה דריסת הרגל על החיצונה לאו דוקא דליכא קפידא בדריסת הרגל דא"כ היתה מסתלקת לגמרי מרה"ר דהא דרך חיצונה נפקא ואין לנו לסלקה מרה"ר כדאמרי' הכא מי מצי מסלקי להו רה"ר מהכא אלא תיחוד דשא מלהשתמש בחיצונה קאמר וכן עשיית דקה דשמעתין לענין תשמיש לא לענין הילוך: אבל הכא מי מצי מסלקי כו' - פי' דוקא פנימית אחדא דשא מלהשתמש בחיצונה שאינה מקומה דעיקר חיצונה לבני חיצונה אבל רה"ר הוי להני כמו להני ובחנם פ"ה דברה"ר אין חילוק באמצע ארכו ולא רמז מחיצה לומר תיחוד דשא ותשמש: מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי - פי' בקונט' כיון דמעיקרא של יחיד הואי והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפי' איכא לחי או קורה למבוי לא מהני וקשה לר"י דאמר בפ"ק (דף יד:) עושה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי אלמא משתרי חצי מבוי בפני עצמו אע"פ שהורגלו לערב כל המבוי יחד ומיהו איכא לאוקמא לההיא בדליכא חצירות פתוחות למבוי מן הלחי ולהלן: דעבוד דקה - מחיצה גבוה ד' (ס"א י') טפחים כגון איצטבא בפני המבוי ובקונט' פירש פתח נמוך בראש כל מבוי וכפירושו נראה מדאמר בריש כל גגות (לקמן עירובין דף פט:) בנה עלייה ע"ג ביתו ועשה לפניה דקה הותר בכל הגגין כולן ולא יתכן לפרש שם אלא לשון פתח ומיהו בסוף פירקין פ"ה דקה מחיצה: ולא שבק לה שיור - משמע דאי שבק לה שיור הוה עביד שפיר ולא הוה פריך ליה אביי מידי וא"כ משמע כפי הקונט' דפי' במתני' דשל רבים והרי היא של רבים מהני ליה שיור וכן משמע לקמן (עירובין דף ס.) גבי מחוזא דמהני ליה שיור אע"ג דהיא של רבים כדמשמע בפ"ק (דף ו:) ומעיקרא נמי היתה של רבים דאי של יחיד לא היתה צריכה שיור והא דנקט במתני' של רבים ונעשית של יחיד לאשמועונ' דאע"ג דנעשית של יחיד בעיא שיור: בעא מיניה כו' מרבה - לא גרס מרבה בר אבוה דעליו לא היה אומר רב נחמן לא תציתו ליה דרבו היה: תורת פתח עליו בסול' שבין ב' חצירות - תורת מחיצה עליו להקל היה יכול למצוא נמי בסולם שבין ב' חצירות כגון שרצפו בסולמות:

עירובין נט:

Navigate the library