עירוביןקה.
טוען את הדף…
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית ה׳ לְטַהֵר וַיּוֹצִיאוּ אֵת כׇּל הַטּוּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה׳ לַחֲצַר בֵּית ה׳ וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל קִדְרוֹן חוּצָה״. מָר סָבַר: מִדְּאִשְׁתַּנִּי בַּעֲזָרָה בִּלְוִיִּם, טוּמְאָה בַּעֲזָרָה לֵיכָּא. וּמָר סָבַר: עַד הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר בִּלְוִיִּם, מַפְּקִי כֹּהֲנִים. הַשְׁתָּא דְּאֶפְשָׁר בִּלְוִיִּם, תּוּ לָא מִטַּמְּאִי כֹּהֲנִים. תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל נִכְנָסִין בַּהֵיכָל לִבְנוֹת לְתַקֵּן וּלְהוֹצִיא אֶת הַטּוּמְאָה, וּמִצְוָה בְּכֹהֲנִים. אִם אֵין שָׁם כֹּהֲנִים — נִכְנָסִין לְוִיִּם, אֵין שָׁם לְוִיִּם — נִכְנָסִין יִשְׂרְאֵלִים. וְאִידֵּי וְאִידֵּי, טְהוֹרִין — אִין, טְמֵאִין — לָא. אָמַר רַב הוּנָא: רַב כָּהֲנָא מְסַיַּיע כָּהֲנֵי, דְּתָנֵי רַב כָּהֲנָא: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״אַךְ אֶל הַפָּרוֹכֶת לֹא יָבֹא״, יָכוֹל לֹא יְהוּ כֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין נִכְנָסִין בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ לַעֲשׂוֹת רִיקּוּעֵי פַחִים — תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ״ — חִלֵּק: מִצְוָה בִּתְמִימִים, אֵין שָׁם תְּמִימִים — נִכְנָסִין בַּעֲלֵי מוּמִין. מִצְוָה בִּטְהוֹרִין, אֵין שָׁם טְהוֹרִין — נִכְנָסִין טְמֵאִין. אִידֵּי וְאִידֵּי, כֹּהֲנִים — אִין, יִשְׂרְאֵלִים — לָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: טָמֵא וּבַעַל מוּם, אֵיזוֹ מֵהֶן נִכְנָס? רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: טָמֵא נִכְנָס, דְּהָא אִישְׁתְּרִי בַּעֲבוֹדַת צִיבּוּר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּעַל מוּם נִכְנָס, דְּהָא אִישְׁתְּרִי בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְכוּ׳. רַבִּי שִׁמְעוֹן הֵיכָא קָאֵי? הָתָם קָאֵי, דִּתְנַן: מִי שֶׁהֶחֱשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה יִכָּנֵס, לְפִי שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצְּעִין אֶת הַמִּדּוֹת מִפְּנֵי הַטּוֹעִים. דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא לֹא יִכָּנֵס, וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן יִכָּנֵס. שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לָךְ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת. הֵיכָא קָאֵי? הָתָם קָאֵי, דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא — קוֹשְׁרָהּ. וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן — עוֹנְבָהּ. עֲנִיבָה, דְּלָא אָתֵי לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת — שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן. קְשִׁירָה, דְּאָתֵי לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת — לָא שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן. הַדְרָן עֲלָךְ הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין וּסְלִיקָא לָהּ מַסֶּכֶת עֵירוּבִיןאמר רבי יוחנן - לענין עיולי כולי עלמא המכניס שרץ חייב ולענין להוציא הנמצא בעזרה בשבת בהאי קרא פליגי: ויבאו הכהנים פנימי בית ה' בהיכל ויוציאו הטומאה - ע"ז ותקרובתיה שהן מטמאין באהל: לחצר בית ה' - עזרה: ויקבלו הלוים להוציא משם לנחל קדרון - אבל כהנים אחרים לא מיטמאין אע"פ שהיו צריכים לאנשים הרבה אלו מוציאין מן ההיכל לעזרה ואילו משם ולחוץ לוים הוא דמיטמאין ולא כהנים בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים שמע מינה היכא דאיתא בעזרה לא מפקינן ליה בעבירה אלא מהדרינן אהתירא ובשבת נמי לא דחינן שבות: טומאה בעזרה ליתא - כלומר היכא דאיתא התם לא חמירא כולי האי: דלא אפשר - בהיכל לא עיילי לוים דאפי' כהנים אסירי למיעל אלא לעבודה כדכתיב (ויקרא ט״ז:ב׳) ואל יבא בכל עת אל הקדש זה היכל מבית לפרוכת זה לפני ולפנים: תו לא מטמאינן לכהנים - שהרי אפשר בלוים אבל לשהויי עד אורתא לא: מסייע כהני - דאמר לקמן כהנים טמאין עדיפי מטהורי ישראלים: אך אל הפרוכת וגו' - בבעלי מומין כתיב: רקועין - טסין של זהב שמחפין בהן בית קדשי הקדשים מתוכו: אך חלק - כלומר אכין ורקין מיעוטין כל אתין וגמין רבויין. חלק מיעט דלמלאכה שרי לעיולי: טמא ובעל מום - אי אפשר אלא באחד מהן איזה מהן מכניסין: דהא אישתרי בעבודת צבור - דכתיב (במדבר כח) במועדו ואפילו בטומאה אבל בעל מום לא הותר דתניא בתורת כהנים מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב אין לי אלא תמידין שהן קרויין לחם כענין שנאמר את קרבני לחמי לאשי שאר קרבנות צבור מנין ת"ל שוב לחם קרא אחרינא וכתיב בתריה לחם אלהיו מקדשי הקדשים וסמיך ליה אקרא קמא דנשתמע הכי לא יגש להקריב לחם אלהיו: דהא אישתרי באכילת קדשים - מהאי קרא לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל: המשוחות - מודדין התחומין ומציבין סימן כשהן מודדין מדתן: מפני טועי המדה - שמא יטעו בה הלכך מקצרין אותה נמצא שעדיין התחום לא הגיע ומי שהחשיך לו חוץ לתחום כבר נכנס בתוך אלפים ט"ו אמות כדפרישית במי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף נב.) ל"א מפני הטועין ששוכחין ויוצאין וחוזרין ונכנסין לפיכך מקצרין המודדין את התחום הסימן ומציבין בתוך התחום שאם יצא לא עביד איסורא: יכנס - דמשלך נתנו לך שכבר הוא בתוך תחומו והכא אתא ר' שמעון למיתב טעמא למילתיה דלא תימא מיקל אני באיסור שבת אלא משלו נתתי לו והכא נקט לה משום פלוגתא דנימת כנור כדמפרש ואזיל: קושרה - בנימת כנור שנפסקה ופליג רבי שמעון ואמר בברייתא עונבה ואמר הכא טעמא למילתא ופליג אתנא דלעיל ואמר לא הותרו במקדש אלא שבות ובתרתי מיפלגא מילתא דרבי שמעון רישא במחשיך חוץ לתחום וסיפא בנימת כנור והכי קאמר רבי שמעון לתנא קמא אע"פ שהקלתי במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת כנור דהתם משלך נתנו לך אבל כאן לא התירו אלא שבות: קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת - במדינה גזרה שמא יקשור קשר של קיימא:אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו - פירש בקונטרס שבא לתרץ דכולי עלמא מכניס שרץ חייב ולענין הוצאת טומאה פליגי ותימה דלכאורה אין חילוק דאי מכניס שרץ חייב הוא הדין דמוזהר להוציא מוישלחו מן המחנה דכל היכא דקרינן לא יטמאו את משכני קרינן וישלחו וא"כ מאי טעמא דמאן דאמר מעזרה לא ונראה דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי לדחויי הא דקאמר לעיל כתנאי ופליג בין במכניס בין במוציא דאין חילוק כדפירשנו אלא בא לאסמוכי קרא למאן דאמר חייב ולמאן דאמר פטור: אמר ר' שמעון יכנס - והכי קאמר ליה רבי שמעון לתנא קמא אע"פ שמיקל אני במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת הכנור דהתם לאו קולא הוא אלא משלך נתנו לך וגם כאן לא נתנו לך אלא משלך דהיינו עניבה דהוה דבר המותר והא דנטר עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דבמקדש אבל לא במדינה: