עירובין יב:

פרק א׳ · מבוי

Eruvin 12b · Chapter 1: Mavoi

הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן — דְּאִית לֵיהּ גִּידּוּדֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, הִכְשִׁירוֹ בְּלֶחִי, הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ — חַיָּיב, הִכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה — הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ פָּטוּר. מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: טַעְמָא דְּלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, הָא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ אֲפִילּוּ הִכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה נָמֵי חַיָּיב?! וְכִי כִּכָּר זוֹ עֹשָׂה אוֹתוֹ רְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים? וְהָתַנְיָא: חֲצֵירוֹת שֶׁל רַבִּים וּמְבוֹאוֹת שֶׁאֵינָן מְפוּלָּשִׁין, בֵּין עֵירְבוּ וּבֵין לֹא עֵירְבוּ הַזּוֹרֵק לְתוֹכָן חַיָּיב! אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב יְהוּדָה: מָבוֹי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְשִׁיתּוּף, הִכְשִׁירוֹ בְּלֶחִי — הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ חַיָּיב, הִכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה — הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ פָּטוּר. אַלְמָא קָסָבַר: לֶחִי מִשּׁוּם מְחִיצָה וְקוֹרָה מִשּׁוּם הֶיכֵּר. וְכֵן אָמַר רַבָּה: לֶחִי מִשּׁוּם מְחִיצָה וְקוֹרָה מִשּׁוּם הֶיכֵּר. וְרָבָא אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מִשּׁוּם הֶיכֵּר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא לְרָבָא: הַזּוֹרֵק לְמָבוֹי, יֵשׁ לוֹ לֶחִי — חַיָּיב, אֵין לוֹ לֶחִי — פָּטוּר! הָכִי קָאָמַר: אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לֶחִי, הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ — חַיָּיב, לֶחִי וְדָבָר אַחֵר — הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ פָּטוּר. אֵיתִיבֵיהּ, יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים בִּשְׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ! הָתָם קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: שְׁתֵּי מְחִיצּוֹת דְּאוֹרָיְיתָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁאׇרְכּוֹ כְּרׇחְבּוֹ אֵינוֹ נִיתָּר בְּלֶחִי מַשֶּׁהוּ. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁאׇרְכּוֹ כְּרׇחְבּוֹ אֵינוֹ נִיתָּר בְּקוֹרָה טֶפַח. אָמַר רַבִּי זֵירָא: כַּמָּה מְכַוְּונָן שְׁמַעְתָּא דְסָבֵי. כֵּיוָן דְּאׇרְכּוֹ כְּרׇחְבּוֹ — הָוֵה לֵיהּ חָצֵר, וְחָצֵר אֵינָהּ נִיתֶּרֶת בְּלֶחִי וְקוֹרָה, אֶלָּא בְּפַס אַרְבָּעָה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אִי קַשְׁיָא לִי, הָא קַשְׁיָא לִי: לֶיהֱוֵי הַאי לֶחִי כְּפַס מַשֶּׁהוּ, וְנִשְׁתְּרֵי! אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּסֵּי חָצֵר צְרִיכִין שֶׁיְּהֵא בָּהֶן אַרְבָּעָה. אָמַר רַב נַחְמָן: נָקְטִינַן, אֵיזֶהוּ מָבוֹי שֶׁנִּיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה — כֹּל שֶׁאׇרְכּוֹ יָתֵר עַל רׇחְבּוֹ וּבָתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ, וְאֵיזוֹ הִיא חָצֵר שֶׁאֵינָהּ נִיתֶּרֶת בְּלֶחִי וְקוֹרָה אֶלָּא בְּפַס אַרְבָּעָה — כֹּל שֶׁמְּרוּבַּעַת. מְרוּבַּעַת אִין, עֲגוּלָּה לָא?! הָכִי קָאָמַר: אִי אׇרְכָּהּ יָתֵר עַל רׇחְבָּהּ — הָוֵה לֵיהּ מָבוֹי, וּמָבוֹי בְּלֶחִי וְקוֹרָה סַגִּיא, וְאִי לָא — הָוֵה לַהּ חָצֵר. וְכַמָּה? סָבַר שְׁמוּאֵל לְמֵימַר: עַד דְּאִיכָּא פִּי שְׁנַיִם בְּרׇחְבָּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב, הָכִי אָמַר חֲבִיבִי: אֲפִילּוּ מַשֶּׁהוּ. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד כּוּ׳.

דאית ליה גידודי - מה שנשאר מן הפרצה בגובה עשרה אבל הים כיסהו: הכשירו בלחי - תיקנו בלחי: הזורק לתוכו - מרה"ר: חייב - דקסבר לחי משום מחיצה: הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור - דקורה משום היכר וקסבר ארבעה מחיצות דאורייתא בין לקולא בין לחומרא: חצירות של רבים - שפתוחין בתים הרבה לחצר ואוסרים בני הבתים זה על זה שאין יכולין להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב מפני שהבית רשות מיוחדת לו וחצר רשות חבירו מושל בה ונמצא מוציא מרשות לרשות ורבנן גזור שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד גזירה דילמא אתי לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים אבל בחצר מותר לטלטל בה כדאמרינן במסכת שבת בפ' רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי כו' (ד' קל:): שאינו ראוי לשיתוף - מפולש: לחי משום מחיצה - וקסבר שלש' מחיצות דאורייתא: הזורק למבוי כו' - אלמא לחי משום מחיצה: אינו צריך אלא לחי - שאינו מפולש: חייב - ואע"ג דלית ליה לחי דשלש מחיצות דאורייתא: לחי ודבר אחר - צורת הפתח כתורת מפולש: הזורק לתוכו פטור - ואע"ג דעבד לחי: יתר על כן - לעיל מיניה איירי בבונה עלייה על גבי שני בתים בפרק כל גגות (לקמן עירובין צה.): לחי מכאן כו' - אלמא לחי משום מחיצה ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא ברשות הרבים אבל במבוי מפולש. לא: שתי מחיצות - של שני בתים לבד הלחיים והלחיים דקא מצריך ר' יהודה משום היכר בעלמא: בלחי משהו - אלא בפס ד' כחצר: בקורה טפח - כשאר מבוי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: כמה מכוונין - לסייען הוא בא: ובתים וחצירות - שתי חצירות פתוחות לתוכו ובית פתוח לכל חצר שכן היו דירותיהן לפני כל בית היה חצר: עגולה לא - בתמיה משום דעגולה היא משתריא בלחי משהו: ואי לא הויא לה חצר - ובעיא פס והאי מרובעת לאו למעוטי עגולה אתא אלא למעוטי ארכה יתר על רחבה: וכמה - יהא אורכה יותר דנפקא לה מדין חצר ומשתריא בלחי משהו: עד דאיכא פי שנים - הואיל וחצר היתה לא נפקא מדינא עד דאיכא פי שנים: חביבי - ר' חייא שהוא אחי אביו ואמו של רב:

הכא במאי עסקינן דאית ליה גידודי - פירש רש"י אבל הים כיסהו וקשיא דמכל מקום מאי שנא דלענין טלטול חשיבי מחיצות ולענין מילוי לא חשיבי וי"ל דהכי פירושו מילוי הוא דלא ממלינן פירוש דאסור לטלטל מבית לחצר ונקט מילוי משום דעיקר תשמיש מחצר לבית הוא המילוי אבל טלטולי הוא דמטלטלינן בחצר ואמאי כו' ומשני דאית ליה גידודי וניכרת מחיצה לבני חצר ולבני בית שהם רחוקים אינה ניכרת ועריבי מיא ומשום הכי אסור וקשה דבפרק כיצד משתתפין (לקמן עירובין ד' פו.) משמע דאתי שפיר דלא בעינן שיראו ראשי קנים אי לאו משום דרב יהודה קפיד אערובי מיא והשתא הך ברייתא נמי סברה הכי ויש לומר דהוה מצי למימר וליטעמיך וריב"ן מפרש דמיירי בחצר שנפרצה מערב שבת והמים באו בשבת וקאמר הכא במאי עסקינן דאית ליה גידודי ולהכי מטלטלין דשבת הואיל והותרה הותרה אע"ג דהשתא אין המחיצות ניכרות אבל למלאות מן המים שבאו בשבת לא שייך הואיל והותרה הותרה ורשב"ם ור"ת פירשו דאית ליה גידודי [שיש גדודים] גבוהים עשרה לים בתוך החצר ולכך מטלטלין בחצר אבל למלאות מן המים אסור דמקום המים נפרץ במלואו לים והים הוי כרמלית ואין לחוש שמא יעלה הים שרטון שגדודים גבוהים יותר או שהם רחוקים משפת הים ביותר הרבה והשר מקוצי מפרש דהכי פירושו מילוי הוא דלא ממלינן הוא הדין טלטול ונקט מילוי משום דקתני בברייתא אין ממלאים אבל טלטולי מטלטלינן אם הלכו להם המים ואמאי וכו' דאית ליה גידודי ולהכי שרי בשאין המים אבל כשיש המים ומחיצה אינה ניכרת ועריבי מיא אסור וא"ת ואמאי אסור הכא למלאות והא קתני בתוספתא (פ"ו) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאים הימנה בשבת אלא אם כן עשה מחיצה גבוה עשרה למטה מן המים ואע"פ שהמים צפין על גבה אלמא אף על גב דאין מחיצה ניכרת ממלאין הימנה ושמא יש לומר דהתם שהמחיצות עשויות לשם מים עדיפי מגידודי דהכא וריצב"א פירש כרש"י דאית ליה גידודי אבל הים כסהו ולהכי לא ממלינן דילמא אזיל דלי לאידך גיסא חוץ לחצר וטעמא דעריבי מיא אין אסור אלא משום דילמא אזיל דלי לאידך גיסא ולא משום דאין המחיצות ניכרות ובעשר דהוי כפתח לא חיישינן דאיכא היכרא אבל טלטולי מטלטלינן אע"ג דאין מחיצות ניכרות והשתא אתי שפיר ההיא דתוספתא): איתיביה יתר על כן - ואפילו רבנן לא אסרי אלא דמדרבנן בעו שלש מחיצות גמורות: כמה מכוונים כו' אלא בפס ארבעה - אית דלא גריס ארבעה משום דהשתא סלקא דעתיה דרבי זירא דסגי בפס משהו ואין לחוש דמשום מסקנא נקט ארבעה: להוי כפס משהו ולישתרי - ואף על גב דרבי זירא גופיה קאמר לעיל מרוח אחת בארבעה לבתר הכי שמעה: ובתים וחצירות פתוחים לתוכו - שתי חצירות למבוי ושתי בתים לכל חצר וחצר והכי איתא בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת ד' קלא.) ואם תאמר חצר שאינה מרובעת היכי משתרי בלחי וקורה הא אין בתים וחצירות פתוחים לתוכה ואין לומר דלחצר דיש בה דיורין לא בעי בתים וחצירות אבל מבוי דרחוק מדיורין שחצר מפסיק בין הבתים למבוי משום הכי בעינן דיורין מרובין שתי חצירות ושני בתים לכל חצר דהא בפרק הדר (לקמן עירובין ד' עג:) אמר רב אין מבוי ניתר בלחי וקורה כו' ושמואל אמר אפילו בית אחד וחצר אחת ופירש רש"י התם בית אחד במבוי בלא חצר וחצר אחת עם הבתים וכיון דטעמיה דרב משום דיורין רב נמי מודה כיון דאיכא בית במבוי אפילו ליכא שום חצר דשרי בלחי וקורה וכפי' הקונטרס צריך לפרש דאין לפרש בית אחד וחצר אחת היינו בית אחד בחצר דהא קאמר רבי יוחנן התם אפילו חורבה וקאמר בתר הכי דלא חיישינן דלמא אתי לאפוקי מנא דבתים לחורבה משמע דלא בעי למימר חורבה שבחצר דאם כן ליכא בתים אלא חורבה בלא חצר קאמר והכי נמי לשמואל דאמר אפילו בית אחד וחצר אחת ונראה לפרש משום דמבוי קרוב לרה"ר יותר מחצר בעי בתים וחצירות: