עירוביןה.
טוען את הדף…
וּמַאן דְּאָמַר אַרְבָּעָה, קָסָבַר: אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ תַּחַת הַקּוֹרָה! לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא קָסָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ תַּחַת הַקּוֹרָה, וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי: מָר סָבַר קוֹרָה מִשּׁוּם הֶיכֵּר, וּמָר סָבַר קוֹרָה מִשּׁוּם מְחִיצָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא קוֹרָה מִשּׁוּם הֶיכֵּר, וְהָכָא — בְּהֶיכֵּר שֶׁל מַטָּה וּבְהֶיכֵּר שֶׁל מַעְלָה קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר אָמְרִינַן הֶיכֵּר שֶׁל מַטָּה כְּהֶיכֵּר שֶׁל מַעְלָה, וּמָר סָבַר לָא אָמְרִינַן הֶיכֵּר שֶׁל מַטָּה כְּהֶיכֵּר שֶׁל מַעְלָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָמְרִינַן: הֶיכֵּר שֶׁל מַטָּה כְּהֶיכֵּר שֶׁל מַעְלָה, וְהָכָא בִּגְזֵירָה שֶׁמָּא יִפְחוֹת קָמִיפַּלְגִי. הָיָה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים וְחָקַק בּוֹ לְהַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, כַּמָּה חוֹקֵק? כַּמָּה חוֹקֵק?! כַּמָּה דִּצְרִיךְ לֵיהּ! אֶלָּא מִשְׁכּוֹ בְּכַמָּה? רַב יוֹסֵף אָמַר: בְּאַרְבָּעָה, אַבָּיֵי אָמַר: בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. לֵימָא בִּדְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי קָמִיפַּלְגִי, דְּאִיתְּמַר: מָבוֹי שֶׁנִּפְרַץ מִצִּידּוֹ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ, אִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי: אִם יֵשׁ שָׁם פַּס אַרְבָּעָה — מַתִּיר בְּפִירְצָה עַד עֶשֶׂר. וְאִם לָאו, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה מַתִּיר. שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ מַתִּיר. לְרַב יוֹסֵף אִית לֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, לְאַבָּיֵי לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי. אָמַר לָךְ אַבָּיֵי: הָתָם סוֹף מָבוֹי, הָכָא תְּחִלַּת מָבוֹי. אִי אִיכָּא אַרְבַּע אַמּוֹת — אִין, אִי לָא — לָא. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּתַנְיָא: אֵין מָבוֹי נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה עַד שֶׁיְּהוּ בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחִין לְתוֹכוֹ. וְאִי בְּאַרְבָּעָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ! וְכִי תֵּימָא דְּפָתַח לֵהּ בְּדוֹפֶן הָאֶמְצָעִי, וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: נְקִיטִינַן, אֵיזֶהוּ מָבוֹי שֶׁנִּיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה כֹּל שֶׁאׇרְכּוֹ יָתֵר עַל רׇחְבּוֹ, וּבָתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחִין לְתוֹכוֹ. וְרַב יוֹסֵף: דְּפָתַח לֵיה בְּקֶרֶן זָוִית. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּאָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַב הוּנָא: לֶחִי הַבּוֹלֵט מִדּוֹפְנוֹ שֶׁל מָבוֹי, פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת — נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ. אַרְבַּע אַמּוֹת — נִידּוֹן מִשּׁוּם מָבוֹי וְצָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ. וְרַב יוֹסֵף? לְאַפּוֹקֵי מִתּוֹרַת לֶחִי עַד דְּאִיכָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. לְמִיהְוֵי מָבוֹי אֲפִילּוּ בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים נָמֵי הָוֵי מָבוֹי. גּוּפָא. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַב הוּנָא: לֶחִי הַבּוֹלֵט מִדׇּפְנוֹ שֶׁל מָבוֹיומאן דאמר ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה - דחודה הפנימי יורד וסותם ורוחב הקורה הוי חוץ לסתימה ולמשתמשים במבוי אין להם היכר בקורה שהרי בנמוך הן הלכך צריך שימשך לתוך המבוי שתהא הקורה ניכרת להם כשישמשו באותו גובה וכיון דאפיקתיה מתחת הקורה צריך שיהא מקום הניכר וחשוב: לא דכולי עלמא מותר ובהא פליגי מר סבר קורה - שתיקנו חכמים למבוי משום היכר בעלמא הוא דלא ליתי למישרי רשות הרבים והרי יש כאן היכר בכניסתן כשמשתמשין תחת הקורה: ומאן דאמר ארבעה קסבר קורה - המתרת במבוי טעמא משום מחיצה דאמרינן חודה החיצון יורד וסותם ואמרו רבנן דבטפי מעשרים לא אמרינן יורד וסותם וכיון דלא הוי מיעוט ד' הוי מחיצה העשויה לפחות מד' וקיימא לן בכל דוכתא דמחיצה שאינה ראויה לד' לאו מחיצה היא דאין רשות היחיד לפחות מד' טפחים ואע"פ שמוקף מחיצה של עשרה טפחים ובגזוזטראות דחנניה בן עקביא נמי הכי אמרינן דאין מחיצות אלא אם כן יש תוך החלל ארבעה בפרק כיצד משתתפין (לקמן עירובין פו:): גזירה שמא יפחת - על ידי דריסת רגלים יפחת המיעוט ויעמוד על פחות מטפח הלכך בעינן טפי וכיון דאפיקתיה מהיכר של מעלה אוקמיה אד' דחשיבי בכל דוכתא: משכו - של חקק לתוך אורך המבוי בדבר הבולט כגון מיעוט שייך למימר רוחב ובדבר השוקע ומקיפות אותו מחיצות כגון חקק שייך לומר לשון משך: רב יוסף - דבעי לעיל טפח הכא בעי ארבעה דהתם דאיתיה לדופן ולמעוטי קאתי בהיכר בעלמא סגי הכא דהשתא הוא דמשוי ליה דופן בין לרב יוסף ובין לאביי בעינן דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי שלם הלכך לרב יוסף שיעור משך מבוי בד' טפחים ואביי סבירא ליה שיעור משך מבוי בד' אמות: שנפרץ מצידו אחד - מן הכתלים שבצד ארכו: כלפי ראשו - סמוך לקורה הימנה ולפנים: אם יש שם פס ד' - אם נשתייר מן הכותל או עשה פס ד' במקום הפרצה סמוך לקורה: 
מתיר פירצה - אף על גב שנשתייר שם עדיין פירצה עד עשר דכיון דיש הכשר אורך מבוי מן הקורה עד הפירצה לא בטל ליה תורת פתח מקמאי ובמלתיה קאי וקורתו מתירתו ופירצתה מתרת כיון דלאו יותר מעשר תורת פתח עליה ומבוי אינו נפסל בפתחים הרבה אי נמי שבקו בני מבוי פתחא קמא ונפקו ועיילי בההיא פירצה משום דדרך קצרה היא להם אפ"ה לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון משום דהוי פתח לד' הסמוכין לו הואיל וד' אורך ראויין לקורה דיש בהן הכשר מבוי: ואם לאו - דאין שם פס ד': פחות מג' - אם הפירצה פחותה מג': מתיר - תיקון המבוי את המבוי שהרי כלבוד דמי ואין כאן פירצה ואם הפירצה ג' אינו מתיר דכיון דממעטין בני מבוי בהילוכן ומקצרין את דרכן דרך אותה פירצה חיישינן דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי ונפקי בההיא פירצה ובטיל ליה פתחא קמא ובטלה קורה דידיה ואין קורה למבוי זה והאי טעמא מפרש לקמן בפירקין: ואביי לית ליה דר' אמי ודר' אסי - דהא הכשר מבוי בד' אמות קאמר והכא נמי אי ליכא פס ד' אמות אין קורה זו ראויה לאותו הפס ואין כאן קורה: סוף מבוי - כגון הא דר' אמי ור' אסי שכבר היה מבוי ואירע בו פסול ה"נ דלמיהדר לשוייה מבוי סגי בד' טפחים: תחילת מבוי - כגון גבי חקק דהשתא קאתי לשוייה מבוי: בתים וחצרות - בתים פתוחין לחצירות וחצירות למבוי שכן היה דרכן שאין בתים פתוחין אלא לחצריהן וכל חצר האמור בהש"ס ובמשנה אינו אלא לפני הבית אבל שאחורי הבית מוקצה או רחבה קרי ליה: ואי אמרת בד' הוי מבוי היאך ניתר באורך ארבעה - מכדי מיעוט חצירות שתים ואין פתח פחות מד' ואיך יפתח פתח רוחבו ארבעה במשך המבוי שאינו אלא ד' איה מקום הפצימין ועוד כולו פרוץ הוא: וכי תימא דפתח ליה בדופן אמצעית - וכי קאמר רב יוסף הכשר מבוי באורך ד' במבוי רחב מאד קאמר ויכול לפתוח פתח החצירות בדופן שמאחריו: והאמר רב נחמן נקיטינן - מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו: ארכו יתר על רחבו - הוי מבוי וניתר בלחי וקורה אבל מרובע דין חצר עליו ואמרי' לקמן חצר צריכה פס ד' או פס משהו מכאן ופס משהו מכאן היכא דפריצה במלואה לרה"ר וכיון דאמרת ארכו ד' כשר הרי רחבו ד' חסר משהו ואין שם שיעור פתח דבכולי הך מסכתא אמרי' דאין פתח פחות מד': בקרן זוית - טפח מן הפתח בדופן האמצעי ושלשה טפחים בדופן המשך וכן בצידו השני כזה: 
לחי הבולט מדופנו של מבוי - לתוך רוחב המבוי ולא נעשה שם לשם לחי אלא הוציא בניינו בפאת ביתו כדרך שעושין משום חיזוק: 
סוף מבוי הכי נמי - פירוש כיון שלא נפסלה שנשתייר שם פס ד' דמבוי כשר אינו יוצא מתורת הכשר עד שיפחות שלא ישאר שם ד' אבל תחלת מבוי דהיינו שלא נשתייר שם פס ד' שצריך לעשות לו הכשר צריך ד' אמות וכן משמע לישנא דקאמר אם יש שם פס ד' מכלל דבנשתייר שם פס ד' מיירי ופרש"י אין נראה: ואי בארבעה היכי משכחת לה - אע"ג דד' דקאמר רב יוסף היינו דאיכא משהו טפי דהמבוי אם אינו רוחב ד' אינו צריך לחי כדרב אהילאי לקמן ואי לא הוי טפי משהו הוי ארכו כרחבו מ"מ באותו משהו אין מקום לפצימין לעמוד: דפתח לי' בקרן זוית - פירש בקונט' טפח מן הפתח בדופן האמצעי ושלשה טפחים בדופן המשך וכן בצידו השני ולא דק דא"כ אין הפתח רחב אלא אלכסון של ג' טפחים על טפח והנה עינינו רואות שאין האלכסון של שלשה על אחד מגיע לאלכסון של טפח על טפח: 
אמר אביי מנא אמינא לה - הא דלא מייתי ראייה מלקמן (עירובין ד' י.) דאמר שמואל משמיה דלוי מבוי שרחבו כ' אמה עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי שמא לחלק מבוי לב' מבואות מודה רב יוסף דצריך ד' אמות: ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות - קשה דרב יוסף גופיה קאמר לקמן (עירובין ד' י.) על דברי רב הונא משך מבוי ארבע אמות ודוחק לומר דהיינו לאפוקי מתורת לחי: לחי הבולט מדופנו של מבוי - אין פירושו כההיא דלקמן (עירובין ד' י.) לחי המושך מדופנו של מבוי דהתם מושך חוץ למבוי לארכו של מבוי דהא חשיב ליה שוה מבפנים והכא בולט לרחבו של מבוי וסותמו דאמר לקמן דמבוי ז' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואביי הוה מצי לאתויי נמי מהתם: