עירוביןנא:
טוען את הדף…
עָנִי הוּא דְּאַקִּילוּ רַבָּנַן עִילָּוֵיהּ, אֲבָל עָשִׁיר — לָא. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: עִיקַּר עֵירוּב בָּרֶגֶל, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. אֲבָל ״בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ — דִּבְרֵי הַכֹּל: עָנֵי — אִין, עָשִׁיר — לָא. ״וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ״ מַאן קָתָנֵי לַהּ — רַבִּי מֵאִיר. וְאַהֵיָיא קָאֵי — אַ״אֵינוֹ מַכִּיר אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בַּהֲלָכָה״. ״וְלֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל״ מַאן קָתָנֵי לַהּ — רַבִּי יְהוּדָה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַחֲלוֹקֶת ״בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: עָנִי — אִין, עָשִׁיר — לָא, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. אֲבָל ״בִּמְקוֹמִי״, דִּבְרֵי הַכֹּל אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, דְּעִיקַּר עֵירוּב בָּרֶגֶל. ״וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ״ מַאן קָתָנֵי לַהּ — רַבִּי מֵאִיר. וְאַהֵיָיא קָאֵי — אַהָא: ״מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשֵׁכָה״. ״וְלֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל״ מַאן קָתָנֵי לַהּ — דִּבְרֵי הַכֹּל. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר מְעָרְבִין בְּפַת, וְלֹא יֵצֵא עָשִׁיר חוּץ לַתְּחוּם וְיֹאמַר: ״שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי״ — לְפִי שֶׁלֹּא אָמְרוּ מְעָרְבִין בָּרֶגֶל אֶלָּא לְמִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשֵׁכָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר מְעָרְבִין בָּרֶגֶל, וְיֵצֵא עָשִׁיר חוּץ לַתְּחוּם: וְיֹאמַר ״תְּהֵא שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי״, וְזֶה הוּא עִיקָּרוֹ שֶׁל עֵירוּב. וְהִתִּירוּ חֲכָמִים לְבַעַל הַבַּיִת לְשַׁלֵּחַ עֵירוּבוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ בִּשְׁבִיל לְהָקֵל עָלָיו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי בֵּית מֶמֶל וּבְאַנְשֵׁי בֵּית גּוּרְיוֹן בְּאָרוֹמָא שֶׁהָיוּ מְחַלְּקִין גְּרוֹגְרוֹת וְצִימּוּקִין לַעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, וּבָאִין עֲנִיֵּי כְּפַר שִׁיחִין וַעֲנִיֵּי כְּפַר חֲנַנְיָה וּמַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם, לַמׇּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ לְעִיר שֶׁמְּעָרְבִין לָהּ, וְהֶחְזִירוֹ חֲבֵרוֹ — הוּא מוּתָּר לֵילֵךְ, וְכׇל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַהֲוֵינַן בַּהּ: מַאי שְׁנָא אִיהוּ וּמַאי שְׁנָא אִינְהוּ? וְאָמַר רַב הוּנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים, וּשְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת בֵּינֵיהֶן. אִיהוּ, כֵּיוָן דְּנָפְקָא לֵיהּ לְאוֹרְחָא — הֲוָה לֵיהּ עָנִי. וְהָנָךְ — עֲשִׁירִים נִינְהוּ. אַלְמָא כָּל ״בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ — עָנִי אִין, עָשִׁיר לָא. שְׁמַע מִינַּהּ. מַתְנֵי לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב ״אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר״. אֲמַר לֵיהּ רַב: סַיֵּים בָּהּ נָמֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. רַבָּה בַּר רַב חָנָן הֲוָה רְגִיל דְּאָתֵי מֵאַרְטִיבְנָא לְפוּמְבְּדִיתָא.עני הוא דאקילו רבנן גביה - הבא בדרך ואין עמו פת הוא דאקילו רבנן גביה לומר שביתתי במקומי כשאינו מכיר אילן או גדר או למכיר לומר שביתתי במקום פלוני: אבל עשיר - כגון יושב בביתו לא זו ולא זו: עיקר עירוב ברגל - שביתתי תחתי אפילו לעשיר אם יצא והחשיך זהו עיקר מצות עירוב כדתני לא אמרו לערב בפת כו' אלמא עיקר תקנת עירוב לר' יהודה ברגל היא: זהו שאמרו חכמים - דמשמע דעיקר תקנתא לאו הכי הואי אלא קולא בעלמא הוא שאמרו אצל העני לערב ברגליו: מאן קאמר ליה ר"מ - דאמר עיקר עירוב בפת: ואהיכא קאי אאינו מכיר או שאינו בקי בהלכה - ואמר שביתתי תחתי עלה קאמר ר"מ וזהו שאמרו כלומר דאפילו להאי דאמר במקומי קולא הוא דאקילו רבנן גביה אבל לא זהו עיקר תקנת עירוב: ולא אמרו לערב בפת - דמשמע דעיקר עירוב כי איתקן ברגל איתקן ולא אמרו בפת אלא להקל על העשיר: מחלוקת במקום פלוני - דאין כאן לא עירוב בפת ולא עירוב ברגל אלא אמירה בעלמא עלה קאמר ר"מ עני אין עשיר לא: אבל במקומי דברי הכל אחד עני ואחד עשיר - דעיקר עירוב ברגל: זהו שאמרו חכמים - דמשמע דעיקר תקנתא לאו הכי הואי אלא קולא בעלמא הוא שאמרו אצל העני לערב ברגליו: אמי שבא בדרך וחשכה לו - והיה מכיר אילן ואמר שביתתי בעיקרו דקתני קנה שם שביתתו ועלה קאמר זה הוא שאמרו העני מערב ברגליו דהא קולא לעני הוא דאקיל לא שיהא זה עיקר עירוב אלא באומר שביתתי במקומי ור' יהודה אמר אפילו לעשיר שהיה יושב בביתו ואמר שביתתי בסוף אלפים הקילו נמי ואף על גב דעיקר עירוב במקומי הוא: ולא אמרו - דמשמע עיקר עירוב אינו בפת אלא להקל על העשיר הוא דאיתקון סתמא היא וד"ה ולאו מסקנא דמילתיה דר"י היא דהא רבי מאיר נמי מודה בה דעיקר עירוב ברגל במקומי: תניא כותיה דר"נ - דאמר מחלוקת במקומי דאפילו היכא דאמר במקומי. לר' מאיר עשיר לא ור' יהודה נמי לא שרי לעשיר אל במקומי אבל במקום פלוני לא: ה"ג ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי - והאי חוץ לתחום לאו דוקא אלא בסוף התחום ואי דווקא חוץ לתחום בתוך ד' אמות קאמר שבו שביתתו: שלא אמרו לערב ברגל - אפילו כי האי גוונא דאמר במקומי אלא למי שבא בדרך כו' אלמא לר"מ אפילו במקומי עני אין עשיר לא: ויצא עשיר חוץ לתחום - אם ירצה: ויאמר שביתתי במקומי - אלמא לר' יהודה לא שרי לעשיר אלא במקומי כרב נחמן: א"ר יהודה מעשה באנשי בית ממל ובאנשי בית גוריון בארומא - מקום: גרוגרות - תאנים יבשים: צימוקין - ענבים יבשים שנתייבשו ונצטמקו: עניי כפר שיחין - סמוכין להן לארומא בתוך ד' אלפים: ומחשיכין על התחום וכו' - אלמא עיקר עירוב ברגל ובמקומי ואע"ג דעניים היו הואיל ובביתם איתנהו כעשירים דמו דא"א להם בלא מזון ב' סעודות ואעפ"כ היו מערבין ברגלן ומחשיכין דהיינו במקומי כרב נחמן אלמא עיקר עירוב ברגל ומחשיכין על התחום ואע"ג דלגבי עירוב עשירים הן דהא מביתם יוצאין על כך ויש להן פת אפ"ה שרי כי לית ליה שליח לערב ברגליו: מתני' נמי דיקא - כרב נחמן דלר' יהודה במקום פלוני עשיר לא וכי פליג אדר"מ במקומי הוא דפליג: מי שיצא - כל דהו והחזיק בדרך לעיר שמערבין שסמוכה לעירו לסוף ד' אלפים ויכול אדם לילך מזו לזו ע"י עירוב: והחזירו חבירו - דא"ל עת חמה הוא עת צינה הוא כדלקמן (עירובין נב.): הוא מותר לילך - למחר לאותה עיר אחרת וכל בני עירו אסורין: שיש לו ב' בתים - אחד בזה ואחד בזה והיה רוצה לילך לביתו שבעיר אחרת מע"ש ולשבות שם בשבת ולא יצא מביתו אדעתא דקניית שביתה בסוף התחום ולחזור אלא אדעתא למיזל עד התם והחזירו חבירו: איהו כיון דנפק לאורחא - משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו הוי ליה עני ויכול לומר שביתתי בסוף התחום ויסיים מקום הניכר לו שם ופלוגתא דאמוראי היא לקמן (שם) איכא למ"ד דאפילו לא אמר נמי כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל כמאן דאמר דמי וע"כ בדלא אמר מידי עסקינן חדא דלא קתני ואמר שביתתי במקום פלוני ועוד: מדפליג ר"מ עלה ואמר הרי זה חמר גמל ש"מ בדלא אמר שביתתי במקום פלוני עסקינן דהא ר"מ מודה בעני וא"ת ר"מ עשיר חשיב ליה להאי דמשום דהחזיק בדרך פורתא לא משוי ליה עני א"כ דעשיר חשיב ליה ר"מ חמר גמל אמאי הא בביתו לא רצה לקנות דהא אמר שביתתי בסוף התחום ושם לא יכול. דהא לאו עני הוא ולא יזוז ממקומו מיבעי ליה אלא בדלא אמר עסקינן ור"מ נמי עני משויה ליה ומשום דלא אמר כלום מספקא ליה אי דעתו לקנות שביתה בסוף התחום או שמא חזר בו לגמרי מלילך למחר לאותה העיר ודעתו לקנות שביתה בביתו הלכך חמר גמל הוא: הנך עשירים נינהו - ואפילו אמרו שביתתנו במקום פלוני אסור דאי לא אמרו פשיטא אלמא כל במקום פלוני לר' יהודה עני אין עשיר לא ולהכי נקט יש לו שני בתים דאי לא הוה ליה ביתא התם לא הוה אמרינן כי לא אמר כמאן דאמר דמי דדלמא קא הדר ביה: הלכה כרבי יהודה - וכרב נחמן במקומי: הוה אתי מארטיבנא - רגיל דאתי בכל שבת מארטיבנא לפומבדיתא והיה יושב ערב שבת בביתו ואומר שביתתי בצינתא מקום מסוים היה בין שני התחומין:ואהיכא קאי אאינו מכיר - ולא בעי למימר דקאי אמי שבא בדרך וחשכה לו ודברי הכל דמוכחא מתני' דבמאי דפליגי ר"מ ורבי יהודה איירי: ולא אמרו לערב בפת אלא להקל מאן קתני לה דברי הכל - וא"ת ולר' יהודה מאי להקל איכא כיון שאפילו בבית יכול לומר שביתתי במקום פלוני וי"ל דהאי להקל היכא דליכא אילן או גדר ומקום מסויים במקום שרוצה לקנות שביתה: ויצא עשיר חוץ לתחום - קשה לר"י דמדקרי ליה עשיר דמשמע שרוצה לחזור וללון בביתו ואיך יכול לחזור והלא אין לו אלא אלפים מעירובו לצד עירו ואפילו אם ביתו הוא הראשון בכניסתו לצד עירו לא יהיה לו בתוך ביתו אלא ד' אמות ואטו בשופטני עסקינן שילון בביתו ולא יהיה לו אלא ד"א ונראה לר"י דהא חוץ לתחום היינו חוץ לעיבורה של עיר וכה"ג איכא בכיצד מעברין (לקמן עירובין דף ס.) ועוד אומר ר"י דהאי דקאמר ויצא עשיר חוץ לתחום לא שרוצה לקנות שביתה חוץ לתחום אלא שרוצה לחזור ולקנות שביתה בתוך התחום ונקט הכי משום רבי מאיר דקתני לא יצא עשיר חוץ לתחום וקמ"ל אע"פ דיצא חוץ לתחום ודמי השתא לבא בדרך ואפ"ה אין יכול לערב ברגליו דכיון דכל עיקר יציאה זו לא היה אלא כדי לערב ואגב דנקט רבי מאיר נקט נמי רבי יהודה: