עירוביןכט.
טוען את הדף…
הָהוּא, בִּבְשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין מְעָרְבִין בִּתְרָדִין חַיִּין, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: סִילְקָא חַיָּיא קָטֵיל גַּבְרָא חַיָּיא. וְהָא קָא חָזֵינַן דְּקָא אָכְלִי וְלָא מָיְיתִי? הָתָם בִּבְשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל. אָמַר רַב חִסְדָּא: תַּבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִין יָפֶה לַלֵּב וְטוֹב לָעֵינַיִם, וְכׇל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִים. אָמַר אַבָּיֵי: וְהוּא דְּיָתֵיב אַבֵּי תָפֵי וְעָבֵיד תּוֹךְ תּוֹךְ. אָמַר רָבָא: הֲרֵינִי כְּבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: תַּפּוּחִים בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מְעָרְבִין בְּתַפּוּחִים? וְלָא? וְהָתְנַן: כׇּל הָאוֹכָלִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִויָּה בַּחֲצִי פְרָס, וּבִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְעֵירוּב, וּכְבֵיצָה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִים! וְהַאי מַאי תְּיוּבְתָּא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי ״כׇּל הָאוֹכָלִין״, וְהָנֵי בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ — וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין לְמֵדִין מִן הַכְּלָלוֹת וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״חוּץ״! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי ״וּבִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְעֵירוּב וּכְבֵיצָה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין״. וְהָנֵי נָמֵי בְּנֵי טַמּוֹיֵי טוּמְאַת אוֹכָלִין נִינְהוּ. וְכַמָּה? אָמַר רַב נַחְמָן: תַּפּוּחִים בְּקַב. מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עוּכְלָא תַּבְלִין, וְלִיטְרָא יָרָק, וַעֲשָׂרָה אֱגוֹזִין, וַחֲמִשָּׁה אֲפַרְסְקִין, וּשְׁנֵי רִמּוֹנִים, וְאֶתְרוֹג אֶחָד. וְאָמַר גּוּרְסַק בַּר דָּרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב מְנַשְּׁיָא בַּר שְׂגוּבְלִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, וְכֵן לְעֵירוּב. וְהָנֵי נָמֵי לִיהְווֹ כִּי אֲפַרְסְקִין! הָנֵי חֲשִׁיבִי, וְהָנֵי לָא חֲשִׁיבִי. אָמַר רַב יוֹסֵף: שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לְרַב מְנַשְּׁיָא בַּר שְׂגוּבְלִי, אֲנָא אַמְרִיתָא נִיהֲלֵיהּ אַמַּתְנִיתִין, וְהוּא אַמְרַהּ אַבָּרַיְיתָא. דִּתְנַן: אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי בַּגּוֹרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּין וְקַב שְׂעוֹרִין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֲצִי קַב שְׂעוֹרִין. וְקַב וַחֲצִי כוּסְּמִין, וְקַב גְּרוֹגְרוֹת אוֹ מָנֶה דְּבֵילָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: פְּרָס. וַחֲצִי לוֹג יַיִן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רְבִיעִית. וּרְבִיעִית שֶׁמֶן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁמִינִית. וּשְׁאָר כׇּל הַפֵּירוֹת, אָמַר אַבָּא שָׁאוּל: כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶן מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. וְאָמַר רַב: וְכֵן לְעֵירוּב. וּמַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי מֵהָךְ? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּקָא תָּנֵי בְּהָךְ תַּבְלִין, וְתַבְלִין לָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ — אַטּוּ הָכָא מִי לָא קָתָנֵי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין, וְלָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי חֲצִי לוֹג יַיִן, וְאָמַר רַב: מְעָרְבִין בִּשְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת שֶׁל יַיִן. מִדְּבָעִינַן כּוּלֵּי הַאי — שְׁמַע מִינַּהּ כִּי אָמַר רַב ״וְכֵן לְעֵירוּב״ — אַהָא מַתְנִיתִין קָאָמַר. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר מָר: וּבִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְעֵירוּב. סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר: עַד דְּאִיכָּא סְעוּדָה מֵהַאי וּסְעוּדָה מֵהַאי. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: אֲפִילּוּ לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. גּוּפָא, אָמַר רַב: מְעָרְבִין בִּשְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת שֶׁל יַיִן. וּמִי בָּעִינַן כּוּלֵּי הַאי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יַיִן כְּדֵי לֶאֱכוֹל בּוֹ, חוֹמֶץ כְּדֵי לְטַבֵּל בּוֹ, זֵיתִים וּבְצָלִים כְּדֵי לֶאֱכוֹל בָּהֶן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת? הָתָם בְּחַמְרָא מְבַשְּׁלָא. אָמַר מָר: חוֹמֶץ כְּדֵי לְטַבֵּל בּוֹ. אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כְּדֵי לְטַבֵּל בּוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת שֶׁל יָרָק. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: יָרָק הַנֶּאֱכָל בִּשְׁתֵּי סְעוּדוֹת. אָמַר מָר: זֵיתִים וּבְצָלִים כְּדֵי לֶאֱכוֹל בָּהֶן מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. וּבִבְצָלִים מִי מְעָרְבִין? וְהָתַנְיָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת שָׁבַת רַבִּי מֵאִיר בְּעַרְדִּיסְקָא, וּבָא אָדָם אֶחָד לְפָנָיו, אָמַר לוֹ: רַבִּי, עֵירַבְתִּי בִּבְצָלִים לְטִיבְעִין, וְהוֹשִׁיבוֹ רַבִּי מֵאִיר בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּעָלִים, הָא בְּאִימָּהוֹת. דְּתַנְיָא: אָכַל בָּצָל וְהִשְׁכִּים וּמֵת, אֵין אוֹמְרִין מִמָּה מֵת. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֶּעָלִים, אֲבָל בְּאִימָּהוֹת — לֵית לַן בַּהּ. וּבְעָלִין נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּאבשיל ולא בשיל - קטיל גברא: איכא דאמרי אמר רב המנונא וכו' והא חזינן אינשי דאכלי ולא מייתי: התם בבשיל ולא בשיל - כי קאמר רב המנונא אין מערבין בבשיל ולא בשיל: אבי תפי - בכירה מקום שפיתת הקדירה: ועביד תוך תוך - שמבושל יפה ונצטמק כולו עד שנימוח וכשהוא רותח דומה כמשמיע קול זה תוך תוך: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא - יומא בדיחא הוה ליה לרבא ואמר להו לתלמידיו השתא צילי דעתאי והריני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאלני כבן עזאי שהיה דורש בשוקי טבריא ולא היה בימיו עוקר הרים כמותו [והיה אומר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה]: לפסול את הגוויה - אם אכל אוכלין טמאין אע"ג שאין אוכל מטמא אדם במגע אי אכיל מינייהו חצי פרס דהיינו שני ביצים נפסל מלאכול בתרומה כדתנן בפירקין דלקמן (עירובין דף פב:) וחצי חציה לפסול את הגוויה חציה היינו פרס ל' פרוסה וחצי חציה היינו חצי פרס: אלא משום דתני - עירוב דומיא דטומאת אוכלין דמשמע כל שהוא מטמא טומאת אוכלין יש לו מזון שתי סעודות חזי לעירוב ותפוחין בני טמויי נינהו: ר' שמעון בן אלעזר - במעשר עני שמחלקו לעניים הרבה על הגורן קאי וקאמר אין פוחתין לעני בגורן מהאי שיעור דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ובציר מהכי לא הוי נתינה: עוכלא - שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג: וכן לעירוב - דחלק עני בגורן נמי מזון שתי סעודות היא כדאמר לקמן: ה"ג והני נמי ליהוי כאפרסקין - ותיסגי בחמשה: חשיבי - ואמרינן לקמן כל שהוא ליפתן. כדי לאכול בו אלמא לאו ממש סעודות דליהוי כולה סעודתא מההוא מינא בעינן אלא כל מידי לפום חשיבותיה אם לפתן שאדם רגיל ללפת בו את הפת [שיעורו כדי ללפת בו את הפת] לשתי סעודות ואם דבר הרגיל לבא בקינוח סעודה הוא. שיעורו בכדי שאדם רגיל להביא קינוח לב' סעודות: שרי ליה מריה - ימחול לו אדונו על דבר זה לר' מנשיא: דאנא אמריתא ניהליה - להא דאמר רב וכן לעירוב אמתני' כדמפרש ואזיל והוא אגמריה לגורסק בר דרי אברייתא: אין פוחתין לעני בגורן - ממעשר עני אם יש לו הרבה לחלק ובאו עניים הרבה והוא מחלק לכל אחד אל יפחות לו משיעור זה דנתינה בעינן והתם קתני היה לו דבר מועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן: מחצי קב חיטין - ואם שעורין קב ואם כוסמין קב ומחצה: דבילה - לאחר שנדרסין בעיגול קרי להו דבילה ושוב אינו מוכר במדה אלא במשקל: פרס - חצי מנה: ומאי אולמיה דהאי מהך - דאיקפד רב יוסף ארב מנשיא דאמר אברייתא במאי דאיירי מתניתין לא איירי ברייתא ולא סתרן אהדדי הני שיעורייהו בהכי והני שיעורייהו בהכי: לאו בני אכילה נינהו - וסבירא ליה לרב יוסף דאין מערבין בהן הלכך וכן לעירוב לאו עלה אתמר: אלא משום דקתני חצי לוג יין - דהיינו שתי רביעיות ושמעינן ליה לרב גבי עירוב נמי דקאמר הכי: וסעודה מהאי - ב' אוכלין מצטרפין לעירוב אבל ג' וד' דליכא סעודה מכל חד לא: יין כדי לאכול בו - לשרות בו פת מזון ב' סעודות: חומץ כדי לטבל בו - בשר מזון ב' סעודות: כדי לאכול בהן - ללפת בהן את הפת דב' סעודות: התם - דקתני יין כדי לאכול בו: בחמרא מבושל - קאמר דחשוב ללפת בו אבל חמרא בעלמא בעינן להיות בו שתיית ב' סעודות והיינו ב' רביעיות: מזון שתי סעודות ירק - שכל הסעודה מן הירק: ירק הנאכל לב' סעודות - בפת: בערדיסקא ובא אדם אחד לפניו - בשבת מחוץ לתחום על ידי עירוב שעירב ממקומו לטיבעין והיה ערדיסקא באלפים אמה שבין עירובו לטיבעין: והושיבו ר' מאיר בד' אמות - ואסר לו לצאת ולזוז ממקומו מד' אמותיו שהיה עומד בהן בשעת שאלה דקסבר לאו עירוב הוא ונמצא יוצא חוץ לתחום בלא עירוב ותנן לקמן בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מא.) אין לו אלא ד' אמות: עלין - לא חשיבי ורעים לאכול:מאי אולמיה דהאי מהאי - נראה לפרש דקים ליה להש"ס דרב יוסף לא שמעיה דרב אמתני' בפירוש אלא משום טעם דקדק רב יוסף דאמר רב אמתני' ולהכי קאמר מאי אולמיה דהאי מהאי מאיזה כח בא לדקדק ומשני משום דקתני מתני' חצי לוג יין ואמר רב מערבין בשתי רביעיות יין והך מילתא לא אמר רב בפירוש אלא מכללא דההיא דוכן לעירוב איתמר א"כ שמע מינה דוכן לעירוב אמתני' איתמר דאי אברייתא מנא ליה דסבר רב מערבין בשתי רביעיות יין דהא פשיטא דאין ללמוד זה מזה מדלא אמר כל שיעורי עירוב כשיעורי מתנות עניים: חומץ כדי לטבל בו - היינו רביעית כדאמרינן בפרק הדר (עירובין דף סח.) וליקנו להו רביעתא דחלא בחביתא: והושיבו ר' מאיר בד' אמותיו - חוץ לעיר היה דבעיר היה מהלך את כולה כדאמר במי שהוציאוהו (דף מא:) אי נמי סבר לה כרבי יהושע דאמר אין לו אלא ארבע אמות ואין לומר משום דרבי מאיר קניס שוגג אטו מזיד דהא בדאורייתא לא קניס ואית ליה בפירקין [דף לה:] דתחומין דאורייתא ועוד כיון דחשבינן כל העיר כארבע אמות אפילו במזיד נמי מהלך את את כולה דמזיד נמי אית ליה ארבע אמות. בתוספות רבינו יהודה: