Eruvin 15b · Talmud

וְרַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר. וְכוֹתְבִין עָלָיו גִּיטֵּי נָשִׁים, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי פּוֹסֵל. גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ לֹא דּוֹפֶן לְסוּכָּה וְלֹא לֶחִי לְמָבוֹי, לֹא פַּסִּין לְבֵירָאוֹת וְלֹא גּוֹלֵל לְקֶבֶר. מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמְרוּ: אַף אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו גִּיטֵּי נָשִׁים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּתַנְיָא: ״סֵפֶר״, אֵין לִי אֶלָּא סֵפֶר. מִנַּיִין לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָתַב לָהּ״, מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״סֵפֶר״? לוֹמַר לָךְ: מָה סֵפֶר דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֶל, אַף כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֶל. וְרַבָּנַן? מִי כְּתִיב ״בְּסֵפֶר״? ״סֵפֶר״ כְּתִיב, לִסְפִירוּת דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲתָא. וְרַבָּנַן, הַאי ״וְכָתַב לָהּ״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ: בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת, וְאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִיתַּקַּשׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָה — מָה הֲוָיָה בְּכֶסֶף, אַף יְצִיאָה בְּכֶסֶף. קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״סֵּפֶר כְּרִיתוּת״: סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ. וְרַבָּנַן, הַאי ״סֵפֶר כְּרִיתוּת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְדָבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. לְכִדְתַנְיָא: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן, עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם — אֵין זֶה כְּרִיתוּת. כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם — הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת. וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, נָפְקָא לֵיהּ מִ״כָּרֵת״ ״כְּרִיתוּת״. וְרַבָּנַן ״כָּרֵת״ ״כְּרִיתוּת״ לָא דָּרְשִׁי. מַתְנִי׳ שְׁיָירָא שֶׁחָנְתָה בְּבִקְעָה וְהִקִּיפוּהָ כְּלֵי בְהֵמָה — מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ. וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא גָּדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְלֹא יְהוּ פִּירְצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן. כָּל פִּירְצָה שֶׁהִיא כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת מוּתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפֶתַח. יָתֵר מִכָּאן — אָסוּר. גְּמָ׳ אִיתְּמַר, פָּרוּץ כְּעוֹמֵד — רַב פָּפָּא אָמַר: מוּתָּר, רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אָסוּר. רַב פָּפָּא אָמַר מוּתָּר: הָכִי אַגְמְרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה — לָא תִּפְרוֹץ רוּבָּה. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר אָסוּר: הָכִי אַגְמְרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה — גְּדוֹר רוּבָּה. תְּנַן: וְלֹא יְהוּ פִּירְצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן. הָא כַּבִּנְיָן — מוּתָּר?! לָא תֵּימָא הָא כַּבִּנְיָן מוּתָּר, אֶלָּא אֵימָא: אִם בִּנְיָן יָתֵר עַל הַפִּירְצָה — מוּתָּר. אֲבָל כַּבִּנְיָן, מַאי — אָסוּר? אִי הָכִי לִיתְנֵי ״לֹא יְהוּ פִּירְצוֹת כַּבִּנְיָן״! קַשְׁיָא. תָּא שְׁמַע: הַמְקָרֶה סוּכָּתוֹ בְּשַׁפּוּדִין אוֹ בַּאֲרוּכּוֹת הַמִּטָּה, אִם יֵשׁ רֶיוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן — כְּשֵׁירָה! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: כְּשֶׁנִּכְנָס וְיוֹצֵא. וְהָא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם? אָמַר רַבִּי אַמֵּי: בְּמַעֲדִיף. רָבָא אָמַר: אִם הָיוּ נְתוּנִין עֵרֶב — נוֹתְנוֹ שְׁתִי, שְׁתִי — נוֹתְנוֹ עֵרֶב. תָּא שְׁמַע: שְׁיָירָא שֶׁחָנְתָה בְּבִקְעָה וְהִקִּיפוּהָ בִּגְמַלִּין, בְּאוּכָּפוֹת,

ורבי מאיר מטהר - וטעמא דרבי מאיר מפרש במסכת סוכה בכולהו משום דקסבר כל מחיצה העומדת ברוח חיים אינה מחיצה: גמ' ולא גולל לקבר - כלומר אם עשאו גולל אין שם גולל חל עליו לטמא. גולל הוא כיסוי שנותנין דף על המת: ספר - וכתב לה ספר כריתות ספר משמע קלף כדכתיב ואני כותב על הספר בדיו והדר קרי ליה מגילה כדכתיב (ירמיהו ל״ו:כ״ה) אחרי שרף [המלך] את המגילה: מניין לרבות כל דבר - שיכתוב הגט עליו: אי הוה כתיב וכתב לה כריתות בספר הוה משמע מגילה אבל השתא דכתיב ספר האי ספר ספירות דברים הוא והכי משמע וכתב לה דברי כריתות אבל לא קבע לו מקום לכותבו וממילא משמע בכל מקום שירצה יכתבנו: וכתב לה מאי דרשי ביה - כיון דספר לאו קלף משמע ממילא הא לא קבע ליה קלף ובכל דבר משמע ולמה ליה למיכתב וכתב לרבות כל דבר לכתוב ונתן לה ספר כריתות: ואינה מתגרשת בכסף - אם נתן לה כסף ואמר התגרשי בו: והיתה לאיש אחר - היינו קדושין: מה הויה בכסף - דגמרינן במסכת קידושין (דף ב.) קיחה קיחה משדה עפרון: מספר כריתות - מדכתיב כריתות סמוך לספר: לדבר הכורת בינו לבינה - שלא יטיל תנאי בגט שיקשרם יחד אלא דברי הבדלה יהו: לעולם אין זה כריתות - דהא כל ימיה קשורה בו שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין ותנאי זה תלוי והולך לעולם ואין זה הבדלה אבל מכאן ועד שלשים יום הרי זה כריתות מיד שהרי דברי הבדלה הן לסוף שלשים יום ומותרת מיד לאיש אחר: מתני' ולא יהו פרצות יתירות על הבנין - ואפילו הן פרצות קטנות פחותות מעשר: כל פרצה שהיא כעשר מותרת מפני שהיא כפתח - ושיהא בעומד רב עליהן: יתר מכאן אסורה - פרצה אחת אוסרת כל ההיקף אפילו כולו עומד כדמפרש בברייתא לקמן: גמ' פרוץ כעומד - כל ההיקף כולו עשוי כן: אגמריה רחמנא למשה - כדאמר בריש פירקין (עירובין דף ד.) מחיצות והלכותיהן הלכה למשה מסיני: שפודין וארוכות המטה פסולין לסכך בהן לפי שכלים הן ומקבלין טומאה ותנן (סוכה דף יא.) כל דבר המקבל טומאה אין מסככין בו: ארוכות - אשפונד"ש: אם יש ריוח ביניהן כמותן - לסכך שם בסכך כשר אלמא פרוץ כעומד מותר דהא הכא פסול ככשר הוא ושרי וקשיא נמי הא לרב הונא: בנכנס ויוצא - שיהא שפוד יכול ליכנס וליצא בריוח שבינתים דהשתא הוי ריוח טפי משיעור שפוד ואינו מצומצם: והא אפשר לצמצם - דקס"ד דהאי דקא מתרץ בנכנס ויוצא הכי קמתרץ דכל כמותן בנכנס ויוצא הוא דאין דרך לצמצם לכך פריך והא אפשר לצמצם ולכוין שלא יהא לו ריוח יותר ואנן כמותן תנן: אמר ר' אמי - מתניתין בלא צמצם אלא במעדיף ריוח יותר משיעור שפודין וכמותן דקתני כשיעור שפודין בנכנס ויוצא: אם היו - שפודין נתונין שתי נותן לסכך כשר ערב דאפילו לא העדיף הריוח איכא סכך כשר טפי דכיון דנותנו ערב אי אפשר לעמוד אלא אם כן ראשו אחד מונח על השפוד מכאן וראשו אחד מונח על השפוד מכאן:

תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום - וא"ת ואימא וכתב לה כלל ספר פרט אין בכלל אלא מה שבפרט ספר אין מידי אחרינא לא וי"ל ונתן בידה חזר וכלל אף על גב דלא מייתי בברייתא אלא כללא קמא אין לחוש דכה"ג איכא בקדושין בפ"ק (ד' כא:) דקתני בברייתא אין לי אלא מרצע הסול והסירא מנין ת"ל ולקחת כל דבר הנקח ביד ומשמע בתר הכי דמכלל ופרט וכלל דריש דקאמר ונתת באזנו חזר וכלל: מה ספר דבר שאין בו רוח חיים - בפ' בכל מערבין (לקמן עירובין ד' כז:) גבי מעשר שני [בבקר ובצאן] נקט צד של פרי מפרי וגדולי קרקע ובפרק קמא דסוכה (ד' יא:) גבי חגיגה נקט מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ הכל לפי מה שדומה לחכמים: ורבנן האי וכתב לה מאי עבדי - אע"ג דאיצטריך למדרש וכתב לה לשמה תרי וכתב לה כתיבי והא דדרשינן בהמגרש (גיטין ד' פז.) וכתב לה ולא לה ולחברתה התם דריש מלה דוכתב דהכא: בכתיבה מתגרשת ולא בכסף - הך דרשה לא אתיא אלא לרבא אבל לאביי נפקא ליה בפרק קמא דקדושין (ד' ה.) מסברא דאין סניגור נעשה קטיגור ומכל מקום לאביי נמי איצטריך וכתב בכתיבה מתגרשת ולא בחליצה והא דדריש לה בריש קדושין (ד' ג:) דאינה יוצאה בחליצה מספר כורתה ההיא דרשה כר' יוסי הגלילי כדמשמע הכא ונקט לה משום דהויא דרשה פשוטה טפי וכן דרך הש"ס כדאשכחן בהחובל (ב"ק ד' פז.) דמייתי קרא דבנעוריה בית אביה לגבי חבלה ובריש קדושין (ד' ג:) קאמר דבהפרת נדרים הוא דכתיב ובריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד:) דריש דראיית נגעים ביום מוביום הראות בו דהיינו כאביי דפ"ק דמועד קטן (ד' ח.) ושביק דרשה דרבא דדריש התם מדכתיב לי ולא לאורי: על מנת שלא תלכי לבית אביך - תימה דהא אם מת אביה לא חשיב תו בית אביה כדתניא בנדרים בהשותפין (ד' מו.) קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או מכרו לאחר מיד מותר וי"ל דבית אביה קרויים כל יוצאי חלציו כדכתיב בתמר (בראשית ל״ח:י״א) שבי אלמנה בית אביך אע"ג דקראי מוכחי שכבר מת שם: ורבי יוסי הגלילי מכרת כריתות - קשה לר"י דבגיטין בריש המגרש (גיטין ד' פג:) קאמר על רבנן דרבי אלעזר בן עזריה דכרת כריתות לא דרשי ורבי יוסי הגלילי הוא בכלל הנהו רבנן וי"ל דהתם קאמר דלא דרשי לההיא דרשה ולא בעי למימר דלא דרשי ליה כלל: פרוץ כעומד - מכאן משמע דאפשר לצמצם כדפירש' לעיל ומפרק שני דחולין (ד' לח:) דמוקי קרא דתחת אמו פרט ליתום זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואם אי אפשר לצמצם אמאי איצטריך למעוטי מספיקא הייתי אוסר דילמא מתה אמו והדר ילדתו והוה ליה יוצא דופן אין לדקדק דשבקינן לקרא דדחיק ואיצטריך לשאם יבא אליהו ויאמר ויש להביא ראיה מפרק בהמה המקשה (חולין דף ע) גבי בעיא דהלכו באיברים אחר הרוב דמוקי לה כגון שיצא חציו ברוב אבר ואם אי אפשר לצמצם מאי קמיבעי ליה ממה נפשך טעון קבורה שמא יצא רובו: רש"י גריס והא אפשר לצמצם - פירוש כיון דאפשר לצמצם אית לן למימר כמותו דווקא קאמר אמר רבי אמי במעדיף כלומר מתניתין בלא צמצם וכמותו דקתני ביוצא ונכנס ותימה דאין זה סוגיית הש"ס דמשני במעדיף ואינו חושש על קושייתו ועוד קשה דפי' בדרבא אם היו נתונין שתי נותנן ערב ואיכא סכך כשר טפי ובפ"ק דסוכה (ד' ט:) תנן גבי העושה סוכתו תחת האילן אם היה הסיכוך הרבה מהן או שקצצן כשירה ומוקי לה בגמרא כשחבטן ופ"ה שם כשעירבן ואין ניכר איזהו פסול ואיזהו כשר ועוד דדוחק הוא דאמוראי מסקי אליבא דמ"ד פרוץ כעומד אסור דלא קי"ל הכי ועוד דלא פריך בסמוך כי מוקי נמי ביוצא ונכנס גבי שיירא והא אפשר לצמצם והתם ליכא לשנויי לרבא כי הכא ונראה כגירסת ר"ח דגריס והא אי אפשר לצמצם שיסתום כל האויר ונמצא שאין הכשר מרובה על האויר ועל הפסול או אפי' כמוהו ופריך לכולי עלמא ומשני ר' אמי במעדיף שבודאי יסתום כל האויר ורבא אמר אפי' תימא שאינו מעדיף אם היו נתונין שתי נותנו ערב ואז נסתם כל האויר אבל אין לפרש דדווקא כעניין זה אהני לרבא ולא במעדיף דגזר דילמא לא יעדיף דבכל הספרים גרסי' בפ"ק דסוכה (ד' טו:) רבא אמר אפי' תימא בשאינו מעדיף:

עירובין טו:

Navigate the library