Eruvin 96a · Talmud

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָצֵאת לָא בָּעֵי כַּוּוֹנָה, וְהָכָא לַעֲבוֹר מִשּׁוּם ״בַּל תּוֹסִיף״ קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: לַעֲבוֹר מִשּׁוּם ״בַּל תּוֹסִיף״ לָא בָּעֵי כַּוּוֹנָה. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: לַעֲבוֹר מִשּׁוּם ״בַּל תּוֹסִיף״ בָּעֵי כַּוּוֹנָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִי דִּסְבִירָא לַן דְּשַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא לַעֲבוֹר בָּעֵי כַּוּוֹנָה וְלָא לָצֵאת בָּעֵי כַּוּוֹנָה. וְהָכָא בְּ״לַעֲבוֹר שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ״ קָמִיפַּלְגִי. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: לָא בָּעֵי כַּוּוֹנָה. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: לַעֲבוֹר שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ בָּעֵי כַּוּוֹנָה. אִי הָכִי, לְרַבִּי מֵאִיר זוּג אֶחָד נָמֵי לָא. וְעוֹד: הַיָּשֵׁן בַּשְּׁמִינִי בְּסוּכָּה יִלְקֶה! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא. וּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין? רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: ״וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה״. ״יָמִים״ — וְלֹא לֵילוֹת. ״מִיָּמִים״ — וְלֹא כׇּל יָמִים, פְּרָט לְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר חוּקָּה זוֹ אֶלָּא לְעִנְיַן פֶּסַח בִּלְבַד. וְאֶלָּא הָא דִּתְנַן: הַפֶּסַח וְהַמִּילָה מִצְוַת עֲשֵׂה — לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא — כֵּיוָן דְּמוֹקֵי לָהּ בְּפֶסַח, לָאו נָמֵי אִיכָּא, כִּדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעַאי. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעַאי: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״ ״פֶּן״ וְ״אַל״ — אֵינוֹ אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, ״הִשָּׁמֶר״ דְּלָאו — לָאו, ״הִשָּׁמֶר״ דַּעֲשֵׂה — עֲשֵׂה. וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יַנִּיחַ אָדָם תְּפִילִּין בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ״, מִי שֶׁצְּרִיכִין אוֹת, יָצְאוּ אֵלּוּ — שֶׁהֵן גּוּפָן אוֹת. אֶלָּא הַאי תַּנָּא הוּא דְּתַנְיָא: הַנֵּיעוֹר בַּלַּיְלָה, רָצָה — חוֹלֵץ, רָצָה — מַנִּיחַ, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. יוֹנָתָן הַקִּיטוֹנִי אוֹמֵר: אֵין מַנִּיחִין תְּפִילִּין בַּלַּיְלָה. מִדְּלַיְלָה לְתַנָּא קַמָּא זְמַן תְּפִילִּין — שַׁבָּת נָמֵי זְמַן תְּפִילִּין. דִּילְמָא סְבִירָא לֵיהּ לַיְלָה זְמַן תְּפִילִּין הוּא, שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא. דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: לַיְלָה זְמַן תְּפִילִּין הוּא, שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא! אֶלָּא הַאי תַּנָּא הוּא דְּתַנְיָא: מִיכַל בַּת כּוּשִׁי הָיְתָה מַנַּחַת תְּפִילִּין וְלֹא מִיחוּ בָּהּ חֲכָמִים, וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל יוֹנָה הָיְתָה עוֹלָה לָרֶגֶל וְלֹא מִיחוּ בָּהּ חֲכָמִים. מִדְּלֹא מִיחוּ בָּהּ חֲכָמִים — אַלְמָא קָסָבְרִי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא הִיא. וְדִילְמָא סָבַר לַהּ

ואיבעית אימא - לענין לצאת כולי עלמא לא פליגי דידי חובתיה נפיק אע"ג דלא איכוון ולענין בל תוסיף פליגי לת"ק כי היכי דלענין מפיק נפיק לענין בל תוסיף נמי עבר ולרבן גמליאל אי לא מכווינן למצוה לא עבר: ואיבעית אימא אי סבירא לן - דלכ"ע שבת זמן תפילין לא לעבור ולא לצאת בעי כוונה ואיכא בל תוסיף אלא שבת לאו זמן תפילין הוא ובהא פליגי דת"ק סבר שלא בזמנו נמי אפילו בלא כוונה מצוה היא ותוספת עמה ולרבן גמליאל שלא בזמנו ואינו מתכוין אין כאן רמז מצוה ואין כאן תוספת: זוג אחד נמי לא - דיש כאן תוספת שמוסיף שבת על החול למצות תפילין: ועוד הישן בשמיני בסוכה ילקה - דמוסיף שמיני על השביעי ואנן מיתב יתבינן בשמיני בספק שביעי לכתחלה אלא שלא בזמנו בלא כוונה לאו תוספת הוא ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכוינן למצות סוכה: מחוורתא כדשנינן מעיקרא - בשבת זמן ולאו זמן תפילין הוא קא מיפלגי: ומאן - תנא דשמעת ליה דאמר שבת זמן תפילין דמוקים מתני' אליביה: ושמרת את החוקה - בפרשת קדש לי כתיב והיא אחת מד' פרשיות של תפילין: אלא לענין פסח - דאיירי בה לעיל מינה והאי מימים ימימה משנה לשנה דמתרגמינן מזמן לזמן אלמא מדלא דריש ר' עקיבא האי קרא בתפילין ש"מ דס"ל לילה ושבת זמן תפילין דלא קא ממעט להו קרא: והא דתנן - בפ"ק דכריתות [דף ב.]: הפסח והמילה - אע"פ שיש בהן כרת הואיל ואין בהן לאו אלא מצות עשה הן אין מביאין על שגגתן חטאת שאין חטאת באה אלא על לאו דכרת כדכתיב (ויקרא ד) אשר לא תעשינה וגו': לאו נמי איכא - דהא כתיב ושמרת וכל שמירה אזהרת לאו היא כדר' אבין: השמר דלאו לאו והשמר דעשה עשה - פירוש השמר שלא תעשה כן כגון השמר לך פן תכרות ברית וגו' (שמות ל״ד:י״ב) השמר לך פן תנקש וגו' (דברים י״ב:ל׳) השמר בנגע הצרעת (שם כד) שלא יקוץ בהרתו השמר דעשה כי האי ושמרת את החוקה: מי שצריכין אות - ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקב"ה יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקב"ה לישראל דכתיב (שמות ל״א:י״ג) כי אות היא ביני וביניכם: הניעור בלילה - שאין לו לחוש שמא יפיח בתפיליו: רצה מניח - ואינו כמוסיף על המצוה דלילה זמן תפילין הוא ורבנן הוא דגזור שמא יפיח כשהוא ישן: מדלילה לת"ק זמן תפילין - אלמא לא דריש מימים ימימה למעוטי לילות דמוקים לקרא בפסח: שבת נמי זמן תפילין הוא - מההוא קרא גופיה ממעט שבת: ודילמא סבירא ליה לילה זמן תפילין - דלא דריש מימים ימימה לענין תפילין אבל שבת לאו זמן תפילין הוא ונפקא ליה מוהיה לך לאות כדנפקא ליה לר"ע לעיל דמוקי מימים ימימה לפסח דלא ממעט לילה מימים וקא ממעט שבת מוהיה לך לאות: בת כושי - בת שאול כדכתיב (תהילים ז׳:א׳) על דברי כוש בן ימיני דהיינו שאול כדאמרי' באלו מגלחין (מו"ק דף טז:): ולא מיחו בה חכמים - דהוי כתוספת על דברי תורה שפטרה נשים ממצות עשה שהזמן גרמא: של יונה - בן אמיתי: שלא הזמן גרמא - אלמא מצות תפילין כל שעה גם בלילה גם בשבת דאי מפקת חד הוי להו זמן קבוע:

ושמרת את החוקה הזאת - מכאן אור"ת דאפי' בני מערבא דהוו מברכין כשהיו חולצין תפילין לשמור חוקיו היינו דוקא כשחולץ סמוך לחשיכה משום דלילה לאו זמן תפילין הוא דאהא כתיב חוקה מיהו לא קי"ל הכי ואין צריך לברך אפי' חולצן משום לילה דקי"ל כר' עקיבא דאמר לא נאמרה חוקה זו אלא לענין פסח בלבד ובהקומץ רבה (מנחות לו, ב) פסקינן דלילה זמן תפילין עד שעת שינה ורב אשי ורבינא מסקי התם הלכה ואין מורין כן אלא כל הלילה זמן תפילין כרבי עקיבא דשמעתין: ימים וכו' פרט לשבתות וי"ט - נראה דאדרש' דלאות על ידך דבסמוך קא סמיך ולכאורה אין להניח תפילין בחוה"מ שא"צ אות דאסור במלאכה בדבר שאינו אבד ועוד דחייב בסוכה בחג ובפסח אסור באכילת חמץ וכן פסקו בהלכות גדולות אבל בירושלמי (פרק אלו מגלחין הלכה ד) משמע דצריך להניח דגרס ההוא גברא דאבד תפילין אתא לקמיה דרב חננאל שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה אמר ליה לספרא זיל הב ליה תפילך ואת כתוב לך דתנא כותב אדם תפילין לעצמו אתא לקמיה דרב א"ל זיל כתוב ליה להדיא מתני' פליגי עליה דרב כותב אדם תפילין לעצמו אבל לאחרים לא רב פתר להניח פירוש מעמיד המשנה שרצה להניח לאחר המועד אבל לצורך המועד יכול לכתוב אף לאחרים וכן עמא דבר עוד מביאין ראיה מספ"ק דביצה (דף טו.) גבי משלחין תפילין: השמר דעשה עשה - ואפי' ר' יוחנן דאמר בהקומץ רבה (מנחות לו, ב) השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לענין עשיית פסח דאמר הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר' יוחנן דלאו הוא דהוי כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בפ' אם לא הביא (שבת קלב, ב) אע"ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תקוץ: מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין - בפסיקתא [רבתי פכ"ב] דר' חזקיה בשם ר' אבהו אמרו אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בה חכמים מה שפי' בקונטרס דאי מצות עשה שהזמן גרמא הוא היו מוחין בידה שנראה כמוסיפה אין נראה לר"י דהא ר' יהודה לית ליה נשים סומכות רשות ושמעינן ליה בפ"ק דסוכה (דף ב:) דאמר הילני המלכה היתה יושבת בסוכה וז' בניה ומיהו יש ליישב דמשום בניה היתה יושבת ולא מיחזי כבל תוסיף אי נמי משום דשמעינן ליה לרבא בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כח, ב) דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה ולגבי אשה דלא מיחייבא הוי כשלא בזמנו דכיון דלא מיכווני לה לא עברה אך נראה דוחק ונראה לפרש דטעמא למ"ד דלא הוי רשות משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר ועלייה לרגל משום דמיחזי כמביאה חולין לעזרה או משום ראיית פנים בעזרה שלא לצורך ותקיעת שופר וסמיכה נמי דמעכבין למאן דלית ליה רשות לאו משום דמיחזי מוסיף אלא משום דתקיעה מלאכה דרבנן היא כדאמר בפ' כיסוי הדם (חולין פד, ב) דאין וודאה דוחה שבת וסמיכה אפי' בהקפת יד מיחזי כעבודה בקדשים: דילמא סבר לה כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות - מכאן אר"ת דמותר לנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דפטורות כמו מיכל בת שאול שהיתה מסתמא גם מברכת אע"ג דר"מ ור' יהודה פליגי עליה כדאמר בסמוך קיימא לן כר' יוסי לגבי תרווייהו ואע"ג דסתם מתני' דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע דלא כר' יוסי דמשמע הא נשים מעכבין כדאמר בסמוך אפ"ה מעשה רב דמיכל בת שאול ואשתו של יונה ועובדא דפרק אין דורשין (חגיגה טז, ב) דהביאנוהו לעזרת נשים כדי לעשות להם נחת רוח ועוד הביא ראיה מהא דאמר רב יוסף בפרק החובל (ב"ק פז, א) מעיקרא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקדנא ועבידנא כו' ואם במקום שפטור ועושה אסור לברך אם כן אמאי קאמר דהוה עביד יומא טבא והלא מפסיד כל הברכות של כל המצות וק' ברכות בכל יום ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שמברך על המצוה שעושה אע"פ שפטור ומיהו אין ראיה מסומא לאשה דסומא מיחייב מדרבנן ומ"מ היה שמח רב יוסף משום דמדאורייתא לא מיפקד ועביד כדמוכח קצת בערבי פסחים (דף קטז:) דקאמר סומא פטור מלומר אגדתא ופריך מרב יוסף ומרב ששת שהיו אומרים הגדה ומוציאין בני ביתם ומשני דקסבר מצה בזמן הזה דרבנן משמע דמיחייבי מדרבנן ולכך היו יכולים להוציא אחרים ומיהו יש לדחות דאפי' רשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) ועולה למנין ז' ומוציא אחרים מידי מגילה לר' יהודה כדאמר במסכת מגילה (דף יט:) אבל יש לדקדק בפרק הקורא מעומד (מגילה דף כד.) ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע משמע הא ראה אע"ג דהשתא נסתמא פורס על שמע אע"ג דלר' יהודה סומא פטור מכל המצות אלא ודאי מיחייב מדרבנן ויכול לומר קדשנו במצותיו וצונו כיון דמחייב מדרבנן כדאמרי' בפ' במה מדליקין (שבת דף כג.) היכן צונו מלא תסור אבל אשה. דאינה מיחויבת אפי' מדרבנן במצות עשה שהזמן גרמא כדמוכח בהדיא בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) גבי נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ובריש סוכה (דף ב:) גבי הילני המלכה היכי מצי למימר וצונו ואין לתמוה דסומא חייב מדרבנן ואשה פטרו לגמרי דהחמירו חכמים בסומא משום דהוי ממין בר חיובא ועוד שלא יראה כעו"ג אם היה פטור מכל המצות אבל לאשה כי פטורה נמי לגמרי ממצות עשה שהזמן גרמא אכתי מחויבת בכל שאר מצות וממה שהאשה עולה למנין ז' ומברכת קריאת התורה אע"ג דפטורה מתלמוד תורה כדאמר בפ"ק דקדושין (דף כט.) ובריש בכל מערבין (לעיל עירובין דף כז.) אור"ת דאין זו ראיה דברכת קריאת התורה לאו משום מצות תלמוד תורה שאפי' בירך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך תדע דבמקום שאין לוי כהן קורא במקום לוי ומברך אע"פ שכבר בירך בקריאה ראשונה ומקטן דמברך ברכת המזון אע"פ שהוא פטור אין ראיה לאשה דקטן אתי לכלל חיוב וחייב לחנכו ואינו מוזהר על לא תשא:

עירובין צו.

Navigate the library