עירוביןסח.
טוען את הדף…
מָה הַזָּאָה שְׁבוּת, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא שָׁנֵי לָךְ בֵּין שְׁבוּת דְּאִית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה לִשְׁבוּת דְּלֵית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה? דְּהָא מָר לָא אֲמַר לְגוֹי: זִיל אַחֵים. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: מְבוֹאָה דְּאִית בֵּיהּ תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי כְּרַבָּנַן, לָא לֶיהֱוֵי בֵּיהּ לָא עֵירוּב וְלֹא שִׁיתּוּף?! אֲמַר לֵיהּ: מַאי נַעֲבֵיד? מָר, לָאו אוֹרְחֵיהּ. אֲנָא, טְרִידְנָא בְּגִירְסַאי. אִינְהוּ, לָא מַשְׁגְּחִי. וְאִי אַקְנִי לְהוּ פִּיתָּא בְּסַלָּא — כֵּיוָן דְּאִי בָּעוּ לַהּ מִינַּאי וְלָא אֶפְשָׁר לִיתְּבַהּ נִהֲלַיְיהוּ, בָּטֵיל שִׁיתּוּף. דְּתַנְיָא: אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁבִּיקֵּשׁ יַיִן וָשֶׁמֶן, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ — בָּטֵל הַשִּׁתּוּף. וְנַקְנֵי לְהוּ מָר רְבִיעֲתָא דְחַלָּא בְּחָבִיתָא. תַּנְיָא, אֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּאוֹצָר. וְהָא תַּנְיָא מִשְׁתַּתְּפִין! אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: לָא קַשְׁיָא, הָא — בֵּית שַׁמַּאי, הָא — בֵּית הִלֵּל. דִּתְנַן: הַמֵּת בַּבַּיִת, וְלוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה — כּוּלָּן טְמֵאִין. נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן — הוּא טָמֵא, וְכוּלָּן טְהוֹרִין. חִישֵּׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן, אוֹ בַּחַלּוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה — מַצִּיל עַל כׇּל הַפְּתָחִים כּוּלָּן. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: וְהוּא שֶׁחִישֵּׁב עַד שֶׁלֹּא יָמוּת הַמֵּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מִשֶּׁיָּמוּת הַמֵּת. הָהוּא יָנוֹקָא דְּאִישְׁתְּפוּךְ חַמִּימֵיהּ, אֲמַר לְהוּ רָבָא: נִישַׁיְּילַהּ לְאִימֵּיהּ אִי צְרִיכָא — נַחֵים לֵיהּ גּוֹי אַגַּב אִימֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא: אִימֵּיהּ קָא אָכְלָה תַּמְרֵי. אֲמַר לֵיהּ: אֵימוֹר, תּוּנְבָּא בְּעָלְמָא הוּא דְּנָקֵט לַהּ. הָהוּא יָנוֹקָא דְּאִישְׁתְּפוּךְ חַמִּימֵיהּ, אֲמַר לְהוּ רָבָא: פַּנּוּ לִי מָאנֵי מִבֵּי גַבְרֵי לְבֵי נְשֵׁי, וְאֵיזִיל וְאִיתֵּיב הָתָם וְאֶיבַטֵּיל לְהוּ הָא חָצֵר. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא, וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר?! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לִי, דְּאָמַר: יֵשׁ בִּיטּוּל מֵחָצֵר לְחָצֵר. וְאִי לָא סָבַר לַהּ מָר כִּשְׁמוּאֵלמה הזאה שבות ואינה דוחה שבת - ואפי' במקום מצוה כגון לשחוט פסחו כדתנן בפסחים בפרק אלו דברים (ד סה:): תרי גברי רברבי כרבנן - כגון אתה ורבה דדייריתו ביה: מר - רבה אין כבודו לחזר על בני המבוי ולגבות: אינהו - שאר בני המבוי לא משגחי: אקני להו - משלי ריפתא בסלא בדיבורא דליכא טרחא ויהו כולן זוכין בו לשם שיתוף: כיון דאי בעו מינאי - אם אחד מהן היה צריך לאכול מן השיתוף והיה שואלו ממני אין יכולת בידי לוותר משלי בכל שבת לכך נמצא שאין בלבי להיות בו חלק גמור ובטל השיתוף: שביקש יין ושמן - משל שיתוף: רביעתא דחלא - חומץ: בחביתא - באחת מחביותיך דמידי דלית ביה קפידא הוא ועיקר שיתוף ביין כדאמר בהאי פירקא (דף עא:) ויניח החבית בחצר ויסמוך על רביעית שבה לשום שיתוף לצורך כל השנה כולה שמניחין שיתוף בחצר: אין משתתפין באוצר - בדבר האצור כגון חבית של יין או פירות המכונסין אין סומכין על מה שבתוכן משום דאין ברירה איזהו של שיתוף וכי מסתפק ממנו איכא למימר אזל ליה שיתוף: כולן טמאין - כל הכלים הנתונין בעובי האסקופה טמאין ואע"פ שאינם באהל המת מפני שאין אנו יודעין באיזו פתח יוציאנו ופתח שעתיד לצאת בו מיטמא מיד וטעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה ואפי' חלונות של טפח על טפח טמאין דכיון דכולן סתומין לא מוכחא מילתא בהי מפיק ליה: נפתח אחד מהן - ודאי בההוא מפיק ליה: פחות מד' על ד' אינו חשוב להציל על השאר: עד שלא ימות - דלא נחתא להו טומאה אשאר פתחים אבל משימות המת כבר נטמאו הכלים ולא אמרינן הוברר הדבר דמעיקרא נמי דעתיה לאפוקי בהאי פיתחא אלא נחתא להו טומאה ואפי' כלים הבאין (לשאר פתחים) שם לאחר מחשבה טמאים דכיון דנחתא להו טומאה תו לא סלקא מינייהו במחשבה עד דעביד להו מעשה ממש דפתח ליה להאי ומהני לטהר את האחרים מכאן ולהבא כדקתני לעיל נפתח אחד מהן כו': וב"ה אומרים אף משימות המת - דאמרינן יש ברירה דמאתמול דעתיה בהאי פיתחא ולא נחתא טומאה לאחריני ואפי' כלים דקודם מחשבה טהורין: נישיילה לאימיה אם צריכה - לצורכה חמין נחים ליה נכרי אגב אימיה דקי"ל חיה אחר שבעה אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע"י ארמאי: הא אכלה תמרי - כלומר הא חזינן דאינה צריכה חמין לשתות דהא צונן נמי אכלה: תונבא - אשדורדישי"ן ואוכלת ואינה יודעת מה: פנו לי מאני - בחצירו של רבא היו חמין והתינוק נשפכו חמיו בחצר אחרת ופתח ביניהן ולא עירבו שתי חצירות יחד ולרבא היו בביתו חדרים פנימיים שאינן פתוחין לחצר והן לצניעות והנשים יושבות שם ובי גברי הוה פתוח לחצר 
ותנן במתני' המבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר דהא לאו דידיה הוא. הלכך פינה כליו מבי גברי כדי שלא יבא להוציא משם לחצר והלך וישב בחדרים הפנימיים וביטל רשות חצרו לבני חצר האחרת ויביאו חמין מחצירו לחצירן:לשבות דלית ביה מעשה - וא"ת דבההוא ינוקא דלקמן דאמר להו רבא נשיילה לאימיה אי צריכא ניחיימוה ליה אגב אימיה כי לא צריכא נמי וכי לא היה נכרי בכל העיר שיאמרו לו שיחם בשביל הקטן למולו ובפ"ק דגיטין (דף ח: ד"ה אע"ג) פירשתי: כיון דאי בעו מינאי ולא יהיבנא להו - צריך ליזהר כשאדם עושה עירוב שלא יערב בדבר שהוא מקפיד עליו כגון אותן דברים שתיקן לכבוד שבת או אם יש לו ככר נאה שקורין גשטי"ל או פשטיד"א וכיוצא בהן דאי בעו ליה מיניה ולא יהיב להו בטל עירוב: ונקני להו מר רביעתא דחלא בחביתא - לכאורה משמע לצורך שיתוף מבוי קאמר דלעירובי חצירות בעי פת אע"ג דאמר לקמן בפרק חלון (עירובין דף פא.) מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר' יהושע הא קי"ל כר' יהושע לגבי ר"א דפליג עליה התם ולקמן בפירקא בין ר"מ בין רבנן סבירא להו דעירובי חצירות אינו אלא בפת ולכאורה כולהו אמוראי דההיא שמעתא הכי אית להו ואור"י דצ"ל דההיא חביתא דחלא דהכא בחצר הוה ולא בבית דהא אמר לקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פה:) דעירובי חצירות בבית שבחצר ושיתופי מבואות בחצר שבמבוי ותרוייהו דוקא כמו שאפרש לקמן וכן ההיא דבעל הבית שהיה שותף עם שכיניו לזה ביין כו' איירי כגון דמונח בחצר: תניא אין משתתפין באוצר - וא"ת ואביי כב"ש דהא כב"ש מסיק לה וי"ל דאביי לא חשיב הא דקאמר רב אושעיא הא ב"ש הא ב"ה וקסבר אביי לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דכמה פלוגתא דתנאי ואמוראי אשכחן לענין ברירה ועוד אומר ר"י דאביי הוה מוקים כולהו אליביה ולמפרע כולן טמאין דאין ברירה והוה מפרש (כרבה) דמסיק במסכת ביצה (דף י. ולז.) לטהר את הפתחים מכאן ולהבא: אמר רב אושעיא לא קשיא כו' - הקשה ר"ת דהכא מוקי רב אושעיא פלוגתייהו בברירה ובפ"ק דביצה (דף י.) וגם בסוף ביצה (דף לז:) מסיק רב אושעיא דפליגי לטהר את הפתחים מכאן ולהבא דכיון דנחתא להו טומאה לא נפקא לב"ש אלא בשינוי מעשה ולב"ה סגי במחשבה ואור"ת דרב אושעיא לחוד ורבי אושעיא לחוד דהכא גרס בכל הספרים רב אושעיא והתם גרסינן רבי אושעיא ומצינו רב אושעיא שהיה באמוראים אחרונים בתר ההיא שמעתא דפ' בתרא דביצה (דף לח:) גבי ליבטיל מים ומלח גבי עיסה דקאמר רב אושעיא דשפיר עביד דאחיכו עליה וביבמות בריש כיצד (דף יח:) על מילתיה דרב אושעיא דאמר חלוק היה ר"ש אף בראשונה אמר מתיב ר' אושעיא ובפרק כל הגט (גיטין דף כה.) בעא מיניה רב אושעיא מרב יהודה וה"ר מנחם מיונ"י פי' דלא פליגי הכא בברירה אלא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא כדאמר בביצה וה"ק הא ב"ש דלא מהניא מחשבה לטהר את הפתחים ה"נ לא מהני לענין עירוב ואע"פ שמזכה להו כיון דמתחילה לא הונח בחבית לשם עירוב ולב"ה דמהניא מחשבה התם מהני נמי הכא והא דתנן לקמן בעל הבית שהיה שותף עם שכניו והא דתנן נמי בכיצד משתתפין (לקמן עירובין דף פב.) מניח את החבית כו' כב"ה דלא בעו הנחה לשם עירוב וניחא השתא דשבק שאר פלוגתייהו דתנאי דפליגי לענין ברירה בהלוקח יין מבין הכותים ובשאר מקומות ואף על גב דקאי השתא אביי כב"ש לא היה חושש לכך להשיבו דבלאו הכי היה יכול להקשות לו וליקני להו רביעתא דחלא במנא אלא לא היה חושש לטרוח כל כך לערב ואין זו סברא תמוה כל כך אם אינו מועיל זכוי לב"ש אם לא הונח בכלי לשם עירוב דהא בסוף פירקין נמי פרכינן אלא מעתה הקנה לו פת בסלו ה"נ דלא הוי שיתוף פירוש ולא יועיל שיתוף משום דלא אפקי ועיילי דרך פתחים למבוי מיהו זה קשיא דאדפריך מברייתא דתניא משתתפין באוצר הוה ליה למיפרך ממתני' דבעה"ב שהיה שותף עם שכיניו וכמה משניות דלא בעו הנחה בכלי לשם עירוב ועוד קשיא דמה ענין מחשבה לטהר את הפתחים למחשבה דעירוב: אי צריכה ניחממו ליה אגב אימיה - פירשנו בפרק קמא דגיטין (דף ח: ד"ה אע"ג):