עירוביןצז:
טוען את הדף…
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְמַתְנִיתִין, בְּסַכָּנַת גּוֹיִם? אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ. כׇּל שֶׁכֵּן דְּאָוְושָׁא מִילְּתָא! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּסַכָּנַת גּוֹיִם, אֲבָל בְּסַכָּנַת לִיסְטִים — מוֹלִיכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ וְכוּ׳. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עָדִיף, דְּאִי אָמְרַתְּ נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ — אָוְושָׁא מִלְּתָא דְּשַׁבָּת. וּמָר סָבַר: נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ עָדִיף, דְּאִי אָמְרַתְּ מוֹלִיכָן פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת — זִימְנִין דְּלָאו אַדַּעְתֵּיהּ, וְאָתֵי לְאֵתוֹיִינְהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן בְּנוֹ. בְּנוֹ מַאי בָּעֵי הָתָם? דְּבֵי מְנַשֶּׁה תָּנָא: בְּשֶׁיְּלָדַתּוּ אִמּוֹ בַּשָּׂדֶה. וּמַאי אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה? דְּאַף עַל גַּב דְּקַשְׁיָא לֵיהּ יְדָא, אֲפִילּוּ הָכִי, הָא עֲדִיפָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹתֵן אָדָם חָבִית. וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הָא דִּתְנַן הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם לֵוִי סָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּמְעָרָן מֵחָבִית לְחָבִית. וְרַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מַיִם אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בְּמַיִם מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. וּמַאי לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ — לֹא יְהַלֵּךְ מַה שֶּׁבְּזוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי הַבְּעָלִים. אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הֵיכָא דִּבְלִיעָן בְּעִיסָּה, הֵיכָא דְּאִיתַנְהוּ בְּעֵינַיְיהוּ מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? הַשְׁתָּא בִּקְדֵירָה אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לָא בָּטְלִי, בְּעֵינַיְיהוּ בָּטְלִי?! דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַיִם וּמֶלַח בְּטֵלִין בָּעִיסָּה. וְאֵין בְּטֵלִין בַּקְּדֵירָה, מִפְּנֵי רוֹטְבָּהּ. אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכָא בְּחָבִית שֶׁקָּנְתָה שְׁבִיתָה, וּמַיִם שֶׁלֹּא קָנוּ שְׁבִיתָה עָסְקִינַן. דְּבָטְלָה חָבִית לְגַבֵּי מַיִם. כְּדִתְנַן: הַמּוֹצִיא הַחַי בְּמִטָּה — פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּטָּה טְפֵילָה לוֹ. הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁיעוּר — בִּכְלִי פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, מִפְּנֵי שֶׁהַכְּלִי טָפֵל לוֹ. מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁיָירָא, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵירוֹ וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ. בִּשְׁיָירָא אִין, שֶׁלֹּא בִּשְׁיָירָא לָא? אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: כִּי תְּנַן נָמֵי בְּמַתְנִיתִין — בִּשְׁיָירָא תְּנַן. אַבָּיֵי אָמַר: בִּשְׁיָירָא — אֲפִילּוּ חָבִית שֶׁקָּנְתָה שְׁבִיתָה וּמַיִם שֶׁקָּנוּ שְׁבִיתָה. שֶׁלֹּא בִּשְׁיָירָא — חָבִית שֶׁקָּנְתָה שְׁבִיתָה וּמַיִם שֶׁלֹּא קָנוּ שְׁבִיתָה. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכָא בְּחָבִית דְּהֶפְקֵר עָסְקִינַן וּמַיִם דְּהֶפְקֵר עָסְקִינַן. וּמַאן אָמְרוּ לוֹ — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא, דְּאָמַר: חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה. וּמַאי ״לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי הַבְּעָלִים״? לֹא יְהַלְּכוּ אֵלּוּ יוֹתֵר מִכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּעָלִים. מַתְנִי׳ הָיָה קוֹרֵא בְּסֵפֶר עַל הָאִיסְקוּפָּה וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ — גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. הָיָה קוֹרֵא בְּרֹאשׁ הַגָּג וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים — גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים — הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵין מְסוּלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִּמְלֹא מַחַט — גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בָּאָרֶץ עַצְמוֹ — גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת עוֹמֵד בִּפְנֵי כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ. גְּמָ׳ הַאי אִיסְקוּפָּה הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא אִיסְקוּפָּה רְשׁוּת הַיָּחִיד וְקָמָה רְשׁוּת הָרַבִּים, וְלָא גָּזְרִינַן דִּילְמָא נָפֵיל וְאָתֵי לְאֵתוֹיֵי.הכי גרסינן במאי אוקימתא למתני' בסכנת ליסטים אימא סיפא וכו' - כיון דליסטים לא מבזו להו אמאי קא מזלזל ר"ש באיסורא דשבתא כולי האי כל שכן דהא דר"ש גריעא (כולי האי) מתנא קמא ואיכא זילזול שבת טפי דאוושא מילתא דהנך גברי דמקילינן כולי האי בשבת וכסוי דת"ק עדיף. לשון אחר ועיקר ולא לשבש הספרים מתני' בסכנת עו"ג שגזרו גזירה שלא יניחו תפילין והאי ובסכנה מכסן והולך לו אכולה מתניתין קאי והכי קאמר ובסכנה שאם ימצאו בידו או ישמע למלכות יהרג בין מעט בין צבתים מכסן בטליתו שלא יוטלו כ"כ בבזיון ומניחם שם והולך ולא יזיזן משם שמא ירגישו בו ויתחייב למלכות וברייתא בליסטים עו"ג ואסיפא קאי דקתני מחשיך עליהן ומביאן ובסכנת ליסטים שהוא ירא להחשיך שם מוליכן פחות פחות מד' אמות וכו' ולא יניחם שם שלא יזלזלו הליסטים בהם וינהגו בהם מנהג בזיון ובמאי אוקימנא למתניתין בסכנת עו"ג שלא יתחייב למלכות אימא סיפא וכו' וכ"ש דאוושא מלתא וישמע למלכות יותר משאם מכניסן זוג זוג או מחשיך עליהם לכולם וזה עיקר מדלא גרסינן ברישא כל שכן דאוושא מילתא דשבת כדגרסינן בסיפא מכלל דהאי אוושא דמילתא לאו אזלזולא דשבת קפיד אלא אסכנת נפשות קפיד: אע"ג דקשיא ליה - שמטלטלין אותו מיד ליד: הא עדיפא - בשבתא ולא יטלטלנו הוא לבדו פחות פחות מד' אמות: כרגלי הבעלים - שהשואל או לוקח בהמה או כלים מחבירו ביום טוב אינו יכול להוליכם אלא למקום שהבעלים הראשונים מותרין לילך שם ואם עירבו לצפון לא יוליכנו זה לדרום: מחבית לחבית - והשניה שלו וכן עושה תמיד ולקמיה מפרש מאי לא תהלך זו: אין בהם ממש - לקנות שביתה אצל בעליהם הראשונים וכל אדם מותר להוליכן כרגליו: פוטר במים - פלוגתייהו בפרק בתרא דביצה האשה ששאלה מחבירתה תבלין לקדירה ומים ומלח לעיסתה הרי הן כרגלי שתיהן אין העיסה הולכת אלא למקום ששתיהן מותרות לילך שם ואם עירבה זו לצפון וזו לדרום אין עיסה זזה ממקומה לפי שאין לזו של צפון אפילו אמה אחת בדרום וה"מ כשנתנו עירובן לסוף אלפים ר' יהודה פוטר במים שאין בעלת המים אוסרת על בעלת הקמח כלום: ומאי לא תהלך זו - הא רבי יהודה נמי בחבית לא קאמר דיכולה חבית להלך יותר מרגלי הבעלים דהא אוקמינן מתני' במערן מחבית לחבית: מפני רוטבה - שניכר ואם השאילה מים לקדירתה הרי היא כרגלי שתיהן: מים שלא קנו שביתה - שנתמלאו היום ממעין הנובע או מן הנהר דתניא (לעיל עירובין דף עו.) נהרות המושכין ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם: דבטלה חבית לגבייהו - מפני שהיא טפילה להן ורבנן פליגי למימר דלא תהלך זו דלא בטלה לגבייהו: פטור אף על המטה - הואיל ופטור על החי דקיימא לן חי נושא את עצמו: בשיירא - שחנתה בבקעה שאנוסין הן שאין להם מים שרי להו רבנן דתיבטיל: כרבי יוחנן בן נורי - בפרק מי שהוציאוהו: מתני' היה קורא בספר - כל ספרים העשויים בימי הראשונים עשוין (בגליון) כספר תורה שלנו: גוללו אצלו - הואיל וראשו אחד בידו ובגמרא מפרש לה: לעשרה טפחים - לעשרה התחתונים שברשות הרבים וכולן מפרש בגמרא: הופכו על הכתב - האותיות כלפי הכותל שלא יהא מוטל כל כך בבזיון ומניחו עד שתחשך: משום שבות - כגון זו שלא נפל מידו שהרי אחז בראשו אחד ואין כאן אלא משום גזירה דילמא נפיל כוליה מידיה ואתי לאתויי כל איסור דרבנן הוי שבות: גמ' אי נימא איסקופה רשות היחיד - גבוהה עשרה ורחבה ארבעה: וקמה רשות הרבים - ולפניה רשות הרבים וקאמר מתני' אע"ג דמונח ראשו ברשות הרבים גוללו ברשות היחיד: ולא גזרינן דלמא נפל - כוליה מידיה דאיכא חיוב חטאת ואתי לאיתויי:רבי שמעון אומר נותנן לחבירו כו' - נראה דאם אין שם חברים היה מתיר רבי שמעון להוליך פחות מארבע אמות דלא גרע מכיס דפרק מי שהחשיך (שבת דף קנג:) והתם נמי אם היו חברים הרבה והיו כולן שותפין בו נראה דלרבי שמעון נותנו לחברו וחבירו לחבירו דהכי עדיפא ליה: הכי גרסינן וכן בנו ואפילו הן מאה - ולא כספרים דגרסי ואפי' הן מאה וכן בנו דבגמרא מוכח דאפילו הן מאה אבנו קאי דמפרש טעמא אע"ג דקשיא ליה ידא: את החי במטה פטור - וא"ת נהי שהחי נושא את עצמו להוי כמו זה יכול וזה אינו יכול דיכול חייב כדמוכח בהמצניע (שבת דף צג.) ואור"י דמכ"מ מיפטר הכא משום דגמרינן כל הוצאות ממשכן ושם לא היו נושאים בעלי חיים דאילים ותחשים מוליכין ברגליהן וחלזון מיד כשיוצא מן הים היו מוציאין דמו בעודו בכחו כי היכי דליצליל ציבעיה כדאמר בסוף פרק כלל גדול (שבת דף עה.): הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן - דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה ואפילו חוץ לתחום דקאמר היינו ממקום שביתת המים אבל חוץ לתחום של הזוכה בהם תחילה לא יוליכו אותן למאי דפרישית לעיל בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו.) דכרגלי כל אדם דקתני גבי נהרות המושכין היינו כרגלי הממל"א והא דקאמר נותנו לחבירו וחבירו לחבירו לא משום דלא מצי אזיל התם אלא משום דאסור להעביר ארבע אמות ברה"ר ועוד יש לומר דיכול להוציאם חוץ לתחום שזכה בהן תחילה וכגון שלא נתכוון לזכות בהן לא לעצמו ולא לאחרים בהגבהתו אלא מה ששותים וכענין זה אפי' בי"ט שייך לשנות נותנן לחבירו וחבירו לחבירו אע"ג דליכא איסור ד' אמות: