עירוביןפח:
טוען את הדף…
פָּחוֹת מֵאַרְבַּע — שׁוֹפְכָן. אִי דַּעֲבִיד עוּקָה — שְׁרֵי, אִי לָא — אָסוּר. רַבִּי זֵירָא אָמַר: אַרְבַּע אַמּוֹת — תָּיְימִי, פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת — לָא תָּיְימִי. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: אֲרִיךְ וְקַטִּין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תְּנַן: חָצֵר וְאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי זֵירָא נִיחָא, אֶלָּא לְרַבָּה קַשְׁיָא! תַּרְגְּמָא רַבִּי זֵירָא אַלִּיבָּא דְרַבָּה בְּאַכְסַדְרָה מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי כָּל הֶחָצֵר כּוּלָּהּ. תָּא שְׁמַע: חָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת — אֵין שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה נִיחָא, אֶלָּא לְרַבִּי זֵירָא קַשְׁיָא! אָמַר לָךְ רַבִּי זֵירָא: הָא מַנִּי רַבָּנַן הִיא, וּמַתְנִיתִין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא. וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא לְאוֹקֹמַהּ לְמַתְנִיתִין כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ, מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״חָצֵר שֶׁהִיא פְּחוּתָה״, לִיתְנֵי: ״חָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת״! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא. שְׁמַע מִינַּהּ. וְהָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, רֵישָׁא לָאו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב! כּוּלַּהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: חָצֵר שֶׁהִיא פְּחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת — אֵין שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת, הָא אַרְבַּע אַמּוֹת — שׁוֹפְכִין, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בִּיב הַקָּמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בַּשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בִּיב הַקָּמוּר. מַתְנִיתִין דְּלָא כַּחֲנַנְיָא. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ גַּג מֵאָה אַמָּה — לֹא יִשְׁפּוֹךְ, לְפִי שֶׁאֵין הַגָּג עָשׂוּי לִבְלוֹעַ, אֶלָּא לְקַלֵּחַ. תָּנָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים — שׁוֹפֵךְ וְשׁוֹנֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: אָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּבָּלְעוּ מַיִם בִּמְקוֹמָן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וַהֲרֵי שׁוֹפְכִין, דְּאָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּבָּלְעוּ, וְקָתָנֵי ״לֹא יִשְׁפּוֹךְ״! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ, אִי מִשּׁוּם קִלְקוּל חֲצֵירוֹ — הָא מִיקַּלְקְלָא וְקָיְימָא. וְאִי מִשּׁוּם גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ ״צִנּוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי מְקַלֵּחַ מַיִם״ — סְתָם צִנּוֹרוֹת מְקַלְּחִים הֵם. אָמַר רַב נַחְמָן: בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, עוּקָה מַחֲזִיק סָאתַיִם — נוֹתְנִין לוֹ סָאתַיִם, מַחֲזִיק סְאָה — נוֹתְנִין לוֹ סְאָה. בִּימוֹת הַחַמָּה, מַחֲזִיק סָאתַיִם — נוֹתְנִין לוֹ סָאתַיִם, סְאָה — אֵין נוֹתְנִין לוֹ כָּל עִיקָּר. בִּימוֹת הַחַמָּה נָמֵי, מַחֲזִיק סְאָה נִיתֵּיב לֵיהּ סְאָה! גְּזֵרָה דִּלְמָא אָתֵי לִיתֵּן לֵיהּ סָאתַיִם. אִי הָכִי בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים נָמֵי לִיגְזוֹר! הָתָם מַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם קִילְקוּל — הָא מִיקַּלְקְלָא וְקָיְימָא. אִי מִשּׁוּם גְּזֵירָה ״שֶׁמָּא יֹאמְרוּ צִנּוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי מְקַלֵּחַ מַיִם״ — סְתָם צִנּוֹרוֹת מְקַלְּחִין הֵן. אָמַר אַבָּיֵי: הִילְכָּךְ, אֲפִילּוּ כּוֹר וַאֲפִילּוּ כּוֹרַיִים. וְכֵן שְׁתֵּי דְיוֹטָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ עֵירְבוּ. אֲמַר (לֵיהּ) אַבָּיֵי: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם נְפִישָׁא דְמַיָּא, וְהָתַנְיָא: אַחַת לִי עוּקָה, וְאַחַת לִי גִּיסְטְרָא בְּרֵיכָה וַעֲרֵיבָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַלְּאוּ מַיִם מֵעֶרֶב שַׁבָּת — שׁוֹפְכִין לְתוֹכָן מַיִם בַּשַּׁבָּת! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רָבָאפחות מד' - אינו ראוי לזלף ושופכן וכי נפקי מקיימא מחשבתו וגזור רבנן עליה דילמא אתי למישרי זריקה בהדיא לרה"ר: תיימי - מיא בד' אמות ראוין ליבלע סאתים הלכך אי נמי נפקי לבר לא מקיימא מחשבתו: דאריך וקטין - כגון שישנה ח' אמות על שתים דאיכא קרקע כשיעור ד' מרובעות ויש מקום להבלע סאתים אבל לזלף אינה ראויה (לרב) אסור לשפוך בלא עוקה לר' זירא לא בעי עוקה ובין למר ובין למר ד' אמות דמתני' באורך וברוחב משמע דאי לא יהיב שיעורא נמי לפותיא אין כאן שיעור מפורש כלום ומשמע אפילו רחבה משהו וליכא לאוקומי בה טעמא: תנן החצר ואכסדרה מצטרפין לד' אמות - לפוטרה מן העוקה קס"ד באכסדרה העומדת חוץ לחצר כנגד אחד מן המקצועות ומצטרפת להשלים השיעור אלמא טעמא כדי שיהא שם שיעור לבליעת המים הוא דהא הכא לאו ד' מרובעות נינהו דליתחזו לזלף: באכסדרה מהלכת על פני כל החצר - כגון חצר ארבע על שתים ואכסדרה מהלכת על פני כולה להשלים ד' על ד': ד' אמות על ד' אמות - גרס בברייתא אלמא מרובעות בעינן: הא מני רבנן היא - דלא שרו ליה משום שיעור מקום בליעת המים כדתנן במתני' אפילו ביב מאה אמה לא ישפוך לתוכו אלא על הגג או על החצר אלמא טעמא דידהו משום זילוף הוא וגבי ביב מגלי דעתיה דקא שפיך דלאו בר זילוף הוא ורישא דמתניתין ר"א בן יעקב היא דאמר טעמא משום שיעור מקום לבליעה כדתנן ביב שהוא קמור ד' אמות: ומאי דוחקיה דרבי זירא - לפרושי מתני' משום דתיימי מיא ושרי ליה באריך וקטין ומיבעי ליה לאוקומי כר"א לוקמה דבעיא ד' אמות מרובעות ומשום זילוף וכרבנן: שהיא פחותה - משמע שחסר שיעורה הא יש בה שיעור ד' אמות על ד' אמות לא שנא בריבוע ולא שנא באריך וקטין שרי: ליתני חצר שאינה ד' על ד' אמות - דמשמע שאינה עשויה בריבוע זה ואפילו יש בה כשיעור: מתני' - דקתני לרבנן אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כלומר לצנור החקוק בו: דלא כחנניא - דלדידיה בחצר שרי בגג אסור גגין שלהן לא היו משופעין אלא חלקין כעין עליות שלנו וטחין אותו בטיח מעזיבה וחוקקין צנורות לקלח גשמים ושופכין השופכין שם: במה דברים אמורים - דצריך עוקה: שיבלעו במקומן - ולא איכפת ליה דליפקו דבלאו הכי חצרו מטונפת ועומדת מפני הגשמים: א"ל אביי והרי שופכין - הנשפכין לו לביב ארוך מאה אמה שיש בו שיעור להיבלע בו וקא אמרו רבנן במתניתין לא ישפוך להנך דביב קרי שופכין סתמא ולהנך דחצר קרי מים לפי שפעמים הוא מזלפן: התם - בימות הגשמים למאי ניחוש אי משום דניחא ליה דניפקו משום קלקול חצרו: הא מקלקלא וקיימא - בגשמים: ואי משום שמא יאמרו - הרואים הרי צנורו של פלוני כו' וסבורין שהוא מתכוון לכך: מחזיק סאה - עוקה נותנין לו רשות להסתפק ולשפוך סאה והאי דקאמרי לעיל שופך ושונה ואינו נמנע ס"ל לר"נ בעוקה קטנה ושיעור מדתה קאמר תנא דברייתא דשרי: התם למאי ניחוש לה - אי נמי אתי למיתב סאתים לא איכפת לן דהא הוא גופיה לא יליף מינה חורבה למימר כי היכי דשרי ליה לשפוך בעוקה זו כדי לצאת לחוץ ה"נ שרי למשדינהו לבראי דהא לא מקיימא מחשבתו ולא ניחא ליה דליפקו מיא דהא חצרו מקלקלא וקיימא: ואי משום שמא יאמרו - הרואים הרי צנורו של פלוני כו' וסבורין שהוא מתכוון לכך: סתם צנורות כו' - ומיהו לכתחלה לא שרינן ליה טפי משיעורא: אמר אביי הלכך - כיון דליכא למיחש למידי: אפילו כור וכוריים - קא שרי תנא דברייתא: ואפילו עירבו - שתי העליות דליכא למיחש אי שרי להו להני ע"י עוקא דהנך אתי לאפוקי מאני מן הבתים ולהורידן לחצר בהדיא עד שפת העוקה ברגליהם וקא מטלטל בחצר דלא מיערב אפילו הכי אסור: משום נפישא דמיא - דיש כאן ארבע סאים לשני בתים: גיסטרא - כלי חרס שנסדק ונתנו שם חציו לקבל המים להכי נקט גיסטרא דלא חזיא לתשמישא אחרינא: בריכה - חריץ רחב כעין ביבר שעושין לדגים: עריבה - ספינה קטנה:תנא במה דברים אמורים - פי' הקונט' במה דברים אמורים דצריך עוקה ולפירושו צ"ל דלרב נחמן דבסמוך ה"פ במה דברים אמורים שצריך עוקה של סאתים אבל בימות הגשמים אין צריך עוקה של סאתים אבל עוקה של סאה צריך ודוקא כדי מדתה שופך ושונה בה וכן פירש בקונטרס בסמוך והא דלא מייתי הש"ס הך ברייתא לעיל אמתני' דעוקה משום דבעי לאקשויי עלה ממתני' דביב ור"ת מפרש דאמתני' לא ישפוך על הביב קיימא ברייתא והא דקאמר והרי שופכין כלומר והרי ביב וגרסינן אלא למאי ניחוש לה ולא כמו שכתוב בספרים אלא התם: מחזיק סאתים נותן לתוכו סאתים - לאו דוקא סאתים אלא אפילו כוריים דאי לאו הכי אין חילוק בין סאתים לסאה: