עירוביןכ.
טוען את הדף…
תְּרֵי גַוְונֵי אִילָן? הָכָא נָמֵי, תְּרֵי גַוְונֵי גָּדֵר. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: חָצֵר שֶׁרֹאשָׁהּ נִכְנָס לְבֵין הַפַּסִּין — מַהוּ לְטַלְטֵל מִתּוֹכָהּ לְבֵין הַפַּסִּין, וּמִבֵּין הַפַּסִּין לְתוֹכָהּ? אֲמַר לֵיהּ: מוּתָּר. שְׁתַּיִם, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. אָמַר רַב הוּנָא: שְׁתַּיִם אֲסוּרִין, וַאֲפִילּוּ עֵירְבוּ. גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ ״עֵירוּב מוֹעִיל לְבֵין הַפַּסִּין״. רָבָא אָמַר: עֵירְבוּ מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ — חָצֵר שֶׁרֹאשָׁהּ אֶחָד נִכְנָס לְבֵין הַפַּסִּין מוּתָּר לְטַלְטֵל מִתּוֹכָהּ לְבֵין הַפַּסִּין וּמִבֵּין הַפַּסִּין לְתוֹכָהּ, אֲבָל שְׁתַּיִם אָסוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, אֲבָל עֵירְבוּ מוּתָּרִין. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא?! אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: הָתָם דְּהָדְרָן וְעָרְבָן. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: יָבְשׁוּ מַיִם בְּשַׁבָּת מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: כְּלוּם נַעֲשֵׂית מְחִיצָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַיִם, מַיִם אֵין כָּאן מְחִיצָה אֵין כָּאן. בָּעֵי רָבִין: יָבְשׁוּ מַיִם בְּשַׁבָּת וּבָאוּ בְּשַׁבָּת מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: יָבְשׁוּ בְּשַׁבָּת לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דִּבְעַי מִינֵּיהּ דְּמָר וּפְשֵׁיט לִי דַּאֲסִיר. בָּאוּ נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּהָוֵה לֵיהּ מְחִיצָה הָעֲשׂוּיָה בְּשַׁבָּת, וְתַנְיָא: כׇּל מְחִיצָה הָעֲשׂוּיָה בְּשַׁבָּת, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בִּרְצוֹן — שְׁמָהּ מְחִיצָה. וְלָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִזְרוֹק, אֲבָל לְטַלְטֵל — לֹא. כִּי אִיתְּמַר דְּרַב נַחְמָן — אַמֵּזִיד אִיתְּמַר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַזּוֹרֵק לְבֵין פַּסֵּי הַבֵּירָאוֹת חַיָּיב. פְּשִׁיטָא, אִי לָאו מְחִיצָה הִיא — הֵיכִי מִשְׁתְּרֵי לֵיהּ לְמַלּאוֹת?! לָא צְרִיכָא, דַּעֲבַד כְּעֵין פַּסֵּי בֵירָאוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְזָרַק לְתוֹכָהּ — חַיָּיב. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! אִי לָאו דִּבְעָלְמָא מְחִיצָה הִיא — גַּבֵּי בוֹר הֵיכִי מִשְׁתְּרֵי לֵיהּ לְטַלְטֹלֵי? לָא צְרִיכָא, אַף עַל גַּב דְּקָא בָּקְעִי בָּהּ רַבִּים. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן — דְּלָא אָתוּ רַבִּים וּמְבַטְּלִי מְחִיצְתָּא, הָא אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר חֲדָא זִימְנָא! דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסַקְתָּן — יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִין, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כָּאן הוֹדִיעֲךָ כֹּחָן שֶׁל מְחִיצּוֹת. אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא ׳כָּאן׳ — וְלָא סְבִירָא לֵיהּ. קָא מַשְׁמַע לַן ׳כָּאן׳ — וּסְבִירָא לֵיהּ. וְלֵימָא הָא, וְלָא בָּעֵי הָךְ! חֲדָא מִכְּלַל חֲבֶירְתָּהּ אִיתְּמַר. מוּתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר וְכוּ׳. תְּנַן הָתָם: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא אִם כֵּן מַכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה.אמר ליה מותר - דהא ליכא דיורין בין הפסין דליסרו עלייהו דליהוי מוציא מרשותו לרשות חבירו: שתים מאי - שתים זו אצל זו ומחיצה ביניהן ושתיהן ראשן בין הפסין: אסור - לטלטל מתוכן לבין הפסין כדמפרש טעמא רב הונא: ואפילו עירבו - דרך הפתח שבמחיצה שביניהן דהשתא חדא נינהו ולא אסרן אהדדי אסורות לטלטל מתוכן לבין הפסין גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל בין הפסין לשתף חצירות יחד שהרואה אותן מטלטלין מתוכן לבין הפסין לא ידע דיש פתח ביניהן וסבר האי דלא אסרן אהדדי בתוך בין הפסין כשאר שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד שאסור להוציא למבוי אלא א"כ נשתתפו ה"נ משום דנתנו עירובן בין הפסין לשתף כשיתוף שאר מבוי ואתו למשרי נמי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצירות כי ליכא פתח ביניהן ויהבי עירוב באחת החצירות דרך בין הפסין וההוא ודאי לא מהני דכי תקינו רבנן שיתופי מבואות במבוי סתום תקון ואורכו יותר על רחבו וזה מפולש לארבעה צדדין: עירבו מותרין - דכיון דעירבו דרך פתח שביניהן וחד רשותא הוא דלא אסרן אהדדי להך גזירה לא חיישינן: דהדרן וערבן - שנפרצה ביניהן פירצה גדולה בסופה שגלוי לכל שרשות אחת היא: 
יבשו מים בשבת מהו - לטלטל בין הפסין מי אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה או דילמא כיון דהיתר פסין אינו אלא משום מים והרי יבשו ואסור ואכל פסי ביראות קאי: כלום נעשית מחיצה - כלומר כלום הותרה מחיצה כזו אלא משום מים: יבשו מים בשבת - וחזרו ובאו גשמים בו ביום מאי מי אמרינן חזרו פסין להיתרן הראשון לטלטל בתוכן: מיניה דמר - רבה שהיה רבו: ובאו מים בשבת לא קמבעיא לי - דמותר דהא קיימא לן כל מחיצה הנעשית בשבת שמה מחיצה: לא שנו - דשמה מחיצה: אלא לזרוק - שהזורק מרה"ר לתוכה חייב דמדאורייתא ודאי מחיצה היא: אבל לטלטל אסור - דרבנן גזור עליה: אמזיד איתמר - וקנסא קנסוה אבל שוגג מותר והא דנעשית מאליה כל שכן דמותר: הזורק - מרשות הרבים לבין הפסין של ביראות: חייב - חטאת דרשות היחיד מעלייתא הוא: אי לאו מחיצה - מדאורייתא היא לשוויה מיהא רשות היחיד לזריקה: היכי שרו רבנן למלאות - ולהוציא מרה"י לרה"ר משום דוחק: כעין פסי ביראות - ואין שם בור: מפסקתן - שאין שם דרך אלא בין הפסין: יסלקנה לצדדין - דאתי דריסת רבים ומבטלי מחיצות: כאן הודיעוך - חכמים כמה גדול כחן של מחיצות דלא מיבטלי משום בקיעת רבים: מותר להקריב כו' - פרישנא לה לכולה מתניתין בריש פירקין: אלא א"כ הכניס ראשו ורובו - דחיישינן שמא ימשך גופו למקום רגליו ויוציא הכלי עמו:דהדרן וערבן - והכי פירושו שתים אסורות אפי' עירבו ואם עירבו כו' דהיינו כלומר דהדרן וערבן מותרות כשעירבו: מחיצה אין כאן - אע"ג דאביי אית ליה שבת הואיל והותרה הותרה מודה הכא משום דליכא מחיצות: כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר - והא דאמרינן בשבת בפרק הזורק (שבת ד' קא:) ספינות שנתקשרו מערב שבת והותרו וחזרו ונתקשרו בין שוגגין ובין מזידין ובין מוטעין ובין אנוסין חזרו להיתרן הראשון במזיד לא חזרו לגמרי להיתרן הראשון לטלטל אלא דהוו רשות היחיד דאורייתא אי נמי לא קאי אמזיד: קמ"ל כאן וסבירא ליה - ומיהו לר' יוחנן ודאי כאן ולא ס"ל כדאמרי' לקמן: לא יעמוד אדם - בפרק בתרא (ד' צט.) מוקי לה בחפצים הצריכין לו וגזרי' דלמא יכניס אצלו וקשיא דתיפוק ליה דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד כמו משתין ורק מרשות הרבים לרה"י דאסרינן לקמן ורש"י תירץ לקמן דלא דמי למשתין ורק דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור ואע"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע"ג דבמקום שאין בו ד' על ד' (אמות) אמרינן ובלבד שלא יחליפו התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו מעט בפיו קודם שיבלעם אבל במשתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור כיון דפיו וגופו הן במקום א' ולפי זה היה מותר להוציא ראשו מרה"ר ולרוק כיון דפיו במקום אחר הוי מקום פטור והא דמבעיא לן בפרק בתרא (ד' צט.) הוא ברה"י ופי האמה ברה"ר מהו היינו משום דמי רגלים מיד כשנעקרו מגופו שוב אין נחים בפי האמה אבל מפ"ק דשבת (ד' ג:) קשיא דקאמרינן התם אדרבה משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא קנסינן והשתא היכי אתי לידי חיוב חטאת הואיל ונחו בידו שהוא מקום פטור וי"ל דלא חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור ולפי זה אסור להוציא ראשו ברה"ר ולרוק וא"ת אכתי אפשר דלא אתי לידי חיוב חטאת כגון שיתן מידו זאת לידו אחרת וי"ל דאיירי כשהנקב קטן שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו ועוד נראה לפרש דלא דמי למשתין ורק דהכא כשבולעם מיד חשיבי כנחין אע"ג דאינם נחים עד שיגיעו למעיו משום דמבטלי אגב גופו והוי עקירה והנחה בחד רשותא והכי נמי אמר רבא בפ' המוציא (שבת ד' פ.) הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן ואתי נמי שפיר מתניתין דאמרו לו גבי יש אוכל אכילה אחת כו' ר' מאיר אומר אם היה שבת והוציא בפיו חייב והשתא היכי חשיב הוצאה בהדי הנך הא בעידנא דמיחייב עלייהו דהיינו בשעת הנחת גרון אכתי לא מיחייב אהוצאה עד שינוחו במעיו אלא אהוצאה נמי מחייב משעת בליעה דחשיב כמונח: