עירוביןקב:
טוען את הדף…
בְּשִׁיפּוּעָהּ טֶפַח, אֲבָל יֵשׁ בְּשִׁיפּוּעָהּ טֶפַח — שִׁיפּוּעֵי אֹהָלִים כְּאֹהָלִים דָּמוּ. וְאָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: סְיָינָא — שְׁרֵי. וְהָתַנְיָא אָסוּר! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּאִית בֵּיהּ טֶפַח, הָא — דְּלֵית בֵּיהּ טֶפַח. אֶלָּא מֵעַתָּה: שַׁרְבֵּיב בִּגְלִימֵיהּ טֶפַח, הָכִי נָמֵי דְּאָסוּר? אֶלָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמִיהַדַּק, הָא — דְּלָא מִיהַדַּק. מַתְנִי׳ מַחְזִירִין צִיר הַתַּחְתּוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְהָעֶלְיוֹן — כָּאן וְכָאן אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָעֶלְיוֹן — בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַתַּחְתּוֹן — בַּמְּדִינָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: צִיר דֶּלֶת שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל, בַּמִּקְדָּשׁ — מַחֲזִירִין, בַּמְּדִינָה — דּוֹחֲקִין. וְהָעֶלְיוֹן — כָּאן וְכָאן לֹא יַחֲזִיר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע. וְאִם תָּקַע — חַיָּיב חַטָּאת. שֶׁל בּוֹר וְשֶׁל דּוּת וְשֶׁל יָצִיעַ — לֹא יַחְזִיר, וְאִם הֶחְזִיר חַיָּיב חַטָּאת. מַתְנִי׳ מַחְזִירִין רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִילָּה — כָּאן וְכָאן אָסוּר. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: רְטִיָּה שֶׁפֵּרְשָׁה מֵעַל גַּבֵּי מַכָּה — מַחְזִירִין בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הוּחְלְקָה לְמַטָּה — דּוֹחֲקָהּ לְמַעְלָה, לְמַעְלָה — דּוֹחֲקָהּ לְמַטָּה, וּמְגַלֶּה מִקְצָת הָרְטִיָּה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה, וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה מִקְצָת רְטִיָּה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה. וּרְטִיָּה עַצְמָהּ לֹא יְקַנֵּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. וְאִם מֵירַח — חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּירְשָׁה עַל גַּבֵּי כְּלִי, אֲבָל פֵּירְשָׁה עַל גַּבֵּי קַרְקַע — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ אַבָּא, נְפַלָה לֵיהּ אַבֵּי סַדְיָא, וְקָא מַהְדַּר לֵיהּ. אָמֵינָא לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מַחְלוֹקֶת שֶׁפֵּירְשָׁה עַל גַּבֵּי כְּלִי, אֲבָל פֵּירְשָׁה עַל גַּבֵּי קַרְקַע — אָסוּר, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה! אָמַר לִי: לָא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי. מַתְנִי׳ קוֹשְׁרִין נִימָא בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְאִם בַּתְּחִילָּה — כָּאן וְכָאן אָסוּר. גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: נִימַת כִּנּוֹר שֶׁנִּפְסְקָה — לֹא הָיָה קוֹשְׁרָהּ אֶלָּא עוֹנְבָהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבָּנַן, וְהָא — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר מַכְשִׁירֵי מִצְוָה דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, קוֹשְׁרָהּ. לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי אֵין דּוֹחִין, עוֹנְבָהּ. אִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה נָמֵי! אֶלָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא — רַבָּנַן. וְרַבִּי יְהוּדָה אַלִּיבָּא דְּמַאן?בשיפועה - מכנגד אמצעית גגה עד מקום ששפת יריעה כלה שם לא הרחיב טפח דהוי כולה כדופן ואין כאן אהל כלל אבל הרחיבה כל דופן ודופן באלכסונה טפח הוי ההוא אלכסון אע"פ שהוא משופע קרוי אהל כרבנן דפליגי אדרבי אליעזר במסכת סוכה (דף יט:) כך שמעתי וקשיא לי איזו מטה שאין ברחבה שני טפחים או ג' חסר משהו שיהיה בגגה פחות מטפח ושני שיפועיה כל אחד פחות מטפח וי"ל שהמטה רחבה כמשפטה ונקליטין הרבה יוצאין הימנה לשני ראשיה ועולין למעלה סדורין אחד נמוך ואחד גבוה 
וקנים נתונים עליהם מנקליטין שבראשה לנקליטין שברגליה ופורס על המטה שתים ושלש כילות קטנות בגגה ויריעה גדולה פרוסה סביב המטה לדפנות: סיינא שרי - כובע של לבד שקורין פלטרי מותר לצאת בו בשבת: הא דאית ביה טפח - שיוצא טפח רוחב שפתו להלן מראשו אסיר דהוי אהל: שרביב בגלימיה - האריך בטליתו להלן מראשו והוציאה טפח הכי נמי דאסור: אלא הא דמיהדק הא דלא מיהדק - וטעמא לא משום אהל הוא אלא דילמא נפיל מרישיה ואתי לאתויי הלכך כי מיהדק וקשור ברצועה תחת צוארו שרי ואי לא אסור: מתני' מחזירין ציר התחתון - של דלת חלון שידה תיבה ומגדל שפתחיהם מצדיהן דציר התחתון כל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין: אבל לא במדינה - גזירה שמא יתקע בגרזן או במקבות דהויא מלאכה: והעליון כאן וכאן אסור - דכיון שיצא העליון כולו נופל והוי כבונה וקא סבר יש בנין בכלי ומלאכה לא הותרה אפילו במקדש: גמ' במקדש מחזירין - כגון שצריכין לו לדבר קרבן כגון שהיה שם מלח או לבונה או קטורת ואין שבות במקדש: ובמדינה דוחקין - אם לא יצא כולו מחור האסקופה אלא התחיל לשמט דוחקין לחור בלע"ז אנפיינדר"א: והעליון כאן וכאן אסור להחזיר - דהוי כבונה ממש: שמא יתקע - שמא יחזיקנו במקבות ובגרזן והויא מלאכה ואתחתונה במדינה קאי דאי אעליון קאי ובמקדש הוה ליה שבות דהך חזרה גזירה משום שמא יתקע ואמאי מיתסר במקדש דאמר והעליון כאן וכאן אסור והא שבות במקדש לא גזרו: של בור ושל דות - דהוי בנין המחובר לקרקע חשיב בנין בכל דהו: בור בחפירה דות בבנין בתוך הקרקע אישקדיינ"א: מתני' מחזירין רטיה - כהן שלקה בידו ונתן עליה רטיה מבעוד יום והוצרך לעבוד עבודה בשבת או ביו"ט ונטל רטיה מעל ידו שלא תהא חוצצת בינו ובין ידו לעבודה דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן מחזירה במקדש דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל ליה מידיה וממנע ולא עביד עבודה וזה אחד משלשה דברים האמורים במסכת ביצה שהותרו סופן משום תחילתן: אבל לא במדינה - גזירה שמא ימרח הרטיה ומירוח היינו מוחק האמור באבות מלאכות של שבת: אם בתחלה - שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלק' לצורך עבודה: כאן וכאן אסור - והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות לאו צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו: גמ' רטיה שפרשה - שנפלה ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פרשה שהרי לא נטלה מדעת: מחזירין - דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזור בה רבנן: רבי יהודה אומר - אם נפלה אין מחזירין אבל אם הוחלקה דוחקה [ומחליקה למכה]: שהוא ממרח - מחליק גומות שברטיה מירוח חייב משום ממחק: לא שנו - דתנא קמא שרי להחזירה: אלא שפרשה ע"ג כלי - על הכר או על הכסת: ע"ג קרקע - כלכתחלה דמי: אבי סדיא - נפלה לו על הכר שבמראשותיו כמו שמתרגם מראשותיו איסדוהי: לא סבר לה מר להא דרב חסדא - דמוקי לפלוגתייהו בשנפלה על הכלי ואפילו הכי אסר רבי יהודה ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה: לא שמיע לי - הא דרב חסדא דאנא סבירא לי דכי פליג ר' יהודה בנפילה על גבי קרקע אבל בנפילה על גבי כלי מודה דהוה כהוחלקה בעלמא: מתני' קושרין נימא - נימת כנור של שיר הלוים לקרבן אם נפסקה בשבת ובגמרא מפרש טעמא דקסבר מכשירי מצוה שלא היה יכול לעשותן מאתמול דהא היום נפסקה דוחה את השבת ואף על גב דקשר אב מלאכה הוא במסכת שבת (דף עג.): ואם בתחילה - שלא היתה שם מעולם דיכול לעשות מאתמול אסור: גמ' פלוגתא דר"א ורבנן גבי מילה (שבת דף קל.) שר"א מתיר לחטוב עצים ולעשות פחמין בשבת לעשות איזמל למול בו: קרבן צבור הוה מצוה הדוחה את השבת ושיר הוי מכשירין דידה: לר' יהודה - דאמר עניבה אב מלאכה במסכת שבת (דף קיג.) אין חילוק בין עניבה לקשירה וקושר דקסבר מכשירי מצוה דוחין והא דתניא עונבה רבנן דאמרי לאו מלאכה היא וכיון דאפשר בעניבה לא מחללינן שבת: אפי' לכתחלה נמי - דאפי' לעשות פחמין שהוא מכשיר שרי: ורבי יהודה - דמוקמינן מתני' אליביה וקושר אב מלאכה היא אליבא דמאן:הא דמיהדק הא דלא מיהדק - פירש בקונטרס דטעמא לאו משום אהל הוא ולפי זה מותרין אותן כובעין של לבד אע"פ שמאהיל טפח ובלבד שיהיה קשור תחת גרונו שלא יפול ואתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר אבל ר"ח מפרש דמיהדק אסור כשהטפח היוצא מן הכובע חזק שאינו נכפף ונראה אהל ולפי זה כובעים אסורין: והעליון כאן וכאן אסור - פי' בקונטרס דקסבר יש בנין וסתירה בכלים דעל שידה תיבה ומגדל קאמר לה בגמרא ותימה אטו מתני' כב"ש דלב"ה אין בנין וסתירה בכלים בפ"ב דביצה (דף כב.) ועוד קשה דבגמרא גבי והעליון כאן וכאן אסור שמא יתקע דחק לפרש דשמא יתקע קאי על תחתון דאי אעליון לא היה אסור במקדש דאין שבות במקדש ודוחק גדול הוא ונראה לר"י דאפילו ציר העליון הוא דרבנן דשבות גדולה כזה לא התירו במקדש וטובא אשכחן דלא התירו במקדש כגון סידור הקנים ונטילתן דאינו דוחה את השבת: מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה - פי' בקונט' גזירה שמא ימרח אבל לשחיקת סממנין ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילויה וקשה דבפרק במה אשה (שבת דף סד:) אמר אשה יוצאה בפילפל ובגרגיר מלח ואם נפל לא תחזיר ואמאי כיון דכבר הוי עילויה ויש לומר דהתם טעמא לפי שנראית כמו שמתכוון להוציא לחוץ ואתי למשרי הוצאה והר"ר יוסף פירש לשם הטעם משום שחיקת סממנים וכן יש לפרש בשמעתין ונקט רטיה לרבותא אף על גב דאיכא למיחש לשחיקת סממנין ולמירוח אפי' הכי מחזירין במקדש: רטיה שפירשה מחזירין אותה - וא"ת ומ"ש דאמר גבי פילפל ובגרגיר מלח נפל לא תחזיר וי"ל דהך דפילפל איירי שנפל על גבי קרקע והכא שנפל על גבי כלי כדקאמר רב חסדא בסמוך ורב אשי דקאמר בסמוך לא שמיע לי לא קאי אדרב חסדא כדפירש בקונטרס אלא קאי אהלכה כר' יהודה אבל אמילתא דרב חסדא לא פליג ומודה דלא שרו רבנן אלא בכלי ועוד י"ל ההיא דגרגיר מלח אתי כרבי יהודה דאסר הכא: אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרבא - ר"ח גרס קמיה דאבא וכן נראה דל"ג קמיה דרבא דיום שמת רבא נולד רב אשי: קושרין נימא כו' ואם לכתחילה כאן וכאן אסור - פירש בקונטרס שלא היתה שם מאתמול ור"י מפרש לכתחילה אפילו נפסקה היום ורצה לשלשלה ולעשותה בלא קשר זהו לכתחילה: