Eruvin 70a · Talmud

לִיגְזַר דִּילְמָא אָתֵי לְבַטּוֹלֵי לְהוּ. קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת. לְמָה לִי? לָא צְרִיכָא, אַף עַל גַּב דְּאָמְרִי לֵיהּ: קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: חֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב, כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. אֵיתִיבֵיהּ: אֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁעֵירַב, שְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב, וּשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ, אוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. אֲבָל לֹא אֶחָד שֶׁעֵירַב נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב, וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ. קָתָנֵי מִיהַת רֵישָׁא: אֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב — נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁעֵירַב. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ, בַּהֲדֵי מַאן עֵירַב? אֶלָּא פְּשִׁיטָא — דְּאִיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ, וְקָתָנֵי: לְאֶחָד שֶׁעֵירַב! וְרַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דַּהֲוָה וּמִית. אִי דַּהֲוָה וּמִית — אֵימָא סֵיפָא, אֲבָל אֵין אֶחָד שֶׁעֵירַב נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. וְאִי דַּהֲוָה וּמִית, אַמַּאי לָא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיתֵיהּ. וּמִדְּסֵיפָא אִיתֵיהּ, רֵישָׁא נָמֵי אִיתֵיהּ. מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא, וְהָא כִּדְאִיתָא. תֵּדַע, דְּקָתָנֵי סֵיפָא דְּרֵישָׁא: וּשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ. לִשְׁנַיִם אִין! לְאֶחָד לָא. וְאַבָּיֵי אָמַר: מַאי ״לִשְׁנַיִם״ — לְאֶחָד מִשְּׁנַיִם. אִי הָכִי לִיתְנֵי: לְאֶחָד שֶׁעֵירַב אוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. קַשְׁיָא. אֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁעֵירַב. לְאַבָּיֵי דְּאִיתֵיהּ, וְקָא מַשְׁמַע לַן: דְּאֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. לְרַבָּה דַּהֲוָה וּמִית, וְלָא גְּזוּר זִימְנִין דְּאִיתֵיהּ. וּשְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דְּלָא עֵירַב — לִיקְנְסֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. וּשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ. לְרַבָּה — תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, לְאַבָּיֵי — שְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לִגְזַר דִּלְמָא אָתֵי לְבַטּוֹלֵי לְהוּ. קָא מַשְׁמַע לַן. אוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי — הֵיכָא דְּמִקְצָתָן עֵירְבוּ וּמִקְצָתָן לֹא עֵירְבוּ. אֲבָל הֵיכָא דְּכוּלָּן לֹא עֵירְבוּ — לִיקְנְסִינְהוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת עֵירוּב, קָא מַשְׁמַע לַן. אֲבָל אֵין אֶחָד שֶׁעֵירַב נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. לְאַבָּיֵי — תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, לְרַבָּה — אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא תְּנָא נָמֵי סֵיפָא. וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ. הָא תּוּ לְמָה לִי? לָא צְרִיכָא, דְּבַטֵּיל לֵיהּ חַד מִינַּיְיהוּ לְחַבְרֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: לִשְׁתְּרֵי לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דִּבְעִידָּנָא דְּבַטֵּיל לָא הֲווֹ לֵיהּ שַׁרְיוּתָא בְּהָא חָצֵר — לָא. וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ. הָא תּוּ לְמָה לִי? לָא צְרִיכָא, דְּאָמְרִי: קְנִי עַל מְנָת לְהִקָּנוֹת. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: יוֹרֵשׁ מַהוּ שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּת.

ליגזר - דאי מבטלי אינהו ליחיד אתו למימר נמי יחיד מבטל לשנים: ואין נוטלין רשות למה לי - הא תנא ליה היו שנים אוסרין זה על זה: לא צריכא - משנה יתירה לאשמועינן דאפי' אמרו ליה קמאי קני על מנת להקנות והדר איהו ובטיל לחבריה לא משתרי האי בתרא דמהו דתימא שליחא שווינהו קא משמע לן כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי: אחד שלא עירב כו' - כגון ג' דיורין בחצר השנים עירבו והשלישי לא עירב מבטל לאחד מן המערבין ומותר דהאי בהדי חבריה עירב אלמא אין צריך לבטל אלא לאחד דכולהו הוו כחד: ושנים שלא עירבם נותנין רשותן לשנים - הדרים עמהן ועירבו או ליחיד שלישי הדר עמהן ולא עירב לא הוא ולא הן: אבל אין אחד שעירב - עם אחד נותן רשותו ליחיד שלישי שדר עמהן ולא עירב דכי בטיל ליה איהו רשותיה אכתי איכא חבריה דאסר עליה: לשנים שלא עירבו - כדאמרינן לעיל שנים אין נוטלין רשות: דהוה ומית - ועל כרחך דרבה בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה חצר ונטו שם איש אהלו מוקי לה דכי מת אין ליורשיו שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשין וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה אסר אינהו נמי אסרי: תדע - מרישא דהוה ומית עסקינן דאי איתיה צריך להאי לבטוליה ליה: סיפא דרישה - מרישא דמתניתא עד אבל כו' חדא בבא היא הלכך סיפא דההיא קרי ליה סיפא דרישא: לאחד לא - דצריך לבטל לכל אחד ואחד: אי הכי ליתני לאחד שעירב - כדתנא ברישא ואנא ידענא דתרי נינהו דאין עירוב בלא שנים: או לאחד שלא עירב - סיפא דההיא היא דהכי תנא: לשנים שעירבו או לא' שלא עירב: אחד שלא עירב כו' - השתא מפרש לה לכולה אמאי אצטריך למיתנייהו לכולהו: ולא גזרינן כו' - כלומר אי קשיא כיון דמית פשיטא דמבטל ליה להאי דפייש דהא קתני לה סיפא דאפי' שנים מבטלין ליחיד: ושנים שעירבו כו' - פשיטא דהכא ליכא למגזר דלמא אתי יחיד לבטולי להו דאי מבטל להו שפיר דמי דהא עירבו וכיון דאורי ביחיד דמצי לבטולי מה לי חד מה לי תרי: כיון דלא עירב ליקנסיה - דמרישא לא נפקא לן דרישא איירי דהאי דלא עירב בטיל להנך דעירבו: תנא הך סיפא לגלויי רישא - דבדהוה ומית עסקינן רישא דקתני לאחד שעירב דאילו איתיה לאידך בעי לבטולי ליה כדקתני בהך סיפא: ולאביי - דמתרץ הך סיפא מאי לשנים לאחד משנים למה לי דתנייה הא תנא ליה רישא דיחיד מבטל לאחד משנים מה לי חד מבטל מה לי תרין מבטלין: הני מילי כו' - דכל הני בטולין דלעיל איכא מקצתייהו דעירבו: תורת עירוב - תורת עירוב מן התינוקות הבאים אחרי כן: לאביי תנא הך סיפא - דלא איצטריך דהא פשיטא דאיכא חד דלא בטיל ליה רשותיה אלא להכי תנייה לאשמועינן דכולה מתניתא בדאיתנהו לתרוייהו המערבין עסקינן ואפילו הכי קתני רישא דרישא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב דאין צריך לבטל רשותיה לכל אחד ואיהו לא אסר אחבריה: איידי דתנא רישא - אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב תנא הך סיפא דאיפכא לא ולעולם רישא בדהוה ומית וסיפא בדאיתנהו: הא תו למה לי - פשיטא דאסרי אהדדי: הכי גרסינן כיון דבעידנא דבטיל להו הנך כו' - ולעיל פרישנא לה: קני על מנת להקנות - ממשנה יתירה נפקא לן דאי לאו הכי לא איצטריך למיתנייה ולעיל פרישנא לה: יורש - ששכח אביו ולא עירב ומת בשבת ולא ביטל רשותו מהו שיבטל היורש:

בעא מיניה אביי מרבה כו' - לא שמיע ליה ברייתא דלעיל דסוף פ"ב (דף כו:) כשהוא מבטל רשותו אין צריך לבטל לכל אחד ומשמע התם דפלוגתא היא דר"א ורבנן וההוא ברייתא כר"א ואין לומר דלרבנן מיבעיא ליה ופשט ליה דצריך לבטל דאם כן מאי פריך מברייתא דבסמוך: הכא במאי עסקינן דהוה ומית - פירש רש"י דעל כרחך דרבה בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה חצר ונטו בה איש אהלו מוקי לה דכי מת אין ליורשיו שם כלום דאי בחצר ממש איכא יורשין וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה אסר אינהו נמי אסרי ובחנם דחק דאין היורש אוסר אלא א"כ הולך לדור שם דלעיל בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מז.) פסקינן כר"ש דתנן לקמן פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פו.) ר"ש אומר אפי' הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיח מלבו ומיהו אי בעו לאוקומי כר"מ דאמר כשהלך לשבות בעיר אחרת א' נכרי ואחד ישראל אוסר וקאמרינן נמי לקמן בפירקין (עירובין דף עב:) בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו צריך לאוקומי בשיירא שחנתה בבקעה א"נ כגון שזה עצמו שעירב הוא יורש: יורש מהו שיבטל - בשלא עירב האב מיירי כדפי' בקונט' דאם עירב הא תני לקמן (עמוד ב') א' מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק משחשיכה אינו אוסר ואיירי כגון שבא היורש לדור שם בשבת דאם לא כן לא בעי ביטול דהוי כמו בית התבן ובית הבקר דלא אסר כדאמר רבי יהודה לקמן בפירקין (עירובין עב:) דאינו אוסר אלא מקום דירה ור"ש דפסיק פרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין מז.) כוותיה קאמר דאפילו הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר ומיהו אם היה היורש דר באותה חצר שמא היה אוסר להם בית אביו כשירש בשבת אע"פ שלא בא לדור שם אפילו עירב עם חביריו בערב שבת אפילו הכי בעי ביטול ולא מהני עירובן לגבי אותה חצר שירש בשבת כדתניא לקמן בשמעתין אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני חצר מבעוד יום אינו אוסר פי' לפי שבן חצר מערב עם חביריו משחשיכה אוסר פי' דלא מהני עירוב לענין אותו חצר שירש בשבת ומיהו הא לא אפשר לומר דמיירי כשהיה היורש דר עם אביו דאם כן אי בעו לאיערובי מאתמול מצו מערבין קרינן ביה דאם נותן פת משלו הוי עירוב אף ע"פ שלא זיכה לאביו כדאמר לעיל פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט:) חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין את עירובן למקום אחר א' מוליכו ע"י כולן דאם לקח הפת משלו ונתן בחצר של שיתוף מועיל לכולם כדפירש התם בקונטרס דשליחות דכולהו קעביד הואיל ועירבו יחד ועוד תניא לקמן בפירקין חמשה חבורות ששבתו בטרקלין ב"ה אומר עירוב אחד לכולם אע"פ שיש לחלק דהתם כולם שוים בבית זה כמו זה ואין זה טפל לזה אבל הכא שהבן טפל לאביו אם נתן הבן פת אינו מועיל מ"מ אינו דומה כלל לחלק ומהא דאמר לעיל (עירובין דף סד.) אפילו שכירו ולקיטו נותן את עירובו אין ראיה לכאן דלמא הני מילי בנכרי אבל בישראל לא:

עירובין ע.

Navigate the library