עירובין יב.

פרק א׳ · מבוי

Eruvin 12a · Chapter 1: Mavoi

לְאוֹבָלִין וּמְצָאוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב בְּמָבוֹי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא לֶחִי אֶחָד. אָמַר לוֹ: בְּנִי, עֲשֵׂה לֶחִי אַחֵר. אָמַר לוֹ: וְכִי לְסוֹתְמוֹ אֲנִי צָרִיךְ? אָמַר לוֹ יִסָּתֵם, וּמָה בְּכָךְ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם, עַל מָה נֶחְלְקוּ, עַל רָחָב מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד עֶשֶׂר. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה. קָתָנֵי מִיהַת ״וְכִי לְסוֹתְמוֹ אֲנִי צָרִיךְ״, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְחָיַיִן וְקוֹרָה — מִשּׁוּם הָכִי אָמַר ״וְכִי לְסוֹתְמוֹ אֲנִי צָרִיךְ״. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְחָיַיִן בְּלֹא קוֹרָה — מַאי לְסוֹתְמוֹ? הָכִי קָאָמַר: וְכִי לְסוֹתְמוֹ בִּלְחָיַיִן אֲנִי צָרִיךְ? אָמַר מָר: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁפָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם. וְהָא אֲנַן תְּנַן: מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא נִיתָּר אוֹ בְּלֶחִי אוֹ בְּקוֹרָה! אָמַר רַב אָשֵׁי, הָכִי קָאָמַר: אֵינוֹ צָרִיךְ לֶחִי וְקוֹרָה כְּבֵית שַׁמַּאי, וְלֹא לְחָיַיִן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא: אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה, כְּבֵית הִלֵּל. וְכַמָּה? אָמַר רַב אַחְלַי: וְאִיתֵּימָא רַב יְחִיאֵל: עַד אַרְבָּעָה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּפַסֵּי חָצֵר. וְרַב נַחְמָן אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּפַסֵּי חָצֵר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן מוֹדִים? — רַבִּי. הֲלָכָה מִכְּלָל דִּפְלִיגִי, [מַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ] — רַבָּנַן. דְּתַנְיָא: חָצֵר נִיתֶּרֶת בְּפַס אֶחָד. רַבִּי אוֹמֵר: בִּשְׁנֵי פַסִּין. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָצֵר צְרִיכָה שְׁנֵי פַסִּין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: פַּסֵּי חָצֵר צְרִיכִין שֶׁיְּהֵא בָּהֶן אַרְבָּעָה. וְכִי תֵּימָא: אַרְבָּעָה מִכָּאן וְאַרְבָּעָה מִכָּאן — וְהָתָנֵי רַב אַדָּא בַּר אֲבִימִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי: קְטַנָּה בְּעֶשֶׂר, וּגְדוֹלָה בְּאַחַת עֶשְׂרֵה! כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא מִיַּמֵּי פָּרְשַׁהּ: בָּרוּחַ אַחַת בְּאַרְבָּעָה, מִשְׁתֵּי רוּחוֹת — מַשֶּׁהוּ לְכָאן וּמַשֶּׁהוּ לְכָאן. וְהָדְתָנֵי אַדָּא בַּר אֲבִימִי — רַבִּי הִיא, וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חָצֵר נִיתֶּרֶת בְּפַס אֶחָד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָא אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חֲנַנְיָה בַּר שֵׁילָא: אַתְּ לָא תַּעֲבֵיד עוֹבָדָא אֶלָּא אוֹ בְּרוֹב דּוֹפֶן אוֹ בִּשְׁנֵי פַסִּין! אֲמַר לֵיהּ: וַאֲנָא לָא יָדַעְנָא, דְּעוֹבָדָא הֲוָה בְּדוּרָה דִרְעוּתָא, לְשׁוֹן יָם הַנִּכְנָס לְחָצֵר הֲוָה. וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְלָא אַצְרְכֵיהּ אֶלָּא פַּס אֶחָד. אֲמַר לֵיהּ: לְשׁוֹן יָם קָאָמְרַתְּ, קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם. כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי טַבְלָא מֵרַב: מְחִיצָה תְּלוּיָה, מַהוּ שֶׁתַּתִּיר בְּחוּרְבָּה? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מְחִיצָה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֶלָּא בְּמַיִם, קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא. כִּי אֲתוֹ רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִבֵּי רַב פֵּירְשׁוּהָ: מֵרוּחַ אַחַת — בְּאַרְבָּעָה, מִשְׁתֵּי רוּחוֹת — מַשֶּׁהוּ לְכָאן וּמַשֶּׁהוּ לְכָאן. אָמַר רַב פָּפָּא: אִי קַשְׁיָא לִי — הָא קַשְׁיָא לִי, דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חֲנַנְיָה בַּר שֵׁילָא: אַתְּ לָא תַּעֲבֵיד עוֹבָדָא אֶלָּא אוֹ בְּרוֹב דּוֹפֶן אוֹ בִּשְׁנֵי פַסִּין. לְמָה לִי רוֹב דּוֹפֶן? בְּפַס אַרְבָּעָה סַגִּי! וְכִי תֵּימָא מַאי בְּרוֹב דּוֹפֶן בְּדוֹפֶן שִׁבְעָה, דִּבְאַרְבְּעָה הֲוָה לֵיהּ רוֹב דּוֹפֶן, לְמָה לִי אַרְבָּעָה? בִּשְׁלֹשָׁה וּמַשֶּׁהוּ סַגִּי! דְּהָא אָמַר רַב אַחְלַי וְאִיתֵּימָא רַב יְחִיאֵל: עַד אַרְבָּעָה! אִיבָּעֵית אֵימָא: כָּאן — בְּחָצֵר, כָּאן — בְּמָבוֹי, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּרַב אַחְלַי גּוּפֵיהּ תַּנָּאֵי הִיא. תָּנוּ רַבָּנַן: לְשׁוֹן יָם הַנִּכְנָס לְחָצֵר — אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנּוּ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ מְחִיצָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁפִּירְצָתוֹ בְּיוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה, אֲבָל עֲשָׂרָה — אֵין צָרִיךְ כְּלוּם. מִמְלָא הוּא דְּלָא מְמַלְּאִינַן, הָא טַלְטוֹלֵי מְטַלְטְלִינַן. וְהָא נִפְרְצָה חָצֵר בִּמְלוֹאָהּ לְמָקוֹם הָאָסוּר לָהּ!

לאובלין - מקום: הכי קאמר אינו צריך לא לחי ולא קורה כו' - והאי כלום דקאמר אהנך תוספת דמוספי בית שמאי ורבי אליעזר אדבית הלל קאי: וכמה - יהא פחות רוחבו מארבע אמות ויהא צריך תיקון: עד ארבעה - טפחים אפילו אינו רחב אלא אמה או חמשה או ארבעה טפחים צריך לחי אבל בפחות מארבעה אינו צריך כלום: בפסי חצר - אם נפרצה למקום האסור לה צריכה שיור משני צידיה: מאן מודים - דקאמר ר' ירמיה רבי ומאי הלכתא דקאמר רב נחמן דמשמע מכלל דפליגי אף בפסי חצר: מאן פליג עליה רבנן - בני מחלוקתו של רבי: וגדולה באחת עשרה - דליכא אלא שלשה מכאן ושלשה מכאן וקתני גדולה מותרת: מימי - עלה מן הים: רבי היא וסבר לה כר' יוסי - דאמר לחי רחב שלשה טפחים בעי ורבי יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ארבעה טפחים הוא ובשני רוחות סגי בשני משהויין: לשון ים שנכנס לחצר הוה - ופרצו הדופן במלואו: ולא אצרכוה אלא פס אחד - בראש הכותל ומותר למלאות מן המים לפנים ממקום המחיצה ולא אמרינן קא ממלא מכרמלית לרשות היחיד: שהקילו חכמים במים - למלאות מהן על ידי תיקון . כל שהוא: כדבעא מיניה כו' - אלמא יש להקל במים שאין במקום אחר להכי נקט חורבה דדרכה להיות שם מחיצות תלויות: אלא במים - כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים בפרק כיצד משתתפין (לקמן עירובין ד' פז:): מכל מקום - דשמואל אדשמואל קשיא: פירשוה - לדשמואל האי דקאמר בפס אחד היינו ארבעה טפחים והאי דקאמר שני פסים בקטנים כל דהו: בשלשה ומשהו סגי - דאימעיט מארבעה ותו לא בעי מידי: דהא אמר רב אחלאי - לעיל דפחות מארבעה לא צריך כלום: כאן בחצר - חצר מרובע או רחבו יותר מארכו אע"ג דאימעיט מארבעה לא סגי בהכי: מבוי - ארכו יותר על רחבו: דרב אחלאי תנאי היא - לקמן מפרש להו וליכא למיקם עלה דמילתא הילכך בעינן רוב הדופן עומד: שנכנס לחצר - דרך פירצת הכותל וכשלא נפרץ במלואו עסקינן מדמפליג בעשרה ליותר מעשרה: אלא אם כן - עשו מחיצה לגדור פירצת כותל החצר עד עשרה: אבל עשרה אין צריך כלום - שהרי יש שיור מכאן ומכאן: מימלא הוא דלא ממלאינן - משום דמטלטל מכרמלית לרשות היחיד: הא טלטולי מטלטלינן - בהאי חצר: במלואה - לאו דווקא אלא כל יותר מעשרה קרי ליה מלואה:

בפסי חצר - וקשה דגבי מבוי נקט לשון לחי וגבי חצר נקט לשון פס בכולה שמעתה אף על גב דשניהם משהו: ורב נחמן אמר הלכה כר' אליעזר בפסי חצר - והא דלא קאמר הלכה כרבי בפסי חצר דהא סבר כרבי אליעזר כדקאמרינן ומודים חכמים היינו רבי לר' אליעזר והוה ניחא טפי דאיהו איירי בחצר אלא דניחא ליה למנקט ר' אליעזר שנזכר במשנתנו וצריך לומר דרבי ורבנן בחצר מרובעת פליגי דלרבנן סגי להו בפס משהו ולרבי צריך שני פסין של שני משהויין דאי בארכה יתר על רחבה פליגי קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא פסיק כרבי ובסוף שמעתא קאמר רב נחמן נקיטינן דחצר שארכה יתר על רחבה ניתרת בלחי משהו אלא ודאי במרובע פליגי וצריך שני פסין של שני משהויין או בפס אחד של ארבעה כדאמר רב נחמן בסוף שמעתא דחצר מרובעת ניתרת בפס ארבעה ודלא כפירוש הקונטרס שפירש בסמוך מרוח אחת בד' משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן דהוי כרבנן דלרבנן סגי בפס אחד ומשהו כדפירשנו אלא כרבי אתי דהכי הילכתא: וכי תימא בדופן שבעה דבארבעה הוי רוב דופן - והשתא אי נקט ארבעה לא הוי משמיענו חדוש יותר מברוב דופן דאדרבה השתא דנקט ברוב דופן הוי רבותא טפי דאע"ג דלא הוי ארבעה סגי הואיל ואיכא רוב דופן למה לי ארבעה פירוש למה אטעיה להצריך ארבעה בשלשה ומשהו סגי דהשתא לא הוי צריך אפילו רוב דופן כיון שנתמעט האויר מארבעה ויש ספרים דגרסי למה לי רוב דופן ולפי זה אתי שפיר בפשיטות ואית ספרים דלא גרסי רוב דופן אלא למה לי בתלתא ומשהו סגי והיא היא: