עירובין עה:

פרק ו׳ · הדר

Eruvin 75b · Chapter 6: HaDar

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּחִיצוֹנָה, וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַחִיצוֹנָה וּבֵין מִן הַפְּנִימִית, וְלֹא עֵירַב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּפְּנִימִית, וְשָׁכַח אֶחָד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵירַב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵירַב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּזוֹ, פְּנִימִית מוּתֶּרֶת וְחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר חָנָן לְאַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי פְּנִימִית מוּתֶּרֶת — מִשּׁוּם דְּאָחֲדָא דַּשָּׁא וּמִשְׁתַּמְּשָׁא, לְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי: תֵּיחַד דַּשָּׁא וּתְשַׁמֵּשׁ! אֲמַר לֵיהּ: עֵירוּב מַרְגִּילָהּ. לְרַבָּנַן נָמֵי עֵירוּב מַרְגִּילָהּ! דְּאָמְרָה: לְתַקּוֹנֵי שַׁיתַּפְתִּיךְ, וְלָא לְעַוּוֹתֵי. לְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי תֵּימָא: לְתַקּוֹנֵי שַׁיתַּפְתִּיךְ וְלָא לְעַוּוֹתֵי? דְּאָמְרָה לַהּ: מְבַטְּלִינַן לָךְ רְשׁוּתִי. וְרַבָּנַן, אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר. לֵימָא שְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבָּנַן וְרַבִּי עֲקִיבָא קָא מִיפַּלְגִי. דִּשְׁמוּאֵל אָמַר כְּרַבָּנַן, וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא? אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָכָא, אֶלָּא בִּשְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, דְּאָסְרָן אַהֲדָדֵי, אֲבָל הָתָם, מִי קָא אָסְרָן אַהֲדָדֵי? וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן. עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא, אֶלָּא דְּאָמְרָה לַהּ: אַדִּמְבַטְּלַתְּ לִי, קָא אָסְרַתְּ עִלַּאי. אֲבָל הָתָם, מִי קָאָסְרָה עֲלַהּ? וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים וְכוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּנֵי רַבִּי: הָיוּ שְׁלֹשָׁה — אֲסוּרִין. אֲמַר לְהוּ רַב בִּיבִי: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵהּ, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵהּ, הוֹאִיל וַאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן רַבִּים בַּחִיצוֹנָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: מָרֵיהּ דְּאַבְרָהָם! ״רַבִּים״ בְּ״רַבִּי״ אִיחַלַּף לִי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְעוֹלָם מוּתָּרוֹת, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנַיִם בַּפְּנִימִית וְאֶחָד בַּחִיצוֹנָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְגוֹי הֲרֵי הוּא כְּרַבִּים. מַאי שְׁנָא יִשְׂרָאֵל דְּלָא אָסַר, דְּמַאן דְּיָדַע — יָדַע, וּמַאן דְּלָא יָדַע סָבַר: עָירוֹבֵי עָירֵב, גּוֹי נָמֵי, אָמְרִינַן: דְּיָדַע — יָדַע, דְּלָא יָדַע סָבַר: אֲגִירֵי אוֹגַר! סְתָם גּוֹי, אִי אִיתָא דְּאוֹגַר — מִיפְעָא פָּעֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, פְּנִימִי נוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ, וְדַיּוֹ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חִיצוֹן. חִיצוֹן בֵּית שַׁעַר הוּא? חִיצוֹן שֶׁל פְּנִימִי. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: בֵּית שַׁעַר דְּיָחִיד שְׁמֵיהּ בֵּית שַׁעַר. וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ בֵּית שַׁעַר. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת וּשְׁלֹשָׁה בָּתִּים בֵּינֵיהֶן, זֶה בָּא דֶּרֶךְ זֶה, וְנוֹתֵן עֵירוּבוֹ בָּזֶה. וְזֶה בָּא דֶּרֶךְ זֶה, וְנוֹתֵן עֵירוּבוֹ בָּזֶה.

תניא נמי הכי - כרב יהודה דהא מקום אחד דמתני' בחיצונה קאמר: ובין מן הפנימית כו' שתיהן אסורות - כדפרשינן: נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית שתיהן אסורות - דחיצונה מיתסרא בשכחה דפנימית דלא מצי אסתלוקי מינה ועוד דליתיה לעירובה גבה: שתיהן אסורות דברי ר"ע - ולא אמרי' תסתלק פנימית מינה כדמפרש לקמיה דעירוב החיצונה המונח לתוכה מרגילה שם: בזו פנימית מותרת - דמשום שכחה דחיצונה לא מיתסרא אלא אחדא דשא ומסתלקא מינה: מבטלינן לך - וכי אמר ר"ע פנימית אסורה עד שתבטל לה חיצונה רשות הרגל עירובה קאמר: אין ביטול רשות מחצר לחצר - ואי אמרת תיסר עלה מעוותא לה הלכך אמרה לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי: שמואל ורבי יוחנן - דאיפלגו לעיל בפרקין (עירובין דף סח.) בבטול מחצר לחצר: דאסרן אהדדי - ע"י הרגל העירוב ומתוך שאוסרין מבטלין וכי אמרי אנא בשתי חצירות ופתח ביניהן ולא עירבו והוצרכה זו לטלטל לרשות של זו אין מבטלין: אפילו לרבנן - דרבנן נמי מודו דיש ביטול ואפילו הכי עיוות קרי ליה: דאמרה לה - פנימית: אדמבטלית לי - בעוד שלא בטלתה את אוסרת עלי הלכך דל אנת ודל ביטולך דלא בעינא ליה: מי קאסרת - חצר על חברתה בפתח שביניהן בלא עירוב דאי אמרת תבטיל ניהוי עיוות: אמר רב יוסף תני רבי אם היו ג' - בין ב' החצירות אוסרין ולא מיבעיא שנים בפנימית דהויא רגל האסורה אלא אפי' שנים בחיצונה אסור עד שעירבו שתיהן יחד גזירה משום רבים בפנימית: לא תציתו ליה - למאי דתני לה משמיה דרבי דלאו מתני' היא אלא שמעתא (דרב יוסף) היא: ואנא אמריתה ניהלה משמיה דרב אדא - ומן הטעם הזה אמרתי לו הואיל ואני קורא רבים בחיצונה גזרי' משום רבים בפנימית. רב יוסף חלה ושכח תלמודו: רבים ברבי אחלף לי - הטעם שאמר לי רבים בחיצונה נתחלף לי ברבי כששכחתי הדבר בחליי וחזרתי לגירסתי הראשונה נזכרתי שהוזכר לי רבים בדבר וסבור הייתי שנאמר לי בשם רבי: הרי הוא כרבים - אם דר נכרי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכיר ואליבא דשמואל אמרה ר"א למילתיה דאי לרב אדא מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי אסר כי הוו שנים בחיצונה והא ליכא למימר דביחיד בחיצונה אסר דהשתא אפילו דר עמו בחצר עצמה הא קי"ל כר"א בן יעקב דאמר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה דריסת רגלו לא כל שכן דלא אסרה: דידע - שהוא שם יחידי וידע שאין רגל המותרת אוסרת ולא נפקא מינה חורבה: מפעא פעי - קלא אית ליה והני לא איגור ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת א"נ עירוב של פנימים וחיצונים מועיל במקום נכרי בלא שכירות: י' בתים זה לפנים מזה - חיצון פתוח לחצר וכולן דריסת רגלו עליו ופנימי דורס על כולן שאין לו יציאה אלא דרך זו כולן נעשין בית שער לו ואינן אוסרין על בני חצר אלא פנימי לבדו כדאמרן בפירקין (דף עב:) והדר שם אינו אוסר הלכך כשבאין שאר דיורין הפתוחין לחצר ולערב את חצירן פנימי זה נותן פת והשאר אין צריכין: אפילו חיצון - צריך ליתן את הפת: חיצון של פנימית - בית התשיעי לחצר: ג' בתים ביניהן - בית זה פתוח לחצר זו וזה לזו ובית אמצעי פתוח לב' הבתים: זה בא בדרך זה - בן חצר זו בא דרך בית הפתוח לו ונתן עירובו באמצעי ועשה בית הפתוח לו כבית שער לעבור דרך עליו לאמצעי וכן בן חצר האחרת עשה בית הפתוח לו כבית שער ועירב באמצעי חצר האחרת אין אחד מדיורי הבתים האלה צריך ליתן פת אלו משום בית שער ואמצעי משום בית שמניחין בו עירוב:

עד כאן לא קאמר ר"ע הכא אלא בב' חצירות זו לפנים מזו דאסרן אהדדי - יש לישב הך סוגיא נמי אליבא דרבא דאמר לעיל (עירובין דף סו.) לשמואל דבשתי חצירות זו לפנים מזו פעמים אין מבטלין אע"ג דאסרן אהדדי דהכא קאמר דאסרן אהדדי בפשיעות בני חיצונה שהורגלו עירובן בפנימית דשכח א' מהן ולא עירב אבל בכל הנהו דאמר שמואל אין מבטלין מי אסרן אהדדי בפשיעה דכי נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מהן ולא עירב אין האיסור בא ע"י שפשעו במה שהרגילו עירובן ושכח אחד מהם ולא עירב דבלאו הכי היה להם דריסת הרגל ואין לתמוה היאך מתוקם לרבא שמואל כר"ע וכרבנן הא ע"כ כר"ע דוקא ס"ל כדפי' בקונטרס לעיל דמ"מ בעיקר פלוגתייהו דאין ביטול רשות מחצר לחצר מוקמי נפשיה בכולהו וא"ת ולאביי דאמר שתי חצירות זו לפנים מזו דמבטלין בכל ענין לשמואל (מי נימא) שמואל כר"ע ולא כרבנן דלרבנן ב' חצירות זו לפנים מזו אין מבטלין וי"ל דהוה מפרש כר' יוחנן דבסמוך עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דאמר' לה אדמבטלת לי קאסרת עלי בפשיעותא שהרגלת עירובך ושכח אחד מכם: ואני קורא בהם רבים בחיצונה - ויסברו שיש כמו כן שנים בפנימית ולא עירבו אבל כשיש שנים בפנימית ועירבו לא גזרינן אטו לא עירבו דעירבו אטו לא עירבו לא גזרינן אבל כשיש אחד בפנימית ולא עירבו יסברו שהם שנים כמו בחיצונה והרי לא עירבו: נכרי הרי הוא כרבים - אליבא דשמואל קאמר כדפי' בקונט' דליכא למימר דביחיד בחיצונה נמי אסר דאפי' היה דר עמו בחצר לא אסר דקיימא לן כראב"י כ"ש דריסת רגל דלא אסרה וכן מוכחא בהדיא לעיל גבי ישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה דאי ליכא ישראל בפנימית אלא נכרי לחודיה לא אסר וא"ת ולמה ליה למימר הרי הוא כרבים אפילו לא הוו כרבים אסר דכיון דיש שני ישראלים בחיצונה ואוסרין זה על זה ויש לו דריסת רגל עליהן וי"ל כיון דישראל לא אסר נכרי נמי לא אסר דאין להחמיר בנכרי יותר מבישראל אי לאו דהוו כרבים: ורבי יוחנן סבר בית שער דיחיד לא הוי בית שער - והא דאמר בפ' כיצד משתתפין (לקמן עירובין דף פה:) כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר הנותן שם עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד פי' דאף על גב דהדר שם אינו אוסר הנותן שם עירובו הוי עירוב אתי נמי כר' יוחנן דהתם איירי בבית שער דחצר כדפי' שם בקונטרס דאינו עשוי לדירה אבל הכא העשוי לדירה אוסר: