גיטין פה:

פרק ט׳ · המגרש

Gittin 85b · Chapter 9: HaMegaresh

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְדֵן, דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי – סֵפֶר תֵּירוּכִין, וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין, וְגֵט פִּטּוּרִין; לִמְהָךְ לְהִתְנְסָבָא לְכֹל גְּבַר דִּיתִצְבִּיִּין״. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר: ״הֲרֵי אַתְּ (בַּת) [בֶּן] חוֹרִין״; ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ״. גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא, אָמַר לָהּ לְאִשְׁתּוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין״ – לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם; אָמַר לָהּ לְשִׁפְחָתוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״ – לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם. אָמַר לָהּ לְאִשָּׁה: ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ״, מַהוּ? לִגְמָרֵי קָאָמַר לַהּ, אוֹ לִמְלָאכָה קָאָמַר לַהּ? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן: גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר: ״הֲרֵי אַתְּ (בַּת) [בֶּן] חוֹרִין״; ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ״. וּמָה עַבְדָּא, דִּקְנִי לֵיהּ גּוּפֵיהּ, כִּי אֲמַר לֵיהּ: ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ״ – קְנִי גּוּפֵיהּ; אִשָּׁה, דְּלָא קְנִי גּוּפַהּ – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לוֹ לְעַבְדּוֹ: ״אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ״, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב חָנִין לְרַב אָשֵׁי, וְאָמְרִי לַהּ רַב חָנִין מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ, אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ – זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ. מַאי ״אוֹנוֹ״? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, דִּכְתַב לֵיהּ: ״לִכְשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ, אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְדֵן, דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי – סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין״. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבָּנַן סָבְרִי: יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת הָוְיָין יָדַיִם, וְאַף עַל גַּב דְּלָא כְּתַב לָהּ ״וְדֵן״ – מוֹכְחָא מִילְּתָא דִּבְהַאי גִּיטָּא קָא מְגָרֵשׁ לַהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת לָא הָוְיָין יָדַיִם, וְטַעְמָא דִּכְתַב לַהּ ״וְדֵן״ – דְּמוֹכְחָא מִילְּתָא דִּבְהַאי גִּיטָּא קָא מְגָרֵשׁ לַהּ; אֲבָל לָא כְּתַב לָהּ ״וְדֵן״ – אָמְרִי: בְּדִיבּוּרָא גָּרְשַׁהּ, וּשְׁטָרָא רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּכָתֵב גִּיטָּא, לָא לִכְתּוֹב ״וְדֵין״ – דְּמַשְׁמַע וְדִין; אֶלָּא ״וְדֵן״. וְלָא לִכְתּוֹב ״אִיגֶּרֶת״ – דְּמַשְׁמַע (אִיגֶּרֶת) [אִיגָּרָא]; אֶלָּא ״אִגֶּרֶת״. וְלָא לִכְתּוֹב ״לִימְהָךְ״ – דְּמַשְׁמַע לִי מֵהָךְ; וְלָא לִכְתּוֹב ״לִמְחָךְ״ – דְּמַשְׁמַע כִּי חוּכָא. ״דִּיתִיהְוִייִין״, ״דִּיתִיצְבִּייִין״ – תְּלָתָא תְּלָתָא יוֹדִין; דְּמַשְׁמַע תֶּהֶוְיָין וְתִצְבְּיָין. וְלוֹרְכֵיהּ לְוָיו ״דְּתֵירוּכִין״, וּלְוָיו ״דְּשִׁבּוּקִין״; דְּמַשְׁמַע תְּרִיכִין וּשְׁבִיקִין. וְלוֹרְכֵיהּ לְוָיו ״דְּכַדּוּ״; דְּמַשְׁמַע ״וּכְדִי״. וְלָא לִיכְתּוֹב ״לְאִיתְנְסָבָא״ – דְּמַשְׁמַע לָא יִתְנַסְבָא, אֶלָּא ״לְהִתְנְסָבָא״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בָּעֵינַן ״וְדֵן״, אוֹ לָא בָּעֵינַן ״וְדֵן״? תָּא שְׁמַע, דְּאַתְקֵין רָבָא בְּגִיטֵּי: ״אֵיךְ פְּלָנְיָא בַּר פְּלָנְיָא, פְּטַר וְתָרֵיךְ יָת פְּלוֹנִיתָא אִינְתְּתֵיהּ, דַּהֲוָת אִינְתְּתֵיהּ מִן קֳדָם דְּנָא – מִיּוֹמָא דְּנַן וּלְעָלַם״. וְאִילּוּ ״וְדֵן״ לָא קָאָמַר. וּלְטַעְמָיךְ, כּוּלְּהוּ מִי קָאָמַר? אֶלָּא בָּעֵינַן, הָכָא נָמֵי בָּעֵינַן; ״מִיּוֹמָא דְּנַן״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו; ״וּלְעָלַם״ –

ודן די יהוי ליכי מינאי כו' - וזה הספר אשר יהיה ליך מאתי: ספר תירוכין ואגרת שבוקין - שצריך להוכיח בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה: גמ' אמר לה לאשתו - לכתוב בגיטה הרי את בת חורין ולא כתב בו הרי את מותרת לכל אדם: לא אמר כלום - דלא שייך בגירושין לשון חירות דבת חורין היא קודם לכן: אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום - דלגבי מלאכה לא אפקה מיניה וכיון דשפחה היא ושם שפחה עלה לא משתרי' נמי לבן חורין: יצא לחירות - אע"פ שקנסוהו לפדותו עד עשרה בדמיו לא ישתעבד לו עוד: וצריך גט שחרור - להתירו בבת ישראל: שלא כתב עליו אונו - שטר כשמכרו לעובד כוכבים: לכשתברח ממנו - מן העובד כוכבים אם תוכל להמלט מן העובד כוכבים אלמא אין לי עסק בך לשון חירות הוא: ידים שאין מוכיחות - בית אחיזה לדבר לאחוז בו ולומר הוכיח שעל ידי ספר זה גירשה אפ"ה הוי בית יד ואמרינן מדכתב גט ויהיב גלי דעתיה דבהאי גיטא גירשה: בדיבורא - דאמר לה בשעת מסירה הרי את מותרת לכל אדם: ראיה בעלמא הוא - להיות בידה לעדות בכל אשר תלך להראות שהיא פנויה: לא לכתוב ודין - דמשמע דין הוא שאגרשך אבל אם אינו דין עלי שאגרשך לא תתגרשי: ולא לכתוב איגרת - שיבוקין ביו"ד דמשמע איגרת לשון גג: ולא לכתוב לימהך להתנסבא לכל מאן דיתיצביין - דמשמע לי מהך לי תהי מספר הזה ואילך: אלא למהך - בלא יו"ד: ולא לכתוב למחך - צריך שיבדיל רגלו של ה"י שיהיה אויר בין רגלו לגגו דלא ליתחזי כחי"ת: דמשמע למחך - לצחק כלומר מצחק אני ביך כי חוכא: זהו טופס הגט פטרית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דהוית אינתתי מקדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי די תהויין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל מאן דיתיצבייין ואינש לא ימחי בידייכי מן יומא דנן ולעלם ודן די יהוי ליכי מינאי גט פטורין וספר תירוכין ואגרת שבוקין כדת משה וישראל: די תיהוייין - רשאה לישדי ביה תלתא יודי"ן רצופין דניקרי די תיהוייין דאי לא שדיא ביה אלא תרין יודי"ן מיתקרי די דהויין נשין דעלמא וכן די תיצבייין דכי כתב תלתא יודי"ן משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה: ולורכיה לוי"ו דתירוכין - יאריך וי"ו שבספר תירוכין ווי"ו שבאגרת שבוקין דאי לא מאריך ליה מיחזי כיו"ד משמע ספר תריכין גרושות דעלמא ושביקין אגרת נשים עזובות דעלמא ולא שלה הוא: ולורכיה לוי"ו דוכדו - פטרית יתיכי וי"ו האחרונה מאריך שלא יראה כיו"ד דאי לא מאריך ליה משמע וכדי כלומר בולא כלום באין ספר כמו כדי נסבה (ר"ה דף ה.) וכמו ואמרי לה כדי שם חכם (ב"מ דף ב): ולא לכתוב לאיתנסבא - באלף אלא להתנסבא בה"א שמא ירחיק לא מן יתנסבא ומשמע לא יתנסבא לא תנשא: מי בעינן - כלומר הלכה כר"י או כרבנן: כולהו מי קאמר - כל שאר דברים הנכתבים בגט כגון די תיהויין וכו' מי הזכירם רבא בתקנה זו: אלא - אע"ג דלא אזכרינהו רבא בעינן דלכתבינהו: הכא נמי - ודן בעינן ומיהו רבא לא הוצרך לתקן אלא אלו כדמפרש ואזיל: מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר - אין צריך לכתוב מהיום בגט דשכיב מרע דזמנו של שטר מוכיח עליו ולא הוי כגט לאחר מיתה לכך תקן רבא בכל הגיטין להיות הסופרים רגילין בו ואע"ג דקיימא לן כר' יוסי בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פסול אמשפחות ישראל:

רבי יהודה אומר ספר תירוכין ואגרת שבוקין - בספרים לא היה כתוב גט פטורין ובגמרא נמי כי קאמר ולורכיה לוי"ו דתירוכין ולוי"ו דשיבוקין לא קאמר לוי"ו דפטורין ומיהו בפ"ק דנדרים (דף ה:) כתיב בספרים נמי גט פיטורין ונראה דהכא נמי גרסינן ליה דהא ספר כריתות מתרגמינן פיטורין וגם בגיטין רגילין לכותבו: אע"ג דלא כתב ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מיגרשה לה - הכא משמע דפליגי בודן ובריש נדרים משמע דפליגי במינאי דלרבנן הויין ידים ואע"ג דלא כתיב מינאי מגורשת דאין אדם מגרש אשת חברו ואומר ר"י דבתרוייהו פליגי ושם מפורש ולא תיקשי לאביי דאמר התם ידים שאינם מוכיחות הוויין ידים ובסמוך אמר אביי לא ליכתוב ודין ושמא לשופרא דשטרא קאמר הכי: ולא ליכתוב איגרת ביו"ד דמשמע איגרא - אע"ג דבאגרת מן הדין אין יו"ד מ"מ איגרא שהוא לשון גג רגילות לכותבו ביו"ד לפי שאינו כתוב בעברי אבל באגרת שהוא לשון אגרת כתוב בעברי בלא יו"ד כדכתיב (אסתר ט׳:כ״ו) על כל דברי אגרת הזאת וכן כולם כתובין כן ובסדר תיקון שטרות שכתב הרב ר"י ט"ע כתב ולא ליכתוב אגרת בלא וי"ו דמשמע אגרתא בעלמא שאדם שולח לחברו אלא ואגרת בוי"ו דמשמע דקאי אגיטא ואודן דלעיל: דתהויין דתצבייין בתלתא יודי"ן - ואומר ר"י שראה בתיקון גיטין קדמונים דחמשה יודי"ן צריכי תלתא יודי"ן ביחד בסוף התיבה ואחר הדל"ת ואחר התי"ו דיתיהוייין דיתיצבייין וכן כתוב בתיקון שטרות של ה"ר יוסף ט"ע ודי תיהוייין הם שתי תיבות ודי במקום אשר אבל דיתבא על נהר פלוני הכל תיבה אחת כלומר היושבת ואין לכתוב די יתבא אשר יושבת: ולורכיה לוי"ו כו' - ושמא אין צריך להאריך אלא כלומר שלא יעשה קצרה שתהא נראית יו"ד וכן רגל ה"א דלמהך להרחיק מן הגג שמא אין צריך להרחיק אלא שלא יחבר בגגה ושמא צריך להאריך הווי"ן ולהרחיק רגל הה"א שלא יטעו העולם בזה ונהגו להאריך ולהרחיק ומיהו ודאי דאין הגט פסול אם לא האריכן וכן הה"א של מהך אם לא הרחיקה יותר מדאי ומעשה בגט שלא היה ניכר היטב בין וי"ו ליו"ד שבא לפני רבינו אליהו והביא תינוק דלא חכים ולא טיפש לקרות אותה התיבה כדאמר במנחות גבי תפילין (דף כט:) זיל אייתי תינוק דלא חכים ולא טיפש אי קרי ויהרג כשר אי לא ייהרג הוא ופסול: