גיטין מא.

פרק ד׳ · השולח

Gittin 41a · Chapter 4: HaSholeach

וְיֹאמַר לוֹ: ״עַבְדִּי אָתָּה״ – כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ שֵׁנִי, וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב עֶבֶד שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין הָעֶבֶד כּוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר כּוֹתֵב. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? בְּמַזִּיק שִׁיעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ קָא מִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר חַיָּיב, וּמָר סָבַר פָּטוּר. אִיתְּמַר נָמֵי: הַמַּזִּיק שִׁיעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן. עוּלָּא אָמַר: מִי שִׁיחְרְרוֹ – רַבּוֹ שֵׁנִי. שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּיב כְּלוּם בְּמִצְוֹת; אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם – שֶׁהֲרֵי יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חוֹרִין, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ רִאשׁוֹן וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ כּוֹתֵב, אֶלָּא מְשַׁחְרֵר כּוֹתֵב. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בְּהֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר קָמִיפַּלְגִי – מָר סָבַר: שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק. עוּלָּא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב? אָמַר לָךְ: שֵׁנִי – ״רַבּוֹ״ קָרֵית לֵיהּ?! וְרַב, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּעוּלָּא? אָמַר לָךְ: שֵׁנִי – ״מְשַׁחְרֵר״ קָרֵית לֵיהּ?! אִיתְּמַר: הָעוֹשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לַאֲחֵרִים, וּשְׁטָפָהּ נָהָר; אַמֵּי שַׁפִּיר נָאֶה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים; וַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר: גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִשּׁוּם דְּאַמֵּי שַׁפִּיר נָאֶה הוּא, אוֹמֵר שְׁמַעְתָּא דְּלָא שַׁפִּירָן?! תְּתַרְגַּם שְׁמַעְתֵּיהּ, דַּאֲמַר לֵיהּ: ״לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הָעוֹשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לְאַחֵר, וּשְׁטָפָהּ נָהָר – גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים. וְאִם אָמַר לוֹ: ״לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ״ – אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים. תַּנְיָא אִידַּךְ: הָעוֹשֶׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לְבַעַל חוֹב וְלִכְתוּבַּת אִשָּׁה – גּוֹבִין מִשְּׁאָר נְכָסִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים, אִשָּׁה אֵינָהּ גּוֹבָה מִשְּׁאָר נְכָסִים – שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל בָּתֵּי דִינִין. מַתְנִי׳ מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד, וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד; דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם – לִישָּׂא שִׁפְחָה אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין;

ויאמר לו עבדי אתה - ויוציא לעז על בניו: אלא המשחרר כותב - שטר לבעל חובו על דמיו הואיל והזיק שעבודו ישלם לו: אין העבד חייב כלום במצות - הנוהגות בבני חורין יותר מבעבדים שלא היה קנוי לו ולא יכול לשחררו: על דמיו - העודפים על החוב: אינו כותב - אין עבד כותב לו שום שטר דמאי עבד ליה איהו לא גרם ליה ולא מידי: אלא משחרר כותב - לו שטר על העודף: היזק שאינו ניכר שמיה היזק - ולתנא קמא לא שמיה היזק לפיכך אין לנו לחייב את המשחרר אלא העבד לפי הנאתו מן השחרור: שני רבו קרית ליה - תנא דמתני' בתמיה דקתני כופין את רבו ומוקמת לה ברבו שני: משחרר קרית ליה - מי הוי שחרורו שחרור: ושטפה נהר - ושוב כל השדה וגוף הקרקע מקולקל שהמים צפין עוד לעולם עליה: שפיר נאה - כך כינויו: לא יהא לך פרעון כו' - אבל אמר לו אם לא פרעתיך גבה מזו לא קמה ליה ברשותיה ולאו אדעתא דידה לחודה אוזפיה ואינו חייב באחריותה וגובה משאר נכסים: גובין משאר נכסים - כלומר אם ירצה מוכר את אלו והן גובין מן השאר: אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין - כלומר דווקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו וע"מ כן נשאת ולא שיהיו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע איזה לחזר מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד: מתני' מי שחציו עבד כו' - כגון שהיו ב' אחין או ב' שותפין ושחרר א' את חלקו: תקנתם את רבו - שאינו חסר כלום: לישא שפחה אינו יכול - מפני צד חירות שבו:

במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי - וכגון דא"ל אין לך פרעון אלא מזה דלא גבי משאר נכסים דאי לאו הכי אמאי פטור הרי עדיין חייב לו חובו והא דלא מוקי פלוגתייהו בדינא דגרמי משום דאפי' מאן דפטר בדינא דגרמי אפשר דמחייב במזיק שעבוד חברו כדמוכח בפ' המניח (ב"ק דף לג:): בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי - לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון חשיב שפיר היזק ניכר אבל שחרור דרבו שני דלא הוי אלא מדרבנן חשיב היזק שאינו ניכר וצ"ל דהאי היזק שאינו ניכר חשיב ניכר טפי מההוא דפ' הניזקין (לקמן גיטין דף נג.) דהתם קי"ל דלא שמיה היזק והכא קיי"ל כרשב"ג דמשנתנו דשמיה היזק: גובין משאר נכסים - כלומר אם רצה מוכר את אלו והן גובין מן השאר: אשה אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה לחזר אחר בתי דינין - פי' בקונט' דווקא הטילה אחריות על שדה זו וע"מ כן ניסת ולא שיהיו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזור מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד ונראה דאם מכר מכרו בטל לגמרי דאפילו בעל עצמו שמכר יכול לחזור ולבטל המכירה דהכי אמרינן ביבמות בפ' אלמנה (דף סו:) גבי מכנסת שום לבעלה דתניא מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ופי' שם בקונט' מכרו שניהם או זה או זה דאם מכר הבעל האשה מוציאה ואם מכרה האשה הבעל מוציא ור"ת פי' דאפילו אם מוכר הבעל הוא עצמו מוציא דתקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל ובטל לאלתר שלא תטרח האשה לטרוף מהם דרשב"ג לטעמיה דאמר הכא שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינים ולא דמי . לשאר נכסים של בעל שהמקח קיים עד שתבא האשה ותטרוף דהתם אין כתובתה מיוחדת עליהן יותר משאר נכסים ואי איכא בני חרי לא גביא ממשעבדי אבל הכא אפילו איכא בני חרי יכולה היא לומר לא שקילנא אלא הני שנתייחדו לי על כן הפקיעו חכמים כח המוכר לאלתר שלא תהא צריכה לחזר אחר בתי דינין וכן מוכח בירושלמי דפליג ר' יוחנן ור"א בנכסי צאן ברזל ר' יוחנן אמר מכרו אינן מכורין א"ל ר"א אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת אינן מכורין והדר קאמר במאי פליגון במכרן לעולם או במכרן לשעה ומסיק דאתיא דר"א כרבנן דאמרי הכא גובין משאר נכסים ור' יוחנן כרשב"ג הוי כשמכרן לשעה אינון קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן קיימין ומתיישב בהך פי' הקונטרס דהאשה שנפלו (כתובות דף פא.): לישא שפחה אינו יכול - וא"ת אפי' יכול לישא שפחה הא אינו מקיים בכך פריה ורביה כדמוכח בפ' הבא על יבמתו (יבמות סב.) גבי היו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר דאמר הכל מודין בעבד שאין לו חייס וי"ל דאם היה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לחודיה לא הוה כפינן לרבו דלא מיחייב בה כיון דאנוס הוא וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש (דברים כג) וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה ועוד דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר ועוד דבדידה ליכא עשה דאפי' מיפקדא אפשר לה בכיוצא בה וא"ת וימכור עצמו בעבד עברי דע"ע שרי בשפחה ואפי' אין לו אשה ובנים הא איכא למ"ד. דרבו מוסר לו שפחה כנענית וי"ל דאמר באיזהו נשך (ב"מ עא. ע"ש) גר ומשוחרר אין נמכרין בע"ע משום דבעינן ושב אל משפחתו וא"ת וישא חציה שפחה וחציה בת חורין כדאמרינן בפ' אותו ואת בנו (חולין דף עט.) דפרדה שתבעה אין מרביעין עליה אלא מינה וי"ל דגבי כלאים לא אסר אלא תרי מיני והנהו הוו חד מינא אבל הכא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות וא"ת וישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כדתנן בפרק האומר (קידושין סט.) יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה וצד חירות נמי שרי בה כדתנן פרק י' יוחסין (קידושין סט.) חרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה וכ"ת דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א ישאנה באיסור בלא קדושין כמו שממזר נושא שפחה וכמו לישא שפחה אינו יכול ואומר ר"ת דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל וא"ת וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה בפרק י' יוחסין (שם) ועבד נמי מותר בה דאמרי' בפ' יש מותרות (יבמות פה:) ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו למ"ד מפני שהוא מרגילה וזו היא מרגילתו פי' שיוכל בנה ליטהר על ידי שישא שפחה וי"ל דאע"ג דאסור בנה בשפחה אינה חוששת רק שיש לו טהרה דסבורה שלא יחשב איסור כמו שהיא אינה חוששת דהא מינסבא לישראל והא דאסור נתין בשפחה טפי מממזר אע"ג דשניהם פסולי קהל דנתין אית ביה לאו דלא תתחתן אור"ת משום דבממזר לא שייך לא יהיה קדש דכולי מקדשות קאתי מאיסור דלא תפסי קדושין ואף על גב דאסור בזכר ובבהמה דנפקי נמי מלא יהיה קדש ובפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נד:) לא שרינן אלא קדשות דאתי מיניה והא דשרי חרורי בנתיני ואסירי בשפחה אע"ג דבתרווייהו איכא לאו אור"ת דנתיני ילפינן משאר פסולי קהל כגון עמוני ומואבי ומצרי ואדומי דשרו בקהל גרים דלא אקרי קהל אבל עבדות דלאו בני קדושין נינהו לא ילפינן מינייהו: