Gittin 64a · Talmud

אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים, וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים, וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. גְּמָ׳ אִיתְּמַר: בַּעַל אוֹמֵר לְפִקָּדוֹן, וְשָׁלִישׁ אוֹמֵר לְגֵירוּשִׁין – מִי נֶאֱמָן? רַב הוּנָא אָמַר: בַּעַל נֶאֱמָן, וְרַב חִסְדָּא אָמַר: שָׁלִישׁ נֶאֱמָן. רַב הוּנָא אָמַר: בַּעַל נֶאֱמָן – דְּאִם אִיתָא דִּלְגֵירוּשִׁין יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ, לְדִידַהּ הֲוָה יָהֵיב לַהּ נִיהֲלַהּ. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: שָׁלִישׁ נֶאֱמָן – דְּהָא הֵימְנֵיהּ. מֵתִיב רַבִּי אַבָּא: הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי, וְשָׁלִישׁ נֶאֱמָן מִשְּׁנֵיהֶם. כֵּיצַד? זֶה אוֹמֵר כָּךְ, וְזֶה אוֹמֵר כָּךְ, שָׁלִישׁ נֶאֱמָן! שָׁאנֵי מָמוֹן, דְּאִיתְיְהִיב לִמְחִילָּה. וְהָא תַּנְיָא: וְכֵן לְגִיטִּין! גִּיטֵּי מָמוֹן. וְהָתַנְיָא: וְכֵן לִשְׁטָרוֹת! מִידֵּי גַּבֵּי הֲדָדֵי תַּנְיָא?! תְּנַן, הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, צְרִיכָה שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים – שְׁנַיִם שֶׁיֹּאמְרוּ: ״בְּפָנֵינוּ אָמְרָה״, וּשְׁנַיִם שֶׁיֹּאמְרוּ: ״בְּפָנֵינוּ קִבֵּל, וְקָרַע״. וְאַמַּאי? לִיהֵמְנֵיהּ לְשָׁלִישׁ! מִי קָא נָפֵיק גִּיטָּא מִתּוּתֵי יְדֵיהּ – דְּלִיהֵמְנֵיהּ?! תִּינַח אָמְרָה; קִיבֵּל לְמָה לִי? אָמַר רַבָּה: הָא מַנִּי – רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי. קָרַע לְמָה לִי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד שָׁנוּ. אָמַר רַבָּה: וּמוֹדֶה רַב הוּנָא, דְּאִי אֲמַרָה אִיהִי: לְדִידִי אֲמַר לִי שָׁלִישׁ דִּלְגֵירוּשִׁין יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ – מְהֵימְנָא. מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּשָׁלִישׁ גּוּפֵיהּ לָא מְהֵימַן, וְאִיהִי מְהֵימְנָא?! אֶלָּא אִי אֲמַרָה: קַמַּאי דִּידִי לְגֵרוּשִׁין יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ – מְהֵימְנָא; מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֲיָא אָמְרָה לְדִידַהּ יַהֲבֵיהּ נִיהֲלַהּ בַּעַל. בַּעַל אֹמֵר לְגֵירוּשִׁין, וְשָׁלִישׁ אוֹמֵר לְגֵירוּשִׁין, וְהִיא אוֹמֶרֶת: נָתַן לִי, וְאָבַד – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָוֵה דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. וְאַמַּאי? וְלִיהֵימְנֵיהּ לְשָׁלִישׁ! מִי קָא נָפֵיק גִּיטָּא מִתּוּתֵי יְדֵיהּ דְּלִהֵימְנֵיהּ?! וְלִהֵימְנֵיהּ לְבַעַל – דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּעַל שֶׁאָמַר ״גֵּירַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי״ – נֶאֱמָן! מִי קָאָמַר ״גֵּירַשְׁתִּי״?! וְלֵימָא: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ – דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק, הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: ״צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה״ – סְתָם, וּמֵת שְׁלוּחוֹ – אָסוּר בְּכׇל הַנָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם; חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ!

או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד - שלישי שנעשה עד בזו ובזו מצטרף עמהם: גמ' בעל אומר לפקדון - גט שנתון ביד שליש בעל אומר לפקדון נתתיו בידך ושליש אומר לגירושין נתת לי שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי והאיש והאשה יחד בעיר: דהא הימניה - כשמסרו בידו: דאיתיהיב למחילה - שאם מחלו מחול הלכך שליש נאמן דכיון שהאמינו ומסר בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמין: גיטי ממון - שאין גט אלא לשון שטר: מידי גבי הדדי תניא - וכן לגיטין וכן לשטרות דנימא מדהא לשטרות דממון קמייתא לגיטי נשים הני תרי תנאי נינהו ותרוייהו בממון איירי: ואמאי - בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו בלבד להימניה דהא הימניה בעל: מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה - בפנינו להראותו לנו דניהמניה הא קרעו ואע"פ שהקרעים בידו בפנינו אין שליש אא"כ השלישית בידו דמיגו דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרעו אין בידו למוסרו בידה: תינח אמרה קיבל למה לי - לאתויי עדים שראוהו מקבלו מיד הבעל הרי הוא בידו בפנינו והא ודאי קבליה: רבי אלעזר היא - דאמר אין גט כשר בלא עדי מסירה: קרע למה לי - כלומר למה לי למקרעיה: שעת גזרת המלכות הוה - שגזרו על המצות: שליש גופיה לא מהימן - ואיהי כי אמרה משמיה מהימנא: בעל אומר לגירושין - נתתיו לשליש למוסרו לה: גירשתי את אשתי נאמן - דמה לו לשקר הרי בידו לגרשה: מי קאמר גירשתי - שליח להולכה הוא דעבד: ונימא דחזקה שליח כו' - כיון דבעל נאמן דמסריה להאי על מנת לגרשה נימא שחזקה שהשליח עושה שליחותו: אסור בכל הנשים - שמא זו קרובת ארוסתו שקדש לו שלוחו היא אא"כ חזר שלוחו לומר לו פלונית קדשתי לך או לא קדשתי לך שום אשה:

בעל אומר לפקדון - הא דלא נקט בעל אומר להולכה ושליח אומר לקבלה משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה אלא כשאומר הבעל לפקדון: ושליש אומר לגירושין - פירוש שאומר שהיה שליח לקבלה ומיירי כשיש שנים שמעידין בפנינו אמרה דשויתיה האשה שליח לקבלה כדתנן במתני': בעל נאמן דאם איתא דלגירושין כו' - וא"ת א"כ מה הועילו חכמים דתקון לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתי ואי דאיכא עדים דיהבינהו לגירושין התם לא בעינן בפני נכתב. וי"ל דלא מהימן אלא בששלשתן בעיר דשייך האי טעמא דלדידה הוה יהיב לה והא דפריך לרב חסדא ממתניתין משמע דלרב הונא ניחא היינו משום דלדידיה איכא לאוקמי בששלשתן בעיר וא"ת והנהו דמצרכי (לעיל גיטין דף ו.) מערסא לערסא ומשכונה לשכונה דבעיר אחת מה הועילו חכמים בתקנתן וי"ל דסברי כרב חסדא דאמר שליש נאמן אפי' בעיר אחת אי נמי התם איירי כשהבעל אומר כתבו ותנו והלך לדרכו דליכא למימר דלדידה הוה יהיב לה: שליש נאמן דהא הימניה - אפי' אומר הבעל שנתן לו בפני עדים מ"מ סמך עליו דזימנין דמייתי עדים או אזלי למדינת הים דאין לפרש דנאמן השליש מטעם מיגו דאי בעי עביד ביה מאי דקאמר שיכול למוסרו לאשה כדפי' בקונטרס בסמוך חדא דבלא שום מיגו הימנוהו רבנן לשליש כדמשמע בסוף זה בורר (סנהדרין דף לא.) גבי ההיא סבתא דאפקידו גבה שטרא ואמרה דפריע הוא והימנה רב נחמן בלא שום מיגו דכיון דאיתחזק בב"ד אי בעי קלתיה לא אמרינן ועוד אי חשיב מיגו לא הוה פליג רב הונא דהיכא דאיכא מיגו מודה כדאמרינן בסמוך ומודה רב הונא דאי אמרה קמי דידי כו' אלא לא חשיב מיגו דהא אין ביד השליח למוסרו לאשה דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט כיון דבעלה אומר לפקדון לכך נראה לפרש דהא הימניה כיון שמסר בידו על דעת כן מסר לו שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין אע"פ שהוא משקר ולפי זה מהימנינן ליה לשליש אפילו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר היכא דלא אמר בתורת שאילה אלא אומר בפקדון יהבי' ניהליה: מתיב ר' אבא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושליש נאמן - משמע דנאמן אפילו כולן בעיר אחת אע"ג דאיכא למימר דאם איתא דלאו לפקדון יהביה הוה יהיב ליה: שאני ממון דאיתיהיב למחילה - כיון שהאמינו ומסר בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין על כל מה שיאמר אפי' ישקר שהאמינו להפסידו ממונו אפילו שלא כדין אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמינו ורב חסדא סבר דבגט נמי שליש נאמן דעל כן נתן לו שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין כדפירשנו: ולהימניה לשליש - פי' אמאי צריך שנים שיאמרו בפנינו קיבל אבל צריך לעולם שנים שיאמרו בפנינו אמרה כדפירשנו לעיל ומשני מי נפיק גיטא מתותי ידיה דהנך קרעים שבידו שמא מצאו באשפה דדוקא היכא שהגט שלם בידו דהימניה הבעל ומסרו לו נאמן: תינח בפנינו אמרה - פירוש תינח דבדין צריך שנים שיאמרו בפנינו אמרה ומזה לא הוה קשה מעולם אלא בפנינו קיבל למה לי נהי דלא סגי בשנים אומרים בפנינו אמרה כיון דנקרע הגט ולא נפיק גיטא מתותי ידיה מ"מ למה לי בפנינו קיבל לא היה צריך אלא לעדים שראוהו בידו שלם: רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי - ומיירי שאין העדים חתומין בו ולכך לא סגי במה שראוהו בידו שלם כיון שלא ראו הקבלה אבל אם עדים חתומין בו כשר אפי' אין כאן עדי מסירה לפנינו דמסתמא נמסר בפני עדים ונעשה כדין כדאמרי' בהשולח (לעיל גיטין דף לו.) אמר רבה לא צריכא אלא לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי תיקנו חכמים עדי חתימה דזימנין דמייתי סהדי או אזלי למדינת הים ולקמן בהמגרש (גיטין דף פו) תנן במילתיה דרבי אליעזר גופיה אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם: אסור בכל הנשים שבעולם - אבל לכל אדם אין לאסור לקדש ולחוש שמא זאת היא שקדש השליח דאם איתא דנתקדשה לא היתה חוזרת ומתקדשת אבל האי אסור לקדש שמא שלוחו קידש לו אחת מקרובותיה כגון אמה ואם אמה וכיוצא בהן ואפי' באות כל הקרובות ואמרו שלא נתקדשו לא סמכינן אדיבורא בעלמא ואם תאמר יתומה קטנה תיאסר לכל אדם שמא אביה קדשה לזה השליח ונראה דקנסא בעלמא הוא דקנסינן ליה שצוה לקדש סתם ולא חשש על עצמו שלא יבא לידי תקלה אבל מן הדין מותר בכל הנשים דאין זה חזקה גמורה דאינה בידו להתקדש שמא לא תתרצה ועוד דאזלינן בתר רובא ומ"מ מוכיח שפיר דחזקה שליח עושה שליחותו דאי לאו הכי לא הוה ראוי לקנוס כאן והא דפריך עלה בנזיר בפ"ב (דף יב.) מקן. סתומה שפרח אחד מהם לאויר העולם יקח זוג לשני ואילו שאר קינין בעלמא מיתקנן ואע"ג דהכא קנסא בעלמא מ"מ פריך שפיר דהתם נמי הוה לן למקנסיה על שלא נזהר שלא יפרח וממה דשאר קינין בעלמא מיתקנן לדידיה פריך והא דמשני אמינא לך אנא אשה דלא ניידא לאו משום דתיחשב כקבועה שלא תתבטל ברוב דבדבר המתערב ואינו ניכר לא אמרינן דליהוי קבוע דידיה כמחצה על מחצה אלא כלומר מחמת קביעותא קנסינן טפי מבגוזל. [וע"ע תוס' נזיר יב. ד"ה אסור]:

גיטין סד.

Navigate the library