גיטיןלו:
טוען את הדף…
וְתַקִּינוּ רַבָּנַן דִּתְשַׁמֵּט, זֵכֶר לַשְּׁבִיעִית; רָאָה הִלֵּל שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה, עָמַד וְהִתְקִין פְּרוֹסְבּוּל. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא לָא מְשַׁמְּטָא שְׁבִיעִית, וְתַקִּינוּ רַבָּנַן דִּתְשַׁמֵּט?! אָמַר אַבָּיֵי: שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה הוּא. רָבָא אָמַר: הֶפְקֵר בֵּית דִּין – הֶפְקֵר. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין – הֶפְקֵר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים, יׇחֳרַם כׇּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר, מֵהָכָא: ״אֵלֶּה הַנְּחָלוֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת וְגוֹ׳״. וְכִי מָה עִנְיַן רָאשִׁים אֵצֶל אָבוֹת? לוֹמַר לָךְ: מָה אָבוֹת מַנְחִילִין אֶת בְּנֵיהֶם כֹּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, אַף רָאשִׁים מַנְחִילִין הָעָם כֹּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּי הִתְקִין הִלֵּל פְּרוֹסְבּוּל – לְדָרֵיהּ הוּא דְּתַקֵּין, אוֹ דִלְמָא לְדָרֵי עָלְמָא נָמֵי תַּקֵּין? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְבַטּוֹלֵיהּ. אִי אָמְרַתְּ לְדָרֵיהּ הוּא דְּתַקֵּין – מְבַטְּלִינַן לֵיהּ; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְדָרֵי עָלְמָא נָמֵי תַּקֵּין, הָא אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחׇכְמָה וּבְמִנְיָן. מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לָא כָּתְבִינַן פְּרוֹסְבּוּל אֶלָּא אִי בְּבֵי דִינָא דְּסוּרָא אִי בְּבֵי דִינָא דִּנְהַרְדְּעָא. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְדָרֵי עָלְמָא נָמֵי תַּקֵּין, בִּשְׁאָר בֵּי דִינָא נָמֵי לִכְתְּבוּ! דִּלְמָא כִּי תַּקֵּין הִלֵּל לְדָרֵי עָלְמָא – כְּגוֹן בֵּי דִינָא דִּידֵיהּ, וּכְרַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי, דְּאַלִּימֵי לְאַפְקוֹעֵי מָמוֹנָא; אֲבָל לְכוּלֵּי עָלְמָא – לָא. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הָא פְּרוֹסְבֻּלָא – עוּלְבָּנָא דְּדַיָּינֵי הוּא; אִי אֲיַישַּׁר חַיִל אֲבַטְּלִינֵּיהּ. אֲבַטְּלִינֵּיהּ?! וְהָא אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן! הָכִי קָאָמַר: אִם אֲיַישֵּׁר חַיִל יוֹתֵר מֵהִלֵּל, אֲבַטְּלִינֵּיהּ. וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֲקַיְּימִנֵּהּ. אֲקַיְּימִנֵּהּ?! הָא מִיקַּיַּים וְקָאֵי! הָכִי קָאָמַר: אֵימָא בֵּיהּ מִילְּתָא, דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא כָּתוּב כְּכָתוּב דָּמֵי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי עוּלְבָּנָא – לִישָּׁנָא דְחוּצְפָּא הוּא, אוֹ לִישָּׁנָא דְנִיחוּתָא הוּא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר עוּלָּא: עֲלוּבָה כַּלָּה שֶׁזִּינְּתָה בְּקֶרֶב חוּפָּתָהּ. אָמַר רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל: מַאי קְרָא? ״עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ״. אָמַר רָבָא: עֲדַיִין חַבִּיבוּתָא הוּא גַּבַּן, דִּכְתִיב ״נָתַן״, וְלָא כְּתִיב ״הִסְרִיחַ״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״. מַאי ״פְּרוֹסְבּוּל״? אָמַר רַב חִסְדָּא: פְּרוֹס בּוּלֵי וּבוּטֵי.ואמור רבנן דתשמט - בזמן הזה: זכר לשביעית - שלא תשתכח תורת שביעית: ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית - בזמן הזה כרבי: ואמור רבנן דתשמט - ונמצא הלוה גזלן על פיהם: שב ואל תעשה - והלוה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר ליה בידים וכי האי גוונא מותר לעקור דבר מן התורה כגון שופר ולולב ודומיהן ביבמות בהאשה רבה (יבמות דף צ:) דלא עקירה בידים היא: רבא אמר - לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט לא תיקשי דבר דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד בממון היה הפקר: יחרם כל רכושו - באנשי כנסת הגדולה כתיב: מה ענין ראשים אצל אבות - הוה ליה למכתב וראשי המטות: כל מה שירצו - מחלק נכסיו על פיו: לבטולי' - להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהו מונעין מלהלוות לבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט: לא כתבינן פרוסבול - דלא אלים לאפקועי ממונא: אלא בי דינא דסורא - רב: בי דינא דנהרדעא - שמואל דכי אמרה שמואל להך מילתא וכי איתשיל הך שאלתא בבי מדרשא הוה בי דינא דרב אמי ורב אסי והיינו דמשני דלמא כי תקון הלל נמי לדרי עלמא לא תקון אלא כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי: עולבנא דדייני הוא - לקמן מפרש לשון חוצפא שנוטלים ממון שלא כדין בחזקה: אם איישר חיל - אם אחזיק כח: אבטליני' - אלמא לאו לדרי עלמא תקין דא"כ היכי מצי שמואל למימר אבטליניה: אימא ביה מילתא - אושיב בית דין ואתקין דסתם מלוין יהו כמוסרין שטרותיהן לבית דין ואע"ג דלא כתב ניהוי כמו שכתב: לישנא דניחותא - לא עשאוהו אלא לנחת הדיינים שלא יטריחו להגבות מלוותיהם לפני שביעית שלא תבא שביעית ותשמיטיה הלכך אי איישר חיל אבטליניה: עלובה - חצופה: שזינתה בקרב חופתה - בעוד שכינה וישראל בסיני עשו את העגל שהרי לא נסעו מסיני עד לאחר הקמת המשכן בשנה שניה כדכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני וגו' ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני (במדבר י): מאי קרא - דיש לדרוש עליהם כלה מזנה בחופתה: במסבו - בחופתו: נרדי נתן ריחו - בושמי עזב ריחו הטוב כמו ולא נתן סיחון את ישראל וגו' (שם כא): עדיין חביבותא הוא גבן - אע"פ שהזכיר קלקוליהן לא הזכיר אלא במראית חיבה דלא כתיב הסריח: הנעלבים - גרסי' אותן שנעלבים מיד אחרים: ואין עולבים - את אחרים: עושין - מצות מאהבת המקום ולא ליטול שכר ולא מיראת פורענות: פרוז - תקנה:ותקון רבנן דתשמט זכר לשביעית - והא דלא תקון נמי יובל זכר ליובל משום דאין רוב צבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע שתי שנים רצופות: אלא אם כן גדול הימנו כו' - וא"ת היכי דמי אי דפשט ברוב ישראל אפי' גדול הימנו אין יכול לבטל כדאמרי' בפרק אין מעמידין (ע"ז לו.) גבי י"ח דבר שאפי' יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ואי דלא פשט ברוב ישראל אפי' קטן יכול לבטל כדאמרינן נמי התם גבי שמן דרבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו משום דלא פשט איסורו ברוב ישראל וי"ל דהא קאמר התם וסמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה משמע משום דהוה תרתי היה להם כח להתיר דלא פשט וגם לא היו יכולים לעמוד בה אבל הכא או פשט ולא היו יכולים לעמוד או היו יכולים לעמוד ולא פשט ואין משמע כן בירושלמי בפ"ק דשבת דאמר התם ר"י בעי ולא כן תנינן שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין ור' יהודה הנשיא ובית דינו מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו אלא רבי יוחנן כדעתיה דא"ר יוחנן בשם רבי אלעזר בר צדוק מקובלני שכל גזירה שב"ד גוזרין על הצבור ולא קיבלו רוב צבור עליהן אינה גזירה ובדקו ומצאו בגזירתו של שמן ולא קבלו רוב צבור עליהן אלמא משמע דבהאי טעמא לחודיה סגי ועוד דבריש מגילה (דף ב.) פריך ואי ס"ד אנשי כנסת הגדולה י"ד וט"ו הוא דתקון אתו רבנן ועקרו תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה והתנן אין ב"ד כו' והתם מסתמא פשט ויכולין לעמוד וי"ל דדוקא בי"ח דבר אפי' גדול אין יכול לבטל כדאשכחן בירושלמי מפני שעמדו להם בנפשותיהם כדאיתא התם דתלמידי ב"ש היו הורגין בתלמידי ב"ה ובכל דבר גדול יכול לבטל חוץ מי"ח דבר והיכא דלא פשט כגון שמן אע"ג דעמדו עליהן בנפשותיהן אפי' קטן יכול להתיר והא דקאמר וסמכו רבותינו אהא דאין גוזרים גזירה על הצבור לא מייתי ההוא טעמא אלא משום דלא תימא הואיל והראשונים נמנו עליו לאוסרו למה נמנה הוא עליו להתירו אדרבה היה לו להמנות לאסור דאשכחן בכמה דוכתי דראשונים גזרו ולא קיבלו מנייהו ובתראי גזור וקבלו מנייהו בפ"ק דשבת (דף יד:) ובפ"ק דחולין (דף ו.) להכי קאמר דלא רצה להמנות לאסור משום דחזא דאין רוב צבור יכולין לעמוד בו ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא כההיא דבפרק כל הבשר (חולין קי.) דרב איקלע לטטלופוש דאמר בקעה מצא וגדר בה גדר ואסר להו כחל וכן כל הנך דפרק תולין (שבת קלט.) דשלחו ליה בני בשכר ואסר להם לפי שאינן בני תורה גדול יכול להתיר ולא קטן: דאלימי לאפקועי ממונא - ר"ת כתב פרוסבול כי היה אומר דלא בעינן אלא ב"ד חשוב שבדור ואשכחן נמי (לקמן גיטין לז.) שהיו מקילין רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו אהדדי תנן במסכת שביעית (פ"י מ"ה) פרוסבול המוקדם כשר והמאוחר פסול ומפ' בירושלמי משום דפרוסבול אינו מועיל מה שמלוה אחר כתיבת פרוסבול אלא למה שהלוה קודם זמן הכתוב בפרוסבול ולכך מאוחר פסול דמרויח שלא כדין כל מה שהלוה אחר כתיבת פרוסבול עד זמן הכתוב בו: דכתיב נתן ולא כתיב הסריח - אע"ג דאית ליה למכתב לישנא מעליא מ"מ הוה מצי למכתב עזב: