גיטיןלז:
טוען את הדף…
הַמַּחֲזִיר חוֹב לַחֲבֵירוֹ בַּשְּׁבִיעִית – צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ: ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״; וְאִם אָמַר לוֹ: ״אַף עַל פִּי כֵן״, יְקַבֵּל הֵימֶנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה״. אָמַר רַבָּה: וְתָלֵי לֵיהּ עַד דְּאָמַר הָכִי. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אַל יֹאמַר לוֹ: ״בְּחוֹבִי אֲנִי נוֹתֵן לָךְ״, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: ״שֶׁלִּי הֵן, וּבְמַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לָךְ״! אֲמַר לֵיהּ: תָּלֵי לֵיהּ נָמֵי עַד דְּאָמַר הָכִי. אַבָּא בַּר מָרְתָּא, דְּהוּא אַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי, הֲוָה מַסֵּיק בֵּיהּ רַבָּה זוּזֵי. אַיְיתִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בִּשְׁבִיעִית, אֲמַר לֵיהּ: מְשַׁמֵּט אֲנִי. שַׁקְלִינְהוּ וַאֲזַל. אֲתָא אַבָּיֵי, אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיב מָר? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה. אֲזַל לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַמְטֵית לֵיהּ זוּזֵי לְמָר? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי אֲמַר לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״. אֲמַר לֵיהּ: וַאֲמַרְתְּ לֵיהּ ״אַף עַל פִּי כֵן״? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: וְאִי אֲמַרְתְּ לֵיהּ ״אַף עַל פִּי כֵן״, הֲוָה שַׁקְלִינְהוּ מִינָּךְ; הַשְׁתָּא מִיהַת אַמְטִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ, וְאֵימָא לֵיהּ ״אַף עַל פִּי כֵן״. אֲזַל אַמְטִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ, וַאֲמַר לֵיהּ ״אַף עַל פִּי כֵן״. שַׁקְלִינְהוּ מִינֵּיהּ, אָמַר: לָא הֲוָה בֵּיהּ דַּעְתָּא בְּהַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן מֵעִיקָּרָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב נַחְמָן: נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: ״פְּרוֹסְבּוּל הָיָה בְּיָדִי, וְאָבַד מִמֶּנִּי״. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן פְּרוֹסְבּוּל, לָא שָׁבֵיק הֶיתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא. כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי פְּרוֹסְבּוּל הָיָה לְךָ וְאָבַד? כְּגוֹן זֶה, ״פְּתַח פִּיךָ לָאִלֵּם״ הוּא. תְּנַן: וְכֵן בַּעַל חוֹב שֶׁמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב, וְאֵין עִמּוֹ פְּרוֹסְבּוּל – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִפָּרְעוּ. תַּנָּאֵי הִיא – דְּתַנְיָא: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב – צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ פְּרוֹסְבּוּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ. מַתְנִי׳ עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּפְדָאוּהוּ, אִם לְשׁוּם עֶבֶד – יִשְׁתַּעְבֵּד; אִם לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין – לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד. גְּמָ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין – אַמַּאי לָא יִשְׁתַּעְבֵּד? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ, לְשׁוּם עֶבֶד – אַמַּאי יִשְׁתַּעְבֵּד? אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וּלְשׁוּם עֶבֶד – יִשְׁתַּעְבֵּד לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן, לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין – לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד לֹא לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן וְלֹא לְרַבּוֹ שֵׁנִי; לְרַבּוֹ שֵׁנִי לָא, דְּהָא לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין פַּרְקֵיהּ, לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן נָמֵי לָא, דִּילְמָא מִמַּנְעִי וְלָא פָּרְקִי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד – קָסָבַר: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לִפְדּוֹת אֶת בְּנֵי חוֹרִין, כָּךְ מִצְוָה לִפְדּוֹת אֶת הָעֲבָדִים. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לְאַחַר יֵאוּשׁ, וּלְשׁוּם עֶבֶד – יִשְׁתַּעְבֵּד לְרַבּוֹ שֵׁנִי, לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין – לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד לֹא לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן וְלֹא לְרַבּוֹ שֵׁנִי; לְרַבּוֹ שֵׁנִי לָא, דְּהָא לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין פַּרְקֵיהּ, לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן נָמֵי לָא, דְּהָא לְאַחַר יֵאוּשׁ הֲוָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד – כִּדְחִזְקִיָּה, דְּאָמַר חִזְקִיָּה: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד? שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וּמַפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת, וּמַפְקִיעַ עַצְמוֹ מִיָּד רַבּוֹ. מֵיתִיבִי, אָמַר לָהֶן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לִפְדּוֹת אֶת בְּנֵי חוֹרִין, כָּךְ מִצְוָה לִפְדּוֹת אֶת הָעֲבָדִים. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי – דְּאָמַר לִפְנֵי יֵאוּשׁ, הַיְינוּ דְּקָאָמַר ״כְּשֵׁם״; אֶלָּא לְרָבָא – דְּאָמַר לְאַחַר יֵאוּשׁ, הַאי ״כְּשֵׁם״?! מִשּׁוּם דְּחִזְקִיָּה הוּא! אָמַר לָךְ רָבָא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא הָוֵי יָדַע מַאי קָאָמְרִי רַבָּנַן, וְהָכִי קָאָמַר לְהוּ: אִי לִפְנֵי יֵאוּשׁ קָאָמְרִיתוּ – הַיְינוּ ״כְּשֵׁם״; אִי לְאַחַר יֵאוּשׁ קָאָמְרִיתוּ – כִּדְחִזְקִיָּה. וּלְרָבָא – דְּאָמַר לְאַחַר יֵאוּשׁ, וּלְרַבּוֹ שֵׁנִי; רַבּוֹ שֵׁנִי מִמַּאן קָנֵי לֵיהּ – מִשַּׁבַּאי, שַׁבַּאי גּוּפֵיהּ מִי קָנֵי לֵיהּ?! אִין; קָנֵי לֵיהּ לְמַעֲשֶׂה יָדָיו – דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן לְגוֹי, שֶׁקָּנָה אֶת הַגּוֹי לְמַעֲשֵׂה יָדָיו? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ״ – אַתֶּם קוֹנִים מֵהֶם,המחזיר חוב לחבירו בשביעית - בזמן שהשביעית נוהגת ועברה עליו שביעית ואח"כ החזירו ולא שהחזירו בשביעית עצמה דא"כ לא הוה צריך למימר משמט אני דקי"ל אין שביעית משמטת אלא בסופה: צריך - המלוה שיאמר לו משמט אני: ואם אמר לו אע"פ כן - אני רוצה להחזירו לך: שנאמר וזה דבר השמטה - צריך לומר דיבור של שמיטה: ותלי ליה - אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אע"פ כן: עד דאמר הכי - במתנה אני נותן לך ואין כאן משום לא יגוש דלא בבי דינא קתבע ליה ולאו משום חוב: הוה מסיק ביה רבה זוזי - היה נושה בו מעות רבה היה המלוה: אזל לגביה - אביי אתא לגבי אבא בר מרתא: אמר - רבה לא הוה ביה דעתא בהאי מדרבנן מעיקרא דהוה ליה למימר אע"פ כן: כיון דתקון רבנן פרוזבול - ומצי למיגבי בהיתרא: לא שביק היתירא - דמלוה בלא פרוזבול למימר הוה לי ואבד ואכיל איסורא: הרי אלו לא יפרעו - בכתובות בפרק הכותב אלמא לא מהימן לומר היה לי ואבד דעל כרחיך בדטעין היה לי ואבד עסקינן דאי לאו הכי צריכא למימר דשביעית משמטת: אינו צריך - דנאמן לומר אבד: מתני' עבד - כנעני: שנשבה ופדאוהו - ישראלים אחרים: ישתעבד - בגמ' מפרש: גמ' אי לפני יאוש - של בעלים הראשונים פדאוהו מן העובד כוכבים: לשום עבד אמאי ישתעבד - וקס"ד לרבו ראשון ואמאי הרי נתייאש: ולשום עבד - על מנת להחזירו לרבו ראשון או אפי' על מנת להשתעבד בו: ישתעבד לרבו ראשון - דשני לא קנה דמידע ידע דלא פקע שם מריה מיניה לפני יאוש והרי הוא כגוזלו ממנו: כך מצוה לפדות את העבדים - וליכא למיחש למימנעי ולא פרקי: לרבו שני - ולקמן פריך ממאן קנייה: בין כך ובין כך ישתעבד - לרבו ראשון כדחזקיה: בשלמא לאביי - דמוקי בלפני יאוש וטעמא דת"ק משום מימנעי ולא פרקי: היינו דקאמר כשם - דאיהו לא חייש למימנעי ולא פרקי משום דמצוה לפדותו: אלא לרבא - דמוקי בלאחר יאוש וטעמא דת"ק משום אפקעתא דיאוש הוא מאי כשם דקאמר הא טעמא דרשב"ג משום דחזקיה שלא יפיל עצמו לגייסות הוא: למעשה ידיו - וישראל קני ליה מידו למעשה ידיו בכספא ולגופיה בטבילה לשם עבדות כדאמרינן ביבמות בהחולץ (יבמות דף מז:) ואפילו מל וטבל גבי רבו ראשון קנייה שבאי ביאוש למעשה ידיו דהא אפי' ישראל נמי מיקני ליה לעובד כוכבים למעשה ידיו ונהי דישראל נפיק מיניה ביובל אבל עבד משתעבד לעולם: מהם תקנו - רבוי' הוא דהא כתיב לעיל מיניה מהם תקנו עבד ואמה וכתיב בתרי' וגם מבני התושבים הגרים עמכם ולישתוק:לא שביק היתירא ואכיל איסורא - אומר ר"ת דמהאי טעמא נאמן אפי' בלא שבועה: לעולם לפני יאוש כו' - לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה ה"ה דמצי למימר לרבו שני לא דהא לפני יאוש הוא: דלמא מימנעי ולא פרקי ליה - וא"ת מהאי טעמא כשפדאו לשום עבד ישתעבד לרבו שני וי"ל דמטעם זה אין ראוי לגזול לזה את עבדו וליתנו לחבירו ולא שייך האי טעמא אלא כשפודהו לשם מצוה לשם בן חורין: בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה - פירש בקונטרס לרבו ראשון וכן מגיה ר"ת דאי כשפדאו לשם עבד ישתעבד לשני יפיל עצמו לגייסו' כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו ופעמים נמי שהוא שונא לרבו ראשון מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו ומיהו נוכל לומר דלא פליג ר' שמעון בן גמליאל אתנא קמא אלא בפדאו לשום בן חורין דמשום דבר מועט לא יפיל עצמו לגייסות: אי לפני יאוש קאמריתו - אע"פ שמסתפק ר' שמעון בן גמליאל בדברי רבנן מ"מ לא מסתבר ליה לרבא כלל לומר דפליג לפני יאוש: