גיטיןסח.
טוען את הדף…
אִיגְּנִיב לַן כָּסָא דְכַסְפָּא! בַּהֲדֵי דְּקָא מְעַיְּינִי וְאָתוּ, אַשְׁכְּחוּהָ דִּכְרִוכָה בְּסוּדָרֵיהּ. אָמְרִי לֵיהּ: חֲזִי מָר, דְּלָא מֵיכַל קָא בָּעֵי – אֶלָּא לְצַעוֹרַן! אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מֵיכָל אֲכַלִי, וּטְעַמִי בֵּיהּ טַעְמָא דְחִיוָּרָא. אָמְרִי לֵיהּ: חִיוָּרָא לָא עֲבִיד לַן הָאִידָּנָא. אֲמַר לְהוּ: בְּדַקוּ בְּדוּכְתֵּיהּ; דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: אוּכָּמָא בְּחִיוָּרָא, וְחִיוָּרָא בְּאוּכַּמְתָּא – לָקוּתָא הִיא. בְּדוּק אַשְׁכְּחוּהּ. כִּי קָא נָפֵיק, כְּרוֹ לֵיהּ בֵּירָא וּשְׁדוֹ לֵיהּ צִיפְּתָא עִילָּוֵיהּ, וְאָמְרִי לֵיהּ: לֵיתֵי מָר לֵינַח. נְחַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא מֵאֲחוֹרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָיךְ, אֲמַר לֵיהּ: ״נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ״. אֲמַר לֵיה לְשַׁמָּעֵיהּ: מַאי קָא חָזֵית? אֲמַר לֵיהּ: צִיפְּיתָא דְּשַׁדְיָא. אֲמַר לֵיהּ: הֲדַר מִינַּהּ. לְבָתַר דִּנְפַק, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מְנָא הֲוָה יָדַע מָר? אֲמַר לֵיהּ: חֲדָא – דִּנְחַר לִי מָר. וְעוֹד – דִּפְסַק לִי יָנוֹקָא פְּסוּקָא. וְעוֹד – דַּחֲשִׁידִי עַבְדֵי דְּלָא מְעַלּוּ. ״עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת״; ״שָׁרִים וְשָׁרוֹת״ – אֵלּוּ מִינֵי זֶמֶר, ״וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם״ – אֵלּוּ בְּרֵיכוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת, ״שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת״ – הָכָא תַּרְגִּימוּ: שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: שִׁידְּתָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִינֵי שֵׁדִים הָיוּ בְּשִׁיחִין, וְשֵׁידָה עַצְמָהּ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא. אָמַר מָר, הָכָא תַּרְגִּימוּ: שֵׁידָא וְשֵׁידְתִין. שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין – לְמַאי אִיבְּעִי לֵיהּ? דִּכְתִיב: ״וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וְגוֹ׳״ – אָמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: הֵיכִי אֶעֱבֵיד? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִיכָּא שָׁמִירָא דְּאַיְיתִי מֹשֶׁה לְאַבְנֵי אֵפוֹד. אֲמַר לְהוּ: הֵיכָא אִישְׁתְּכַח? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַיְיתִי שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין כַּבְשִׁינְהוּ אַהֲדָדֵי, אֶפְשָׁר דְּיָדְעִי וּמְגַלּוּ לָךְ. אַיְיתִי שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין כַּבְשִׁינְהוּ אַהֲדָדֵי, אָמְרִי: אֲנַן לָא יָדְעִינַן, דִּילְמָא אַשְׁמְדַאי – מַלְכָּא דְשֵׁידֵי, יָדַע. אֲמַר לְהוּ: הֵיכָא אִיתֵיהּ? אָמְרִי לֵיהּ: אִיתֵיהּ בְּטוּרָא פְּלָן. כַּרְיָא לֵיהּ בֵּירָא, וּמַלְיָא לֵיהּ מַיָּא, וּמִיכַּסְּיָא בְּטִינָּרָא, וַחֲתִימָה בְּגוּשְׁפַּנְקֵיהּ; וְכֹל יוֹמָא סָלֵיק לִרְקִיעָא וְגָמַר מְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא, וְנָחֵית לְאַרְעָא וְגָמַר מְתִיבְתָּא דְאַרְעָא; וְאָתֵי סָיֵיר לֵיהּ לְגוּשְׁפַּנְקֵיהּ וּמְגַלֵּי לֵיהּ וְשָׁתֵי, וּמְכַסֵּי לֵיהּ וְחָתֵים לֵיהּ וְאָזֵיל. שַׁדְּרֵיהּ לִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, יְהַב לֵיהּ שׁוּשִׁילְתָּא דַּחֲקִיק עֲלַהּ שֵׁם, וְעִזְקְתָא דַּחֲקִיק עֲלַהּ שֵׁם, וּגְבָבֵי דְעַמְרָא, וְזִיקֵי דְחַמְרָא. אֲזַל, כְּרָא בֵּירָא מִתַּתַּאי, וּשְׁפִינְהוּ לְמַיָּא, וְסַתְמִינְהוּ בִּגְבָבֵי דְעַמְרָא; וּכְרָא בֵּירָא מֵעִילַּאי, (וְשַׁפְכִינְהוּ) [וְשַׁפְכֵיהּ] לְחַמְרָא; וְטַמִּינְהוּ. סְלֵיק יְתֵיב בְּאִילָנָא כִּי אֲתָא סַיְירֵיהּ לְגוּשְׁפַּנְקָא, גַּלְּיֵיהּ, אַשְׁכְּחֵיהּ חַמְרָא. אֲמַר: כְּתִיב: ״לֵץ הַיַּיִן הוֹמֶה שֵׁכָר, וְכׇל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם״, וּכְתִיב: ״זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב״. לָא אִישְׁתִּי. כִּי צָחֵי, לָא סַגִּיא לֵיהּ; אִישְׁתִּי, רְוָא וּגְנָא. נְחֵית, אֲתָא, שְׁדָא בֵּיהּ שׁוּשִׁילְתָּא, סְתָמֵיהּ. כִּי אִתְּעַר, הֲוָה קָא מִיפַּרְזַל; אֲמַר לֵיהּ: שְׁמָא דְמָרָךְ עֲלָךְ! שְׁמָא דְּמָרָךְ עֲלָךְ! כִּי נָקֵיט לֵיהּ וְאָתֵי, מְטָא דִּיקְלָא – חַף בֵּיהּ, שַׁדְיֵיהּ; מְטָא לְבֵיתָא – שַׁדְיֵיהּ; מְטָא גַּבֵּי כּוּבָּא דְּהָהִיא אַרְמַלְתָּא, נְפַקָאאיגניב לן כסא דכספא - שהיו רואים אותו כרך בסודריה ורוצין לבדוק מהו: אמרי ליה - לריש גלותא: דחיורא - בשר בעלת שחין: מיכל אכלי וטעמי - טעמתי: חיורא לא עביד לן האידנא - לא שחטנו היום בהמה בעלת שחין: בדוכתא - בעור היו בודקין במקום ריסתנא זו בכף הירך ותמצאנו בעור שהוא לבן: דאמר רב חסדא חיורא באוכמתא לקותא היא - טלאי לבן בעור שחור לקותא היה שם בבשר ונהפך העור ללבן: כרו ליה בירא - חפרו גומץ שיפול בו: ושדו ליה ציפתא - השליכו מחצלת על פי הבור כדי שלא יבין מושבו: ליתי מר לינח - לשכב במשכבו: נחר ליה רב חסדא - עשה לו סימן כמו נחרת סוסיו (ירמיהו ח): א"ל - רב ששת לינוקא פסוק לי פסוקיך: נטה לך - פסוק הוא בעשהאל: הדר מינה - חזור מעליה לימין או לשמאל: בריכות - לרחוץ בהן בצונן: הכא תרגימו - בבבל: שידה ושידתין - שד זכר ושד נקבה: שידתא - שידה עגלה למרכבת נשים ושרים: בי שיחין - באותו מקום: מה היא - מה דמותה ומה טיבה ויש אומרים שידה עצמה ראש כולן ואמן איני יודע מאי היא: היכי איעביד - בלי כלי ברזל: שמיר - בריה מששת ימי בראשית ואין כל דבר קשה יכול לעמוד מפניו: לאבני אפוד - דאמרינן במסכת סוטה (דף מח:) אבנים הללו אין כותבין עליהם בדיו שנאמר פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל שנאמר במלואתם שלא יהו חסרות כלום אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן: כבשינהו - כפאם ביסורין לומר לו היכן הוא: כבשינהו - לחצן לשון מכבש של בגדים (שבת דף קמא.): היכא איתיה - אשמדאי שאוכל לכבשו: בטורא פלן - בהר פלוני: כריא ליה בירא - כרה לו שם בור: טינרא - אבן: וחתמיה בגושפנקיה - בחותמו: סייר לגושפנקיה - בודקו שלא נגע אדם בו לגלות בורו: בגבבי דעמרא - גיזות צמר: וזיקי דחמרא - נודות יין: בירא מתתאי - במורד ההר למטה מבורו של אשמדאי: ושפינהו למיא - כגון השופה יין לחמריה (ב"מ דף ס:) הריק מי בור העליון לתוך התחתון דרך נקב שנקב בשפה שבין שתי הבורות ומתוך שהראשון קרקעיתו גבוהה מקרקעית התחתון נרוקו המים לתוכו מאליהן: וסתמינהו - לנקבים שבין זה לזה כדי שכשישים יין בעליון לא יזוב ממנו לתחתון: וכרא בירא - אחרינא מעילאי לבורו של אשמדאי: וטמינהו - מילא אותן שתי בורות עפר כדי שלא יבין אשמדאי: טמינהו - סתמן כדמתרגמינן סתמום פלשתים (בראשית כ״ו:ט״ו) טמנון פלישתאי: כי אתא - אשמדאי: סייריה לגושפנקיה - ומצאו שלם: לא סגי ליה - לא יכול להתאפק: רוה וגנא - נשתכר ונרדם: נחית אתא - בניהו מן האילן: סתמיה - סגר השלשלת סביב צוארו שלא יוכל ראשו לצאת: הוה קא מפרזל - משתגע ומתעסק לנתקה הימנו: דמרך - הקב"ה: חף ביה - נתחכך בו: כובא - צריף קטן כמו כובא דציידי: דארמלתא - אלמנה היתה דרה בו:דאמר רב חסדא אוכמא בחיורא וחיורא באוכמא לקותא היא - פירוש טלאי שחור בעור לבן או טלאי לבן בעור שחור אין זה אלא מחמת נגע שהיה שם הקשה רבינו תם דבנזיר בריש פרק בית שמאי (נזיר דף לא:) משמע דלא מיירי רב חסדא אלא בשור שחור בין שוורים לבנים שהשחור מגרע כולם ומתקלקל מקחם על ידו ופריך התם ממתני' דהתם דמשמע שהלבן גרוע ומסיק דרב חסדא איירי בתורא דקרמנאי דהתם שחור גרוע טפי ואור"ת דתרי מילי נינהו ומילתיה דהכא איירי בטלאי שחור בעור לבן ולבן בעור שחור והתם מיירי בשור שחור בין שוורים לבנים ותדע דבכל הספרים ישנים לא גרסינן התם במילתיה דרב חסדא אלא אוכמא בחיורא לקותא ותו לא וכן נראה דאי גרסינן תרווייהו כמו הכא ונפרש חד לטלאי וחד לשור בין השוורים אם כן מאי פריך התם דמנא ליה דאוכמא בחיורא קאי אשור בין השוורים נימא איפכא ולא יקשה כלום. רבינו תם: איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד - הכא משמע דלאבני אפוד בעי שמיר ובפ"ק דקידושין (דף לא.) גבי עובדא דדמא בן נתינה בקשו ממנו אבנים לאפוד וזה היה בבית שני מדקאמר לשנה נולדה לו פרה אדומה כו' דבבית ראשון לא עשו פרה כדאמר שניה עשה עזרא ואם כן היה שמיר בבית שני ואין להקשות דבפרק בתרא דסוטה (דף מח.) תנן משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים ומשחרב בית המקדש בטל שמיר דהיינו בית המקדש שני מדנקט בית המקדש סתם והתם בגמרא נקט בית המקדש ראשון על מילי אחריני ועוד מדלא ערבינהו בהדי אורים ותומים והוי ליה למיתני משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים והשמיר דמשמתו נביאים הראשונים היינו משחרב בית המקדש ראשון בטלו אורים ותומים וצריך לומר ששמרוהו מימי שלמה עד חורבן בית שני הקשה ה"ר אלחנן במסכת ע"ז בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ולינסרינהו ע"י שמיר ואומר ר"י דע"י שמיר אין נעשין חלקות דחגירת צפורן פוסלת במזבח והך סוגיא אתיא כמ"ד בסוטה (דף מח:) דאיצטריך שמיר לאבני בית המקדש והא דכתיב מגוררות במגירה מוקי לה באבני ביתו: זיל אייתי שידה כו' - כי לא רצו לשאול באורים ותומים כשיכולין לשאול על ידי דבר אחר: וכתיב זנות ויין ותירוש - אף על פי שזה הפסוק לא נכתב עדיין היו יודעין כמו ארור עושה מלאכת ה' רמיה בפ' לא יחפור (ב"ב דף כא:) גבי יואב: