גיטיןסה:
טוען את הדף…
גִּיטָּא לָא הָוֵי – עַד דְּמָטֵית לְמָתָא מַחְסֵיָא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר מִיָּד. פְּשִׁיטָא, דְּהָא מַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ! לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַרָה לֵיהּ: ״זִיל לְמִזְרָח, דְּאִיתֵיהּ בְּמִזְרָח״; וְקָא אָזֵל לְמַעֲרָב. מַהוּ דְּתֵימָא, בְּמַעֲרָב – הָא לֵיתֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן, דִּילְמָא בַּהֲדֵי דְּקָאָזֵיל מֵיגָס גָּאֵיס בֵּיהּ, וִיהַב לֵיהּ גִּיטָּא. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״עָרֵב לִי בִּתְמָרִים״, וְעֵירַב לוֹ בִּגְרוֹגְרוֹת; ״בִּגְרוֹגְרוֹת״, וְעֵירַב לוֹ בִּתְמָרִים; תָּנֵי חֲדָא: עֵירוּבוֹ עֵירוּב, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב! אָמַר רַבָּה: לָא קַשְׁיָא; הָא רַבָּנַן, הָא רַבִּי אֶלְעָזָר. הָא רַבָּנַן – דְּאָמְרִי: קְפִידָא; הָא רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: מַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: הָא וְהָא רַבָּנַן; כָּאן בְּשֶׁלּוֹ, כָּאן בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא, הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: ״עָרֵב לִי בְּמִגְדָּל״ – וְעֵירַב לוֹ בְּשׁוֹבָךְ, ״בְּשׁוֹבָךְ״ – וְעֵירַב לוֹ בְּמִגְדָּל; דְּתַנְיָא חֲדָא: עֵירוּבוֹ עֵירוּב, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב; הָתָם – מַאי שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ אִיכָּא? הָתָם נָמֵי, אִיכָּא פֵּירֵי דְמִגְדָּל וּפֵירֵי דְשׁוֹבָךְ. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: ״כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״; ״גָּרְשׁוּהָ״; ״כִּתְבוּ אִיגֶּרֶת וּתְנוּ לַהּ״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. ״פַּטְּרוּהָ״; ״פַּרְנְסוּהָ״; ״עֲשׂוּ לָהּ כְּנִימוּס״; ״עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״שַׁלְּחוּהָ״; ״שִׁבְקוּהָ״; ״תָּרְכוּהָ״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. ״פַּטְּרוּהָ״; ״פַּרְנְסוּהָ״; ״עֲשׂוּ לָהּ כְּנִימוֹס״; ״עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״פַּטְּרוּהָ״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין, ״פִּיטְרוּהָ״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן – דְּבַבְלָאָה הוּא, וְדָיֵיק בֵּין ״פִּיטְרוּהָ״ לְ״פַטְּרוּהָ״, תַּנָּא דִּידַן – דְּבַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא, לָא דָּיֵיק. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הוֹצִיאוּהָ״, מַהוּ? ״עִזְבוּהָ״, מַהוּ? ״הַתִּירוּהָ״, מַהוּ? ״הַנִּיחוּהָ״, מַהוּ? ״הוֹעִילוּ לָהּ״, מַהוּ? ״עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת״, מַהוּ? פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא, דְּתַנְיָא: ״עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת״; ״עֲשׂוּ לָהּ כְּנִימוֹס״; ״עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר, וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ, וְהַיּוֹצֵא בִּשְׁיָירָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן. גְּמָ׳ גְּנִיבָא יוֹצֵא בְּקוֹלָר הֲוָה, כִּי הֲוָה קָא נָפֵיק, אָמַר: הַבוּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לְרַבִּי אֲבִינָא, מֵחַמְרָא דִּנְהַר פַּנְיָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא:דהא מראה מקום היא לו - דאמר רבי אלעזר לעיל אשה כיון דלאו בדידה תליא קביעות מקומה לא הויא קפידא אלא כמראה מקום: לא צריכא - הא דאיצטריך למיתני אוסר מיד אלא דאיתיה לבעל במזרח והאי שליח אזיל למערב: מהו דתימא - לא תתסר מיד דהא למערב ליתיה לבעל דניחוש דלמא משכח ליה באורחיה בצאתו מן העיר: מיגס גייס ביה - פוגע בו: ערב לי בתמרים - לסוף אלפים של תחום: הא רבנן - דאמרי לעיל גבי דידה אע"ג דלא בדידה תליא ולא איכפת לה אמרי' כל מאי דאמר איניש לשלוחיה אי שני לאו שלוחיה הוא ה"נ אין עירובו עירוב: מראה מקום הוא לו - במידי דליכא פסידא ולא איכפת ליה: הא והא רבנן - ואינהו נמי לא אמור קפידא אלא גבי אשה דהתם ניחא ליה דתיתזל ולאו בדוכתא אחרינא והנך מתנייתא כאן בשלו עירובו עירוב דלא איכפת ליה והאי דקתני אינו עירוב כגון דיהב ליה חבריה רשות לערובי מתמרים דידיה ואמר לו האיך לשלוחיה ערב לי בתמרים דפלוני דהכא ודאי קפידא הוא דבגרוגרות דחבריה לית ליה רשותא: במגדל - קא סלקא דעתין הנח לי עירובי במגדל שבסוף אלפים: מאי שלו ומאי של חבירו איכא - דמקפיד מי מקפיד ההוא חבריה אי מנח ליה בהאי או בהאי: פירי דמגדל - במגדל דקתני לאו לאתנוחיה הוא אלא ערב לי מפירות פלוני שיש לו במגדל: מתני' כתבו גט ותנו לאשתי - לשון בני אדם הוא כבר החזיקו בו לקרות לספר כריתות אשה גט: גרשוה - נמי כבר נהגו לקרות גירושין: כתבו איגרת ותנו לה - גם זה לשון הגט שכותבין בו ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקין: פטרוה לא אמר כלום - דדלמא לשון פטור וחובה להקל מעליה חובות שחייבת: פרנסוה - כל לשון פרנסה לשון עשיית צרכיה הוא קונדיי"ר בלע"ז כמו לפרנסה שמין באב (כתובות דף סח.) וכמו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות (שם דף סט.) הלכך לא ידעינן אי צורכי גט הוא שלא תהא זקוקה ליבם או צורכי מלבוש וכסות הוא: כנימוס - כחוק לא ידעינן אי חק גט אי חק מזון וכסות וכן כראוי: גמ' שלחוה - לשון ושלחה מביתו (דברים כ״ד:א׳) נקט האי גברא: שבקוה - לשון אגרת שבוקין: תרכוה - לשון תרוכין גירושין: ר' נתן אומר פיטרוה דבריו קיימין - לשון גט פטורין כך שמעתי ולי נראה הפוך פטרוה שעל כרחך בלשון צואה הוא כמו שלחוה וכמו דברו שברו הוא לשון גט פטורין שהוא דגש פיטרוה שבלשון צוואה הוא רפי כמו אמרו שלחו מכם (בראשית מ״ב:ט״ז) שמעו מלכים (שופטים ה׳:ג׳) אף פיטרוה הוא לשון פטור וחובה דאי לשון פטורין היה לו להדגיש פטרוה: רבי נתן דבבלאה הוא - שבא מבבל כדאמרינן בבבא בתרא (דף קלא.) והעזתי פני בנתן הבבלי: ודייק בין פיטרוה לפטרוה - שמספרין פעמים בלשון ארמי ופעמים בלשון עברי הלכך כי אמר פטרוה לשון גט פטורין הוא שהדגיש וסיפר בלשון ארמי וכי אמר פיטרוה סיפר בלשון עברי ואמר לשון פטור וחובה: תנא דידן דבר ארעא דישראל הוא - וכל סיפורו לשון עברי לא דייק בין פטרוה ובין פיטרוה ולאו לגט פיטורין איכוון דפיטורין לשון ארמי הוא תרגום של שילוח: הוציאוה מהו - מי אמרי' לישנא דקרא נקט ויצאה מביתו (דברים כ״ד:ב׳) או דילמא לאו לישנא דקרא הוא דלא כתיב והוציאה מביתו אלא ויצאה היא מעצמה: עזבוה מהו - לשון איגרת שיבוקין הוא או דלמא כיון דלאו לשון עזיבה כתבינן בגט לאו לישנא דגיטא הוא: התירוה מהו - לשון מותרת לכל אדם הוא או לשון התרת נדרים או התרת חגורה: פשוט מיהא - מתניתא חדא מהני בעיין עשו לה כדת לא אמר כלום: מתני' היוצא בקולר - ליהרג למלכות: ואמר כתבו - אע"פ שלא אמר תנו: יכתבו ויתנו - דאגב פחדיה טריד ולא פריש: המפרש - לים: והיוצא בשיירא - למדברות: המסוכן - חולה: גמ' מחמרא - מיין שיש לי:גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא - וא"ת ואם אינה רוצה שיהא גט עד מתא מחסיא גם כשיגיע למתא מחסיא לא יהא גט דהא אינו מקבלו שם מיד הבעל והוי כמו טלי גט מעל גבי קרקע ואי מיירי כשהבעל עושהו שליח להולכה עד מתא מחסיא ושם הוי שליח לקבלה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וי"ל דמיירי דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבליה כדאמרי' בפ' שני (לעיל גיטין דף כד.) א"נ מבבל ועד מתא מחסיא הוי הכל שליח לקבלה והוי כאומר לאשה ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו עד לאחר ל' יום. רבינו יצחק ב"ר מאיר: הא והא רבנן - פי' בקונטרס דלרבנן נמי לא הוי קפידא אלא גבי אשה משום דהתם ניחא ליה דתיתזיל ולא בדוכתא אחרינא אבל גבי עירוב בשלו לא איכפת ליה והא דקתני אינו עירוב בשל חבירו כגון דיהיב ליה חבריה רשותא לערב בתמרים דידיה דהכא ודאי קפידא הויא דבגרוגרות דחבריה לית ליה רשותא וקשה דלא משמע כלל דפליג רב יוסף אסוגיא דלעיל דסבר דלרבנן הוי קפידא בעירוב שלו כמו באשה ולא בא רב יוסף לחדש אלא בשל חבירו ועוד דא"כ הל"ל הא והא ככולי עלמא דרבי אלעזר נמי מודה בשל חבירו דהויא קפידא כמו בבעל דמודה ר"א דהוי קפידא ולכך נראה לפרש דשלו הוי קפידא אבל בשל חבירו דהוי בשל שליח בכל מה שירצה השליח יערב לו כיון דמערב לו בפירותיו וא"ת השתא משמע דלרבנן בשלו הוי קפידא גם לרב יוסף כדפירשנו וכן בפ' (הנהנה) [השליח] (מעילה דף כא.) הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא שליח מעל משום דלא עשה שליח שליחותו דקפידא הוי ותימה דבסוף המפקיד (ב"מ דף מב:) גבי כשותא משמע דלא הוי קפידא משום דלא אמר לו מהאי רמי ומהאי לא רמי ואין נראה לומר דאתיא לרבי אלעזר דהכא דהילכתא כוותיה דקאי רשב"ג בשיטתיה בפ' גט פשוט (ב"ב דף קסה.) מדלא מייתי לה התם בהמפקיד ונראה דהכא ודאי שהזכיר תמרים וגרוגרות והזכיר חלון ודלוסקמא לא היה מזכיר אם לא שהיה מקפיד אבל בהמפקיד דאחוי לסרסיה היכן כשות שלו מונח והוו התם תרי כריא דכשותא וגם אין רגילין להקפיד כיון שהכל מין אחד הא לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה שיהא לאחרים כשות בביתו של זה: מאי שלו ושל חבירו איכא - לא בעי לשנויי הא דתניא עירובו עירוב בסמוכין זה לזה והא דתניא אין עירובו עירוב במרוחקין זה מזה דא"כ אפי' שובך ושובך נמי ועוד דניחא ליה לשנויי הכל בחד גוונא: