Gittin 32a · Talmud

שׁוּפְתָּא בְּקוֹפִינָא דְמָרָא – רָפְיָא. רַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ סִיכְּתָא בְּדַפְנָא – רָפְיָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֲפִילּוּ קַנְיָא בְּכוּפְתָּא – רָפְיָא. הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל גֵּט הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ, וְאָמַר לוֹ: ״גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ, בָּטֵל הוּא״ – הֲרֵי זֶה בָּטֵל. קִידֵּם אֵצֶל אִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ, וְאָמַר לָהּ: ״גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לִךְ, בָּטֵל הוּא״ – הֲרֵי זֶה בָּטֵל. אִם מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ – שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה עוֹשֶׂה בֵּית דִּין מִמָּקוֹם אַחֵר וּמְבַטְּלוֹ, הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹשִׂין כֵּן, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. גְּמָ׳ ״הִגִּיעוֹ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״הִגִּיעַ״ – וַאֲפִילּוּ מִמֵּילָא, וְלָא אָמְרִינַן לְצַעוֹרַהּ הוּא דְּקָא מִיכַּוֵּין. ״אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ״ – לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: לָא אַלִּימָא שְׁלִיחוּתֵיהּ דְּבָתְרָא מִשְּׁלִיחוּתֵיהּ דְּקַמָּא – דִּלְבַטְּלֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. ״קָדַם הוּא אֵצֶל אִשְׁתּוֹ״ – לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי לָא אָמְרִינַן לְצַעוֹרַהּ קָא מִיכַּוֵּין – הָנֵי מִילֵּי לְשָׁלִיחַ, אֲבָל לְדִידַהּ וַדַּאי לְצַעוֹרַהּ קָא מִיכַּוֵּין, קָא מַשְׁמַע לַן. ״אוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ״ – לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: אִיהוּ הוּא דְּלָא טָרַח אַדַּעְתָּא לְצַעוֹרַהּ, אֲבָל שָׁלִיחַ, דְּלָא אִיכְפַּת לֵיהּ כִּי טָרַח – וַדַּאי לְצַעוֹרַהּ קָא מִיכַּוֵּין, קָא מַשְׁמַע לַן. אִם מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ – אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דְּמַהְדַּר עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא לְבַטּוֹלֵי; מַהוּ דְּתֵימָא: אִיגַּלַּאי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּבַטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בָּטֵל הוּא״; ״אִי אֶיפְשִׁי בּוֹ״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין. ״פָּסוּל הוּא״; ״אֵינוֹ גֵּט״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. לְמֵימְרָא דְּ״בָטֵל״ לִישָּׁנָא דְּלִבְּטִיל מַשְׁמַע?! וְהָאָמַר רַבָּה בַּר אַיְבוּ, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת; וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מְקַבֵּל מַתָּנָה, שֶׁאָמַר לְאַחַר שֶׁבָּאתָה מַתָּנָה לְיָדוֹ: ״מַתָּנָה זוֹ מְבוּטֶּלֶת״; ״תִּיבַּטֵּל״; ״אִי אֶיפְשִׁי בָּהּ״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״בְּטֵלָה הִיא״; ״אֵינָהּ מַתָּנָה״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין. אַלְמָא ״בָּטֵל״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע! אָמַר אַבָּיֵי: ״בָּטֵל״

שופתא - בית יד: קופינא - חור שבראש המרא שקורין פושוי"ר (מכוש) ועל שם שדחוק בין שני צדי החור קרי ליה בין אחים שמדובקין: סיכתא בדפנא - יתד שבדופן: רפיא - שמתייבש מחמת החום ורפה: קניא בכופתא - קנה הארוג בכפיפה: רפיא - כמו יפריא: מתני' השולח. והגיע - והשיג: אינו יכול לבטלו - בגמרא פריך פשיטא: בראשונה - לא היה מבטלו בפני השליח ולא בפני האשה אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני שלשה: מפני תיקון העולם - שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא ניסת בו: גמ' הגיעו - הוי משמע שרדף אחריו והשיגו: ואפילו ממילא - שנשתהה שליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם וראהו ואפ"ה בטל: ולא אמרינן - אין בדעתו לבטלו אלא לצעורה בעלמא חדש או חדשים שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו לבטולי: שליחותא דקמא - דאמרינן ליה לא עדיפת מיניה: איהו הוא דלא טרח - כי בטליה הוא בעצמו בטל וליכא למימר לצעורה מיכוין דלא הוה מטרח נפשיה משום לצערה: אבל שליח - כי שלח שליח לבטל אמרינן לצעורה מיכוין ומשום טירחא דשליח אחרון לא איכפת ליה: בטל הוא - משמע בטל יהא וכן אי אפשי בו: פסול הוא - לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא מוציא עליו שם פסול והא ליכא: לא אמר כלום - וזכה בה על כרחו ואם יש לו בעל חוב גובה אותה בשבילו לפי שכל הלשונות הללו לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו: בטלה היא - משמע בטלה היתה מקודם שקיבלתי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי אומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן והכי נמי תניא לקמן בפירקין (גיטין דף מ:) כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ונתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים והאי נמי דאמר בטלה היתה מקודם לכן נאמן:

מתני' השולח. גט שנתתי לך בטל הוא - לרבי דאמר בטלו מבוטל נקט הגיע בשליח אורחא דמלתא דאז מותר לבטלו ורגיל הוא לבטלו אבל בפני ב"ד שלא בפני השליח אסור לבטלו מדרבנן משום תקנת ר"ג ועוד נקט הגיע בשליח דהשתא אין צריך בית דין אי נמי היא גופה אתא לאשמועי' דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין כדאמרינן בגמרא ולא לומר דדוקא בכי האי גוונא בטל: ולא אמרינן לצעורה קא מיכוין - וא"ת פשיטא שהוא בטל היאך היה לנו לומר שאינו בטל והוא עומד וצווח וי"ל דהוה אמינא כיון שאינו מביא עדים על כך א"כ אינו רוצה לבטלו א"נ הוה חיישינן להחמיר משום דלמא לצעורה קא מיכוין קמ"ל דלא חיישינן: איהו דלא טרח אדעתא לצעורה - משמע דקידם אצל אשתו לא הוי ממילא אלא בטירחא ותימה דאמאי לא נקט רבותא טפי נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו דלא אמרינן לצעורה קא מיכוין דתימה הוא לומר שאז אין מועיל ביטול: מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ"ל - ורבא דאמר לקמן (גיטין דף לד.) דגלוי דעתא בגיטא מלתא היא היינו שנודע קודם שהגיע גט לידה אבל אם לא נודע אותו גילוי דעתא עד אחר שהגיע לידה לאו כלום הוא כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה וסבר שליח דהא דרהיט בתריה דבעי למימר אשור הב לה כדאמר לקמן (שם) וכי מבטל ליה אחר שבא לידה לפי שסבור שעדיין הוא ביד השליח ולא בא לידה אגלאי מילתא למפרע דלבטולי הוה רהיט קמ"ל מתני' דלאו כלום הוא וטעמא משום דבאותה שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד והוו להו דברים שבלב דאינן דברים אע"פ שנאמן לומר כך היה בלבי ואף ע"ג דבעלמא גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל (קדושין דף מט:) בדין הוא דלא הוו דברים כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ"מ עשאום כדברים שבלב ואין להקשות דמי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט ומדרבנן הוה גט דכיון שקצת דומה לדברים שבלב לא חשיבא עקירת דבר מן התורה ועדיפא מינה אמרינן בבטול שלא בב"ד בלא ידיעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הוי בטול וצ"ע כי שמא בטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל אבל יועיל להחמיר ועוד נראה לר"י כי דברים שבלב אינן דברים אפי' היכא דקי"ל שנאנס מלפרשם כמו שרוצה להוכיח בפ"ב דקדושין (דף נ) דדברים שבלב אינן דברים וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דגט ודכפרה ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו: והאמר רבה בר איבו א"ר ששת ואמרי לה רבה בר אבוה כו' - ול"ג רבה בר אבוה א"ר ששת דרבה בר אבוה היה רבו של רב נחמן ורב נחמן חבירו של רב ששת: מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום - תימה דבפרק בתרא דכריתות (דף כד.) גרסי' איפכא מבוטלת היא תיבטל אי אפשרי בה דבריו קיימים בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום. ואי אפשר למיגרס התם כדהכא דהתם פריך מינה אדריש לקיש דאמר הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ורב ששת קאמר דאי אפשי בה דבריו קיימים מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אי אפשי בה בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים אתי שפיר והא דלא מקשה מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דהאי דדבריו קיימים באי אפשי בה היינו משום דהוי לשון הפקר כדמתרץ בכריתות לריש לקיש ומיהו גירסא זו אינה ברוב ספרים ור"י אומר שיש ליישב כאן גירסא דכריתות ודייק דבטל מעיקרא משמע מדקתני בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום דאי ליבטל משמע להבא א"כ היו דבריו קיימין והוי הפקר וכל המחזיק בה זכה אבל השתא דמעיקרא משמע הרי הוא כאומר על כל מתנות שאדם נותן לחברו וזוכה בהן שאינן מתנות דכאן נמי זוכה בהו ולכך לא אמר כלום והאי דקאמר שתי לשונות משמע ולישנא דמהני בה קאמר לאו דמהני דבריו במתנות קאמר אלא דמהני היינו לשון הטוב לו דטוב לו שיתבטל הגט וטוב לו שלא יתבטל המתנה והא דמשמע בריש פ' האומנים (ב"מ דף עו:) דחשיב עילוי לבעל מה שממהר הגט לחול דאמרינן בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה ואמר רב נחמן כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אעילויא דידיה סמיך התם ודאי שרוצה לגרשה חשוב ליה עילויא אבל כאן שמגלה דעתו שחפץ בביטולו היינו עילויא דידיה ורש"י פי' בכריתות (דף כד.) דגרסינן התם כמו בשמעתין ולא פריך מאי אפשי דלא אמר כלום דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתו לידיה הוי אי אפשי לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ שתהא המתנה קיימת אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים דלשעבר משמע ומודה שלא קיבלה לשם מתנה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה אלמא היכא דאהני דבריו הדרה למרה ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרה למרה והוא הדין דהוה מצי לתרוצי דההיא דריש לקיש כיון שכבר זכה הוי הפקר אבל בההיא דרב ששת דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה דכי יהיב אינש אדעתא דמקבלי לה מיניה ואי לא לא הוה מתנה דהכי משני התם אקושיא אחריתי ומיהו השתא משני שפיר בלאו הכי ובתר הכי פריך מאומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום פריך שפיר משדה אמטלטלין דבשדה שהיא שלו איירי כדפי' בקונט' האומר לחברו שהוא שותף עמו דלא שייך למימר דעתו שלא תהא המתנה קיימת כמו בההיא דרב ששת ואי לשון אי אפשי הוי הפקר במטלטלים א"כ ידי מסולקת הימנה בשדה שלו הוי נמי הפקר שאי אפשר לומר שרוצה לומר בענין אחר ואמאי לא אמר כלום:

גיטין לב.

Navigate the library