גיטיןיד.
טוען את הדף…
בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא מִשְׁתַּנְּיָא לֵיהּ בֵּין מִלְוָה יְשָׁנָה לְמִלְוָה חֲדָשָׁה, גָּמַר וּמְשַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ. אֲמַר לֵיהּ הוּנָא מָר בְּרֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, כְּגוֹן הָנֵי דְּבֵי בַּר אֶלְיָשִׁיב, דְּכָפְתִי וְשָׁקְלִי לְאַלְתַּר, הָכִי נָמֵי דְּלָא קָנוּ?! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, אִם כֵּן נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִין! אֶלָּא אָמַר מָר זוּטְרָא: הָנֵי תְּלָת מִילֵּי שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן כְּהִלְכְתָא בְּלָא טַעְמָא: חֲדָא – הָא; וְאִידַּךְ – דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ – לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפִּיטְרוֹפְּיָא; וְאִידַּךְ – דְּאָמַר רַב חֲנַנְיָא: הַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ גָּדוֹל בַּבַּיִת – קְנָאוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב אַחָא בַּרְדְּלָא: קַבָּא דְּמוֹרִיקָא אִית לִי גַּבָּךְ; יַהֲבֵיהּ לִפְלוֹנִי. בְּאַפֵּיהּ קָאָמֵינָא לָךְ דְּלָא הָדַרְנָא בִּי. מִכְּלָל דְּאִי בָּעֵי הָדַר בֵּיהּ, מָצֵי הָדַר בֵּיהּ?! הָכִי קָאָמַר: דְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא נִיתְּנוּ לַחֲזָרָה. הָא אָמַר רַב חֲדָא זִימְנָא; דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לוֹ לִפְלוֹנִי״, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה! אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי מַתָּנָה מְרוּבָּה, אֲבָל מַתָּנָה מוּעֶטֶת לָא לִיבְעֵי בְּפָנָיו, קָא מַשְׁמַע לַן. הָנְהוּ גִּינָּאֵי דַּעֲבֻיד חוּשְׁבָּנָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. פָּשׁ חֲמֵשׁ אִיסְתְּרֵי זוּזֵי גַּבֵּי חַד מִנַּיְיהוּ, אָמְרִי לֵיהּ: ״יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ לְמָרֵי אַרְעָא״ – בְּאַפֵּי מָרֵי אַרְעָא, וּקְנֹה מִינֵּיהּ. לְסוֹף אֲזַל עֲבַד חוּשְׁבָּנָא בֵּין דִּילֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, לָא פָּשׁ גַּבֵּיהּ וְלָא מִידֵּי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֶיעְבֵּיד לָךְ? חֲדָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב. וְעוֹד, הָא קְנוֹ מִינָּךְ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַטּוּ הַאי, מִי קָאָמַר ״לָא יָהֲבִינָא״?! ״דְּלֵיכָּא גַּבַּאי״ קָאָמַר! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, קִנְיָן בְּטָעוּת הוּא, וְכׇל קִנְיָן בְּטָעוּת חוֹזֵר. אִיתְּמַר: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ״, אָמַר רַב: חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ; וְאִם בָּא לַחְזוֹר – אֵינוֹ חוֹזֵר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִתּוֹךְ שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, אִם בָּא לַחְזוֹר – חוֹזֵר. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ דָּמֵי, וּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״ דָּמֵי? לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ דָּמֵי, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – מָר סָבַר: לָא אָמְרִינַן מִיגּוֹ. וּמָר סָבַר: אָמְרִינַן מִיגּוֹ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ״; ״תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ״; ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי – פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי״; ״תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי – פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי״ – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, וְאִם בָּא לַחְזוֹר – אֵינוֹ חוֹזֵר. פִּקָּדוֹן, לֵימָא לֵיהּ: אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר! אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּשֶׁהוּחְזַק כַּפְרָן. רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה לֵיהּ אֲשַׁרְתָּא דְּסַרְבָּלֵי בְּמָחוֹזָא. אֲמַר לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: בַּהֲדֵי דְּאָתֵית, אַיְיתִינְהוּ נִיהֲלִי. אֲזַל, יַהֲבִינְהוּ לֵיהּ. אָמְרִי לֵיהּ: נִיקְנֵי מִינָּךְ; אֲמַר לְהוּ: אִין. לְסוֹף אִישְׁתְּמִיט לְהוּ. כִּי אֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ, דְּלָא שַׁוִּית נַפְשָׁךְ ״עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה״. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ; ״עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה״. רַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה הֲוָה לֵיהּ אִיסְפְּקָא דְכַסְפָּא בִּנְהַרְדְּעָא,בההיא הנאה דקא משתניא - האי מלוה לגבי האי ממלוה ישנה למלוה חדשה ונוח לו לדחות הפרעון זמן ארוך: גמר - השתא בשעת אמירה: ומשעביד נפשיה - בלב שלם להאי ומינתיק מקמא: כגון הני דבי בר אלישיב - אם היה מקבל זה אדם חזק שאינו ממתין כגון הני דבי בר אלישיב כו': כהלכתא בלא טעמא - כאילו קבלה משה הלכה מסיני שאין צריך לתת בה טעם: אפיטרופיא - להכניס ולהוציא ואע"פ שכתבו לה בלשון מתנה לא קנאתן ואין טעם בדבר אלא כך תקנו והפקר ב"ד היה הפקר: בבית - בית מיוחד שאינו דר בה אלא עשאו לו לבית חתנות: באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי - השתא ס"ד דהכי אמר ליה בפניו אני מבטיחך שלא אחזור בי: ופרכינן מכלל דאי בעי למהדר מצי מיהדר - בתמיה: ה"ק דברים הללו כו' - כיון דבאפיה קאמינא לך דתיתביה ניהליה תו לא מצי הדרנא בי: הא אמרה רב חדא זימנא - ולמה ליה למימר דלא מצינא הדרנא: הני מילי - דבעינן בפניו: מתנה מרובה - כגון מנה: קמ"ל - להכי איצטריך למימר באפיה קאמינא לך לאשמועינן דקבא דמוריקא דמתנה מועטת היא בעיא נמי באפיה: גינאי - בעלי גינה מוכרי ירק: איסתירי זוזי - סילעי מדינה סתם איסתירי סלע צורי איסתרי זוזי סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר: באפי מרי - אאמרו ליה קאי כלומר אמרו ליה באפי מרי ארעא יהבינהו ניהלי' למרי ארעא: חייב - המשלח הזה: באחריותו - אם יאנסו מיד שליח זה: ואם בא לחזור - ולומר החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך אינו חוזר: רב סבר הולך כזכי דמי - הלכך אינו חוזר ומיהו חייב באחריותו שהמלוה לא צווהו למוסרם לזה: ה"ג דכ"ע הולך כזכי דמי - כלומר בעלמא הולך כזכי דמי ואם היו במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר: שמואל סבר אמרינן מגו - מתוך שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר: הולך תן - כלומר אחד מכל לשונות הללו: לימא ליה - האי משלח: אין רצונו - של מפקיד: שיהא פקדונו ביד אחר - דהכי קי"ל לקמן בפרק שלישי (גיטין דף כט.) וכיון דאין רצונו אשתכח דחוב הוא לו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו ואמאי אינו חוזר האי לאו זכי הוא: כשהוחזק - משלח זה: כפרן - בפקדון דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מתחת ידו: סרבלי - קו"ט בלע"ז: אשרתא - הקפה שנתן סרבלים באשראי לתת לו המעות לזמן קבוע: נקני מינך - אונסא דאורחא דאי מיתנסי מינך לא ליהדר לתובען: אמר להו אין - כן אעשה: שפיר עבדת - שלא שיעבדת עצמך על חנם ותהיה עבד ולהך לישנא גריס שפיר עבדת דלא שוית נפשך עבד לוה לאיש מלוה: ל"א גריס שפיר עבדת עבד לוה לאיש מלוה - כלומר שפיר עבדת דאשתמטת לפי שהן לווים ועבדים לי להביאו לי באחריותן: איספקא - כלי:אם כן נתת דבריך לשיעורין - מה שקשה ע"פ הקונטרס בפ"ק דקידושין (דף יא.) גבי בנתיה דר' ינאי דקפדן אתרקבא דדינרי מפורש בקידושין: כהלכתא בלא טעם - פי' מה שמועיל לקנות אבל טעם יש למה תקנו חכמים מעמד שלשתן תקנו שלא יצטרך לטרוח ולעשות קניינים ובהכותב נכסיו לאשתו משום דלא שביק לבריה ויהיב לאחריני ואין דרך לעשות כן אלא לחלק לה כבוד ולמנותה אפיטרופיא ומשיא אשה לבנו כשהאב מסיר כל מה שיש לו מן הבית סמכא עליה דעתא דבן כדמפרש בפ' מי שמת (ב"ב ד' קמד.): אבל מתנה מועטת כו' - וא"ת הא נמי שמעי' לה דאמר רב בפרק הזהב (ב"מ מט.) דברים אין בהן משום חיסור אמנה ומדמי התם מתנה מועטת למכר דליכא מעות בהדי דברים וי"ל דהכא שאומר לנפקד או לבעל חוב שיתן לו סלקא דעתין דקני טפי מכשאמר מתנה אני נותן לך: ולא פש גביה ולא מידי - פר"ח וכן ר"ת שהיו בעלי דינין מודים לו או היה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גביה מידי ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע מהא דתנן בשבועות (דף לח:) מנה לי בידך אמר ליה הן למחר אמר ליה תנהו לי אם אמר נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ומפרש טעמא בפ"ק דבבא בתרא (דף ו.) משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהימן לומר לו אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום מיגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ אלא משמע דבמגו לא מהימן לומר שטעה: חדא דאמר רב הונא כו' - ר"נ סלקא דעתיה שהיה חוזר בו ולא משום דלא פש גביה מידי: ומר סבר הולך לאו כזכי דמי - והשתא סבור שאותו טעם שאומר שמואל מתוך שחייב באחריותו חוזר לא עיקר טעם הוא וכה"ג אשכחן (לקמן גיטין דף כה.) בההיא דהלוקח יין מבין הכותים דמעיקרא בעי למימר דטעמא דרבי יהודה משום דלית ליה ברירה אע"ג דקתני (שם כו.) אמרו לו לר' מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד כו' וכהנה רבות: לא דכ"ע הולך כזכי - פי' בקונטרס ואם היו במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר ואין נראה דבמתנה אין הולך כזכי כדפרישית לעיל (גיטין דף יב:) אלא י"ל דכשפטרו מלוה מן האחריות או בגט שחרור מודה שמואל דאינו חוזר: לסוף אישתמיט להו - משמע דבדין לא היו יכולין לכופו להחזיר אע"ג דלא הוחזקו כפרנים היינו משום דאמת היה שהוא שלוחו ולא מצי אמר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר: