גיטין עב:

פרק ז׳ · מי שאחזו

Gittin 72b · Chapter 7: Mi SheAchazo

אִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּעַל פֶּה, אִי לָא אָמַר. וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ?! וְהָתְנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אֵינוֹ גֵּט. וְתָנֵי עֲלַהּ: רַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּהָ לְהִינָּשֵׁא. וְאָמְרִינַן: מַאן רַבּוֹתֵינוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בֵּי דִינָא דִּשְׁרוֹ מִישְׁחָא; וְסָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו. אֶלָּא מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּעַל פֶּה, אוֹ אֵין הֲלָכָה. וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ?! וְהָאָמַר רָבָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם מַתִּי״ וְ״שֶׁאֲנִי מֵת״ – הֲרֵי זֶה גֵּט. ״כְּשֶׁאָמוּת״ וּ״לְאַחַר מִיתָה״ – אֵין זֶה גֵּט. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר לַהּ ״מֵהַיּוֹם״, וְרַבָּנַן; צְרִיכָא לְמֵימַר?! וְהָתְנַן: ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״ – הֲרֵי זֶה גֵּט! וְאֶלָּא לָאו דְּלָא אָמַר לַהּ ״מֵהַיּוֹם״, וְרַבִּי יוֹסֵי? שְׁמַע מִינַּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי! לְרָבָא פְּשִׁיטָא לֵיהּ, לְרַב הוּנָא מְסַפְּקָא לֵיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דַּאֲמַר לַהּ ״מֵהַיּוֹם״ – וְרַבָּנַן, וְהָנֵי לִישָּׁנֵי אִיצְטְרִיכִי לֵיהּ: ״שֶׁאֲנִי מֵת״ – כְּ״אִם מַתִּי״ דָּמֵי; ״כְּשֶׁאָמוּת״ – כִּ״לְאַחַר מִיתָה״ דָּמֵי. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: ״זֶה גִּיטִּיךְ לְאַחַר מִיתָה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר רַב הוּנָא: וּלְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, חוֹלֶצֶת. פְּשִׁיטָא, מִדְּסֵיפָא – לְרַבָּנַן חוֹלֶצֶת, רֵישָׁא נָמֵי – לְרַבִּי יוֹסֵי חוֹלֶצֶת! מַהוּ דְּתֵימָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּהָא כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ – דְּאָמַר: גִּיטָּא מְעַלְּיָא הָוֵי, וַחֲלִיצָה נָמֵי לָא תִּיבְעֵי; קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא רַבִּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְלָא רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי. רַבִּי לָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי – דְּקָתָנֵי: ״כָּזֶה – גֵּט״, לְמַעוֹטֵי דְּרַבִּי יוֹסֵי; וְרַבִּי יוֹסֵי לָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי – דְּקָתָנֵי: ״כָּזֶה – גֵּט״, לְמַעוֹטֵי דְּרַבִּי. רַבִּי מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט, דִּבְרֵי חֲכָמִים; רַבִּי אוֹמֵר: כָּזֶה – גֵּט. רַבִּי יוֹסֵי מַאי הִיא? דִּתְנַן: ״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אִם לֹא בָּאתִי מִיכָּן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, כְּתָבוּהוּ בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּנְתָנוּהוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אֵינוֹ גֵּט; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּזֶה – גֵּט. ״זֶה גִּיטִּיךְ מֵהַיּוֹם, אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה״, וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: גִּיטּוֹ כְּמַתְּנָתוֹ; מָה מַתְּנָתוֹ, אִם עָמַד – חוֹזֵר; אַף גִּיטּוֹ, אִם עָמַד – חוֹזֵר. וּמָה גִּיטּוֹ – אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ, כֵּיוָן דְּאָמַר ״כְּתוֹבוּ״ – אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר ״תְּנוּ״; אַף מַתְּנָתוֹ, כֵּיוָן דְּאָמַר ״תְּנוּ״ – אַף עַל גַּב דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ. תְּנַן: ״זֶה גִּיטִּיךְ מֵהַיּוֹם, אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה״, וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק, וְחָלָה וָמֵת; אוֹמְדִים אוֹתוֹ – אִם מֵחֲמַת חוֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת, הֲרֵי זֶה גֵּט; אִם לָאו, אֵינוֹ גֵּט. וְאִי אָמְרַתְּ ״אִם עָמַד – חוֹזֵר״, לְמָה לִי אוּמְדָּנָא? הֲרֵי עָמַד! אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שֶׁנִּיתַּק מֵחוֹלִי לְחוֹלִי. וְהָא ״עָמַד״ קָתָנֵי! עָמַד מֵחוֹלִי זֶה, וְנָפַל לְחוֹלִי אַחֵר. וְהָא ״הָלַךְ בַּשּׁוּק״ קָתָנֵי! הָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ;

בעל פה - כגון גבי גט שכתב כהלכתו וכשמוסרו לה אומר זה גיטיך אם מתי הלכך לא דמי לשטר שכיון שכתב התנאי אצל הזמן בשטר איכא למימר דזמן מוכיח דמהיום קאמר אבל על פה דלמא כי מסריה ניהלה הדר ביה מזמן דשטרא ומסריה ניהלה ע"מ לאחר מיתה הואיל ולא אמר מהיום: אינו גט - דהא לא שוייה גט עד י"ב חדש והו"ל גט לאחר מיתה: בי דינא דשרו משחא - ר' יהודה נשיאה שהתיר שמנן של עובדי כוכבים במסכת ע"ז (דף לז.): אם מתי ושאני מת - איזה משתי לשונות הללו דלשון תנאי הם: שאמות - משמע לכשאמות יהא גט: צריכא למימר - הא בהדיא תנן לה במתני' מהיום אם מתי ה"ז גט: ור' יוסי - ואשמעינן רבא דבעל פה נמי אמרה ר' יוסי והלכתא כותיה: דמתני לה - לדרב הונא לעיל: ולדברי ר' יוסי - דאמר כי לא אמר מהיום כמאן דאמר מהיום דמי: חולצת - דזמן השטר הו"ל כמהיום וכי מסריה ניהליה ואמר זה גיטך לאחר מיתה מספקא לן אי תנאה הוא אי חזרה הוא: מדסיפא - כי אמר מהיום ולאחר מיתה תנא מתני' חולצת לרבנן מכלל דלאחר מיתה לר' יוסי נמי חולצת דהא לרבי יוסי כמהיום ולאחר מיתה דמי ור' יוסי ורבנן לא איפלוג אלא בהא לחודה דלר' יוסי בלאו מהיום כמהיום ולרבנן יש חילוק: כרבי ס"ל - דאמר לקמן גט הוא ופליג אדרבנן וקסבר תנאה הוא והואיל ואשכחן לרבי דפליג אימא ר' יוסי נמי פליג דהא שמעינן ליה דמיקל בתנאי: דקתני כזה גט - במילתיה דרבי: למעוטי דר' יוסי - היכא דלא אמר מהיום דכיון דקתני כזה משמע דכי האי גוונא הוא דמכשר אבל בלאו מהיום פסול: דקתני כזה גט - ר' יוסי גבי תנאי לקמן (גיטין עו:) ועל כרחיך למעוטי אתא ולא אשכחן דלמעטיה אי לאו הא דמהיום ולאחר מיתה ולאשמועינן דאע"ג דגבי מתנה כשר התם הוא דהכי קאמר ליה גופא מהיום ופירי לאחר מיתה אבל בגט כיון דלאו לשון תנאי הוא הויא ליה ספק תנאה ספק חזרה: רבי יוסי מאי היא - היכא קתני כזה גט: ר' יוסי אומר כזה גט - מדהוה ליה למימר אם לא באתי כתבו ותנו ואמר כתבו ותנו אם לא באתי ה"ק כתבו עכשיו ותנו אם לא באתי: והלך גרסינן: גיטו - דשכ"מ כמתנתו: מה מתנתו - אמרינן בב"ב (דף קנא:) אם עמד חוזר: אף גיטו אם עמד חוזר - ולא מיבעיא היכא דאמר אם מתי דהא לא מת אלא אפילו לא אמר אם מתי אלא יהב לה גט סתמא אם עמד חוזר דמסתמא אדעתא דמיתה יהב לה והא לא מת: אע"ג דלא אמר תנו - כדתנן בהאומר התקבל (לעיל גיטין סה:) רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן כיון דאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו אדעתא למיתב קאמר: הרי עמד - ובטל הגט מאליו: שניתק מחולי לחולי - ואין זו עמידה אלא אם כן בא לכלל רפואה שעה אחת: על משענתו - נשען על מקלו ולעולם חולה הוא והא דנקט הלך לאו משום דעמידה היא דתילף מינה אם עמד אינו חוזר אלא הא קמשמע לן טעמא דהלך הוא דבעי אומדנא אם מחמת חולי הראשון מת דאיכא למיחש הואיל והלך ניצל מאותו החולי ומת מחולי אחר והוא אמר מחולי זה:

אי א"ר יוסי בעל פה - אם מבטל בדבורו הוכחת זמן השטר כיון שאין כתוב בו מהיום: לרבא פשיטא ליה - מכאן קשה על רשב"ם דפי' ביש נוחלין (ב"ב קלו.) גבי בעי מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו פי' אם מועיל הקנאה כמו מהיום א"ל בהקנאה אינו צריך ופי' רשב"ם היינו דלא כר' יוסי והכא משמע דסבר רבא כר' יוסי ואור"י דהתם מיירי באין כתוב זמן בשטר ומתוקם כר' יוסי: אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו כו' - פרש"י ור"ח מה מתנת שכיב מרע בלא שום תנאי חוזר אף גיטו נמי אם עמד חוזר ממילא בלא שום תנאי ומסיק דרבה ורבא לא ס"ל הא דרב הונא דכיון דאם עמד חוזר וכי מיית הוי גיטא אמרי יש גט לאחר מיתה כמו מתנה שאינה חלה עד לאחר מיתה כמו כן גט ואין להקשות לפירושו דכיון דבסתם אם עמד חוזר מה צריך במתני' למיתני מהיום אם מת מעכשיו אם מת בסתם נמי הוי כמהיום וכמעכשיו דאיצטריך לאשמועינן איזה לשון משמע מחיים ואיזה לאחר מיתה אבל קשה דאמאי הוצרך שמואל לתקן בגט דשכיב מרע לקמן בפרקין (גיטין דף עה:) אם ימות יהא גט ואם לאו לא יהא גט כיון דבסתם נמי חוזר אם עמד ומיהו י"ל דשמואל לא סבר כרב הונא אלא כרבה ורבא ומיהו קשה דהא אמרי' באיזהו נשך (ב"מ דף סו.) ההוא שכיב מרע דכתב גט לדביתהו איתנח אמרה ליה דביתהו אמאי קא מיתנחת אי קיימת דידך אנא וקאמר דפטומי מילי נינהו ופריך פשיטא ואמאי פשיטא והא רב הונא אית ליה הכא אם עמד חוזר ע"כ נראה לר"ת שכ"מ שנתן גט ולא התנה דאם עמד אינו חוזר ולא דמי למתנת שכ"מ דאם עמד חוזר דמתנה אינה חלה כלל אלא לאחר מיתה אבל גט חל מחיים דדעתו שיחול מיד הלכך אינו חוזר אם לא פירש וגיטו כמתנתו דקאמר רב הונא אומר ר"ת מדקאמר גיטו ולא קאמר גט שכ"מ משמע דקאי אמתני' דמהיום אם מת מחולי זה וקאמר מה מתנתו אפילו בלא תנאי אם עמד חוזר אף גיטו בתנאי אם עמד חוזר ממילא שאין כאן עוד תנאי כיון דעמד אע"פ ששוב חזר ונפל באותו חולי הראשון ומת רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא דאפי' עמד והלך בלא משענת כיון דשוב מת מאותו חולי אינו חוזר והוה גט דאי לא הוי גט אע"פ שמת מאותו חולי יאמרו שאין תנאי החולי הזה גורם אע"פ שהתנה שהרי מת זה מאותו חולי אלא מיתה גורמת ולכך לא הוי גט כשעמד ויש גט לאחר מיתה אבל השתא דעמד אינו חוזר כיון דמת מאותו החולי יאמרו שתנאי החולי גורם ולא מיתה ופריך אם אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא לפי' רש"י פריך מכ"ש דכיון דאמרת דאם עמד חוזר אף כשנתן גט סתם כ"ש דהיכי דפירש מהיום אם מת ולפי' ר"ת פריך בפשיטות: