Gittin 34a · Talmud

יְתוֹמִין שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶן, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּבוֹרְרִים לָהֶן חֵלֶק יָפֶה. הִגְדִּילוּ – יְכוֹלִין לְמַחוֹת. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: הִגְדִּילוּ – אֵין יְכוֹלִין לְמַחוֹת; דְּאִם כֵּן, מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה? הָתָם מָמוֹנָא, הָכָא אִיסּוּרָא. גִּידּוּל בַּר רְעִילַאי שַׁדַּר לַהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ; אֲזַל שְׁלִיחָא, אַשְׁכְּחַהּ דַּהֲוָה יָתְבָה וְנָוְולָה, אֲמַר לַהּ: הֵא גִּיטִּיךְ. אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל הַשְׁתָּא מִיהָא, וְתָא לִמְחַר. אֲזַל לְגַבֵּיהּ וַאֲמַר לֵיהּ. פְּתַח וַאֲמַר: ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. אַבָּיֵי אָמַר: ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, וְלָא בָּטֵל גִּיטָּא. רָבָא אָמַר: ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, וּבָטֵל גִּיטָּא. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בְּגִלּוּי דַעְתָּא בְּגִיטָּא קָמִיפַּלְגִי – דְּאַבָּיֵי סָבַר: גִּלּוּי דַעְתָּא בְּגִיטָּא לָאו מִלְּתָא הִיא, וְרָבָא סָבַר: גִּלּוּי דַעְתָּא בְּגִיטָּא מִילְּתָא הִיא. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּרַב שֵׁשֶׁת אַשְׁקְלֵיהּ גִּיטָּא לְהָהוּא גַּבְרָא בְּעַל כֻּרְחֵיהּ, וַאֲמַר לְהוּ לְסָהֲדִי: הָכִי אָמַר לְכוּ רַב שֵׁשֶׁת – לְבַטֵּל גִּיטָּא. וְאַצְרְכֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת גִּיטָּא אַחֲרִינָא. וְאַבָּיֵי – אַטּוּ רַב שֵׁשֶׁת מְבַטֵּל גִּיטָּא דְּאִינָשֵׁי הֲוָה?! אִיהוּ בַּטְּלַהּ; וְהַאי דְּקָאָמַר לְהוּ הָכִי, מִשּׁוּם דָּפְנוֹיֵ[י]. וְאָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּרַב יְהוּדָה אַשְׁקְלֵיהּ גִּיטָּא לְחַתְנֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בִּירָאָה, וּבַטְּלֵיהּ; תְּנָא אַשְׁקְלֵיהּ, וּבַטְּלֵיהּ; הֲדַר תְּנָא וְאַשְׁקְלֵיהּ עַל כֻּרְחֵיהּ, וַאֲמַר לְהוּ לְסָהֲדִי: אוֹתִיבוּ קָרֵי בְּאוּנַּיְכוּ וּכְתוּבוּ לֵיהּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ גִּלּוּי דַעְתָּא בְּגִיטָּא מִילְּתָא הִיא, הָא חָזוּ לֵיהּ דְּקָא רָהֵיט בָּתְרַיְיהוּ! וְרָבָא – הַאי דְּקָא רָהֵיט בָּתְרַיְיהוּ, דְּאָמַר לְהוּ: אַשּׁוּר הַבוּ לַהּ הַיָּיא, כִּי הֵיכָא דְּמִשְׁלַם צַעֲרָא דְּהָהוּא גַּבְרָא. וְאָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: אִי לָא אָתֵינָא עַד תְּלָתִין יוֹמִין, לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. אֲתָא, וּפַסְקֵיהּ מַבָּרָא; אֲמַר לְהוּ: ״חֲזוֹ דַּאֲתַאי, חֲזוֹ דַּאֲתַאי״; וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: לָא שְׁמֵיהּ מַתְיָא. וְרָבָא – אַטּוּ הָתָם לְבַטּוֹלֵי גִּיטָּא בָּעֵי?! הָתָם לְקַיּוֹמֵי תְּנָאֵיהּ קָא בָעֵי, וְהָא לָא אִיקַּיַּים תְּנָאֵיהּ. הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: אִי לָא נָסֵיבְנָא עַד תְּלָתִין יוֹמִין – לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. כִּי מְטוֹ תְּלָתִין יוֹמִין, אֲמַר לְהוּ: הָא טָרַחְנָא. לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם אוּנְסָא – אֵין אוֹנֶס בְּגִיטִּין. אִי מִשּׁוּם גַּלּוֹיֵי דַּעְתָּא בְּגִיטָּא – פְּלוּגְתָּא דְּאַבָּיֵי וְרָבָא הוּא. הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: אִי לָא נָסֵיבְנָא לְרֵישׁ יַרְחָא דַּאֲדָר, לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. כִּי מְטָא רֵישׁ יַרְחָא דַּאֲדָר, אֲמַר לְהוּ: אֲנָא לְרֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן אֲמַרִי. לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם אוֹנֶס – אֵין אוֹנֶס בְּגִיטִּין. אִי מִשּׁוּם גַּלּוֹיֵי דַּעְתָּא – פְּלוּגְתָּא דְּאַבָּיֵי וְרָבָא. וְהִלְכְתָא כְּנַחְמָן; וְהִלְכְתָא כְּנַחְמָן;

יתומין - קטנים: אפוטרופוס - לכל אחד: ובוררין להן - כל אפוטרופוס יברור חלק יפה שלו שמתוך כך יהיו החלקים שוים: כח ב"ד - שמינו להם האפוטרופוס: התם ממונא - והפקר ב"ד היה הפקר: הכא איסורא - דא"א ומשום מה כח ב"ד יפה לא אפקעו רבנן קידושין: גידול בר רעילאי: ונוולה - אורגת: הא גיטך - הראהו לה ולא מסרו לה: ברוך הטוב והמטיב - שלא מסרת לה: ולא בטל גיטא - ואם בא שליח זה ומסרו לה למחר מגורשת: גלוי דעתא - שאינו חפץ עוד בשליחות זה: אמר לכו רב ששת - רב ששת אמר לכם ואני שמעתי דלבטיל גיטא: ואצרכיה רב ששת גיטא אחרינא - אלמא משום דגליא דעתיה בביטולא: אטו רב ששת מבטל גיטא דאינשי הוה - אפילו גלוי דעתא ליכא דהא לא אמר אנא בטלתיה אלא רב ששת והכא ליכא גלוי דעתא דידיה: איהו בטליה - ואמר בהדיא ליבטיל: משום דפנוי - בני אדם המכין וחובטין אותו במצות רב ששת ואומר לו למה אתה מבטלו אמר להו הכי רב ששת צוה כן: ירמיה ביראה - כך שמו: תנא אשקליה - שנה שנית וכפהו לצוות לכתוב אחר: אותיבו קרי באודנייכו - שימו קניבת ירק דק של דלועין באזניכם שלא תשמעו ביטולו: אשור הבו לה הייא - התחזקו לתתו מהר: אשור - כמו אשרתא דדייני (לעיל גיטין דף כו.) וכמו אשרו חמוץ (ישעיהו א׳:י״ז) לשון חיזוק: אטו לבטולי גיטא בעי - זה שגילה בדעתו שאינו חפץ בגירושין הללו כלום גילה שהוא בא להפקיען על ידי ביטול גט: לקיומי תנאה בעי - על ידי קיום תנאי הוא בא להפקיע לומר התניתי לבא עד שלשים ואם לאו יהא גט והרי באתי וקיימתי תנאי: אי לא נסיבנא - כתב גט ונתן לארוסתו ע"מ שאם לא יכנס עד שלשים יום יהא גט: קטרחנא - בצרכי חופה ואנוס אני: אין טענת אונס - והוי גיטא: והלכתא כנחמן - דאמר לעיל ביטול בפני שנים: והלכתא כנחמן - נמי בהא דאמר הלכה כרבי בשתיהן:

יתומין שבאו לחלוק כו' - אומר ר"ת דוקא שניהם רוצים אבל אחד רוצה ואחד אינו רוצה לא והיכא שלא באו שניהם אלא אחד והשני אינו בפנינו אמר ר"י דחולקין דהא בריש פרק ב' דקידושין (דף מב.) מייתי לה אחלוקת הארץ שהיו שם כמה יונקי שדים ומיהו אין ראיה גמורה משם דלאו לגמרי מדמי לה דחלוקת הארץ היתה על פי הדיבור והיו שם אורים ותומים [משום הכי] הגדילו אין יכולין למחות ובפרק אלמנה ביבמות (דף סז:) דאמר (כולם) זכרים יאכלו אע"ג דשמא ימצא עובר זכר דעבדינן תקנתא כדרב נחמן נמי אין ראיה דהתם שאני דאע"פ שלא בא כי אם האחד עבדינן להו תקנתא לפי שיש תקנה גם לעובר ומתעלה חלקו בכך במה שיאכלו עבדים של אלו בתרומה שלא ימותו ברעב: בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררים להם כו' - אר"ת וכן ר"ח דבוררים להם ב"ד דצריך שומת ב"ד ואפוטרופוס מעמידין להן לשמור לכל אחד חלקו בפני עצמו דעד עתה היה שומר הכל ביחד ובוררין ע"י גורל דאין טריחותא להטיל גורלות ואפילו בגורל שייך לברור חלק יפה כגון אם יש שלש שדות דטוב שיטול כל אחד ואחד שדה אחת ויהיה חלקו בבת אחת ממה שיחלוקו כל שדה לג' חלקים וכמה ענייני ברירות יש בו בחלונות וסולמות ודרך ודוקא בדבר שאין שייך בו גוד או איגוד חולקין ומדקדק ר"ת דאי חולקין אפילו בדבר ששייך בו גוד או איגוד אמאי דחיק בריש האיש מקדש (קידושין דף מב: '.) יכולין למחות ברוחות הוה ליה למימר דיכולין למחות בגוד או איגוד והא דלא קאמר יכולין למחות אם טעו בפחות משתות דמכרן קיים משום דלא מסתבר שיאמר שמואל אם הגדילו יכולין למחות בשביל טעות דפחות משתות דמודה שמואל ויש ליפות בכך כח ב"ד דהוי כמאן דלא טעו כלל אע"ג שיכולין למחות ברוחות בזה אין ליפות כח ב"ד דאין זה תלוי בשומא וכ"ש דאם נפרש דמכרן קיים ומחזיר האונאה דאתי שפיר ומיהו יש לדחות דחדא מינייהו נקט ומההוא דיבמות דפרק אלמנה (דף סז:) דמשמע שעושים תקנה לכל העבדים שיאכלו בתרומה שנותנין לבנים כל העבדים וחלק אחד נותנים לעובר כנגדן אין להוכיח דחולקין אפילו בדבר ששייך בו גוד או איגוד כגון העבדים דשאני התם דמתעלה חלק העובר בכך במה שעבדים אוכלים בתרומה ויש לעובר בכך חלק יפה יותר ועוד לא לכל העבדים באנו לעשות תקנה אלא לחלק הבנים שנולדו ועוד [ה"מ] . שיש שדות שיכולין ליתן לעובר כנגד העבדים שיש כח לב"ד לעשות כן כדאמרי' בהניזקין (לקמן גיטין דף נב.) ושותף הבא לחלוק שלא בדעת חברו מספקא לר"י אם יכול לחלוק הקרקעות ששייכא קפידא ברוחות ואין לדקדק מהא דאמר בפ' בית כור (ב"ב דף קו:) אלא מעתה הני בי תלתא אחי דקיימי ואזול תרי מינייהו ופלוג הכי נמי דבטלה מחלוקת דמשמע שהחלוקה קיימת אע"ג דבקרקע מיירי שהחלוקה שבקרקע קיימת איכא למימר היינו כשחזר וחלקו עמו נפל לו בגורל אותו חלק עצמו שנפל לו בתחילה כשחלקו השנים בלעדיו דאז קיימת חלוקתם אבל מ"מ חוזר ומטיל גורל עם שניהם כאילו באים לחלק בתחילה: התם ממונא הכא איסורא - וא"ת א"כ היכי דייק לעיל ממה שחזר רבי ועשה כרשב"ג בההיא דכתובות (דף ק.) דחזר בו נמי ממאי דאמר ביטלו מבוטל הא איכא לחלק בין איסורא לממונא וי"ל דרב נחמן דאמר הלכה כרבי בשתיהן הוא דמפליג בין איסורא לממונא אע"ג דרבי גופיה לא מפליג בין איסורא לממונא היכא דטעו מ"מ רב נחמן מפליג אליבא דרבי אפי' בממונא דטעו דהא רבי גופיה חזר בו בכתובות והכא פסיק רב נחמן כוותיה אבל הנהו דלעיל לא מפליג וכי פריך הכא דרב נחמן אדרב נחמן היה יכול להקשות והא רבי גופיה הדר ביה מביטלו מבוטל כדמוכח ההיא דכתובות אלא דניחא ליה לאקשויי דרב נחמן אדרב נחמן גופיה ועי"ל דהכא מחלק בין איסורא לממונא דלא טעו אבל לעיל מדמה ממונא דטעו לאיסורא ובפ"ב דקדושין (ד' מב.) ובכתובות בפ' אלמנה (דף ק.) פריך ארב נחמן דפסיק התם הלכה כחכמים מההיא דיתומים שבאו לחלוק דאית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה ומשני הא דטעו הא דלא טעו ורבי ודאי כשחזר בו מההיא דכתובות חזר בו גם מביטלו מבוטל והא דפסיק רב נחמן כרבי בביטלו מבוטל משום דאיהו פוסק בההיא דכתובות כחכמים: ואי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא - היינו לפי סברת אביי אבל רבא קאמר לעיל אטו לבטולי גיטא קבעי לקיומי תנאי קא בעי ולא פליג רבא הכא:

גיטין לד.

Navigate the library