גיטיןסג:
טוען את הדף…
מַאי, לָאו בְּ״הֵילָךְ״ – וְרַבִּי נָתָן? לָא; בְּ״הוֹלֵךְ״ – וְרַבִּי. תָּא שְׁמַע: לְפִיכָךְ, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל: ״אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, רָצָה לַחְזוֹר – יַחְזוֹר. טַעְמָא דְּאָמַר: ״אִי אֶפְשִׁי״; הָא לָא אָמַר: ״אִי אֶפְשִׁי״, רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר; מַאי, לָאו בְּ״הֵילָךְ״ – וְרַבִּי נָתָן? לָא; בְּ״הוֹלֵךְ״ – וְרַבִּי. תָּא שְׁמַע: ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ – רָצָה לַחְזוֹר, יַחְזוֹר. ״הֵילָךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ – רָצָה לַחְזוֹר, לֹא יַחְזוֹר. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר בְּ״הוֹלֵךְ״ – רָצָה לַחְזוֹר, יַחְזוֹר – רַבִּי נָתָן; וְקָאָמַר בְּ״הֵילָךְ״ – רָצָה לַחְזוֹר, לֹא יַחְזוֹר; שְׁמַע מִינַּהּ – ״הֵילָךְ״ כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי; שְׁמַע מִינַּהּ. אִתְּמַר: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְ״אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״ – אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: נַעֲשָׂה שְׁלוּחוֹ וּשְׁלוּחָהּ – וְחוֹלֶצֶת. לְמֵימְרָא דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ לְרַב אִי ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי, אִי לָאו כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי?! וְהָא אִתְּמַר: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ״, אָמַר רַב: חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, וְאִם בָּא לַחְזוֹר – אֵינוֹ חוֹזֵר! הָתָם – סְפֵק מָמוֹנָא לְקוּלָּא, הָכָא – סְפֵק אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא. אָמַר רַב: אֵין הָאִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּיטָּהּ מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעְלָהּ. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּיטָּהּ מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעְלָהּ. מַאי טַעְמָא דְּרַב? אִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן דְּבַעַל; אִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם חֲצֵרָהּ הַבָּא לְאַחַר מִיכָּן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּקְדַמָה אִיהִי, וְשַׁוִּיָּה שָׁלִיחַ מֵעִיקָּרָא. הָהוּא גַּבְרָא דְּשַׁדַּר לַהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ, אֲזַל שְׁלִיחָא אַשְׁכְּחַהּ כִּי יָתְבָה וְקָא לָיְשָׁא, אֲמַר לַהּ: ״הֵילָךְ גִּיטָּךְ״, אֲמַרָה לֵיהּ: ״לֶיהֱוֵי בִּידָךְ״. אָמַר רַב נַחְמָן: אִם אִיתָא לִדְרַבִּי חֲנִינָא, עֲבַדִי בַּהּ עוֹבָדָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְאִם אִיתָא לִדְרַבִּי חֲנִינָא, עֲבַדְתְּ בַּהּ עוֹבָדָא?! הָא לֹא חָזְרָה שְׁלִיחוּת אֵצֶל הַבַּעַל! שַׁלְחוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, שְׁלַח לְהוּ: לֹא חָזְרָה שְׁלִיחוּת אֵצֶל הַבַּעַל. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: נִתְיַישֵּׁב בַּדָּבָר. הֲדוּר שַׁלְחוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר: כֹּל הָנֵי שָׁלְחוּ לַהּ וְאָזְלִי? כִּי הֵיכִי דִּמְסַפְּקָא לְהוּ לְדִידְהוּ, הָכִי נָמֵי מְסַפְּקָא לַן לְדִידַן; הָוֵי דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה, וְדָבָר שֶׁבָּעֶרְוָה – חוֹלֶצֶת. הֲוָה עוֹבָדָא, וְאַצְרְכַהּ רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא גֵּט וַחֲלִיצָה. תַּרְתֵּי?! גֵּט מֵחַיִּים, וַחֲלִיצָה לְאַחַר מִיתָה. הָהִיא דַּהֲווֹ קָרוּ לַהּ ״נַפְאָתָה״, אֲזוּל סָהֲדֵי כְּתוּב ״תַּפְאָתָה״. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: עָשׂוּ עֵדִים שְׁלִיחוּתָן. מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה: מִי קָאָמַר לְהוּ ״כְּתוּבוּ חַסְפָּא וְהַבוּ לַהּ״?! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: וַדַּאי, אִי כְּתוּב סָהֲדֵי גִּיטָּא מְעַלְּיָא, וַאֲבַד, עָשׂוּ עֵדִים שְׁלִיחוּתָן. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: מִי קָאָמַר לְהוּ ״כְּתֻבוּ וְאַנְּחוּהּ בְּכִיסַיְיכוּ״?! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: ״כִּתְבוּ, וּתְנוּ לְשָׁלִיחַ״, מַהוּ? סַלּוֹקֵי סַלֵּיק לְהוּ, אוֹ דִילְמָא לְטִירְחָא דִּידְהוּ חָיֵישׁ? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: ״וְיוֹלִיךְ לָהּ״, מַהוּ? תֵּיקוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הָאוֹמֶרֶת ״טוֹל לִי גִּיטִּי״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר. תָּנוּ רַבָּנַן: ״טוֹל לִי״, וְ״שָׂא לִי״, וִ״יהֵא לִי בְּיָדֶךָ״ – כּוּלָּן לְשׁוֹן קַבָּלָה הֵן. מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, צְרִיכָה שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים – שְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים: ״בְּפָנֵינוּ אָמְרָה״, וּשְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים: ״בְּפָנֵינוּ קִבֵּל, וְקָרַע״; אֲפִילּוּ הֵן הָרִאשׁוֹנִים וְהֵן הָאַחֲרוֹנִים,מאי לאו בהילך - קתני בה ור' נתן היא דפליג בהולך ומודה בהילך: אם אמר לו הבעל כו' - משנתינו היא: מאי לאו בהילך - תנן במתני': נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת - אם מת הבעל קודם שהגיע גט לידה חולצת ולא מתייבמת: מספקא ליה אי הולך כזכי - ונתגרשה בקבלתו של זה אי לאו כזכי: חייב - המשלח באחריותו שהרי לא צוהו המלוה לשולחו: ואם בא לחזור אינו חוזר - אלמא כזכי דמי: ספק ממונא לקולא - והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר: משום בזיון דבעל - כסבור קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה דאילו כי עבדא לקבל מיד הבעל אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד: משום חצרה הבאה לה לאחר מיכן - לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטא הוה דבעינן ונתן בידה או בחצרה דאיתרבאי מידה וזה בשעה שנתן לא היה החצר שלה וגזרינן שלא יקבל שליח האשה מיד שליח בעלה משום דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד שליח ואחר כך עשתה היא שליח לקבלו ואתו נמי למימר חצר הוי שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה: מאי בינייהו - בין הני תרי לישני: דקדמה איהי ושויה שליח - דידה קודם שמסר הבעל ליד שלוחו דהשתא לא דמי לחצר הבא לאחר מיכן: ליהוי בידך - ותהיה אתה שלוחי לקבלה: אם איתא לדרבי חנינא - אם הייתי יודע שהלכה כמותו: עבידנא - בהא מילתא עובדא כוותיה ואמינא מגורשת ולא חיישינן לחצרה הבאה לאחר מיכן: לא חזרה שליחות אצל הבעל - שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות: נתיישב בדבר - נעיין בה עד שיתיישב דעתנו להשיב כהלכה: הדור שלחוה - לאחר ימים לדעת מה נתיישב בדבר: כל הני - כל אלו פעמים חוזרים ושולחים: הוי דבר שבערוה - שנולד בו ספק בבית המדרש: חולצת ולא מתייבמת - אם מת: הוה עובדא - כי האי גוונא: ואצרכה גט - אחר משום דלא חזרה שליחות: תרתי - בתמיה אם גט למה חליצה משמת: גט מחיים - אם באת לינשא מחיים צריכה גט שני: וחליצה לאחר מיתה - אם מת ולא נתן לה גט: נפאתה - כך שמה: אזול סהדי - שאמר להם בעל כתבו גט ותנו לה: וכתבו תפאתה - טעו בשמה: עשו עדים שליחותם - לגט אחד עשאם שלוחים ועדים והרי כתבו גט אחד ואינן שלוחים עוד לחזור ולכתוב גט כשר: ואבד - קודם שנתנוהו לה: עשו עדים שליחותם - ואינן רשאין לכתוב גט שני וליתן לה שהרי כבר כתבו גט כשר: כתבו ותנו לשליח - לשליח שלי שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותם ונסתלקו: או דלמא - האי נמי עד שיבא גט לידה ותתגרש עשאן שלוחין לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה: א"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו - את"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותם דהא כל מה שצום גמרו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאן שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פירש להם כל כך או דלמא לא שנא: ה"ג - טול לי שא לי יהא לי בידך כו': מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי - והוא חזר ואמר קבלתי: צריכה - להביא לפנינו ב' כיתי עדים: שנים שיאמרו בפנינו אמרה - לו לקבלו: ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע - ובגמרא פריך למה לו למיקרעיה: אפי' הן כו' - שהשנים שאמרה בפניהם הן עצמן ראו כשקבלו:דקדמה איהי ושויה שליח מעיקרא - הוה מצי למימר דאיכא בינייהו היכא דלא קפיד בעל: כותבין ונותנין אפי' ק' פעמים - נראה לר"י היכא דלא נאבד הגט אלא שמסופקין בו אם נעשה כתיקון אם לאו דאין לעשות אחר שהרי עשו שליחותן אם הוא כשר לפיכך טוב ללמד את הבעל שיצוה לעשות כמו שירצו עד שיצאו מן הספק: אפי' הן הראשונים והן האחרונים - וא"ת מאי אפילו אדרבה הכי עדיף טפי דלא הוי חצי דבר וי"ל משום דבכת אחת דומה לשקר דהיכי מתרמי שהיו בשעת אמירה ובשעת קבלה וגבי גט הוה לן למיחש שמא שכרתם האשה כדאשכחן בסוף פירקין באומר אמרו שמא תשכור עדים והדר קאמר או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהם אפילו לאותו יחידי לא חיישינן שמא שכרתו וא"ת לר' עקיבא דאמר במרובה (ב"ק דף ע.) ובחזקת הבתים (ב"ב דף נו:) דבר ולא חצי דבר היכי מכשרינן הכא שתי כיתי עדים וי"ל דלמ"ד בגמרא שליש נאמן לא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה וכוליה דבר הוא ואפילו למ"ד בעל נאמן ה"מ כששלשתן בעיר בעל שליש ואשה כמו שאפרש בגמ' הלכך כיון דאם אין שלשתן בעיר לא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה כוליה דבר הוא: